אם ייערך משאל לגבי הדמויות המדובבות המוכרות ביותר לקהל, לפחות על פי קולן, אחת המנצחות בו תהיה כנראה דמותו של גרגמל, המכשף המפחיד מסדרת “הדרדסים”, הבלגית במקורה, שהיווה אימת ילדי שנות ה־80. מי שתרם לדמות הבלתי נשכחת הזו את קולו המתכתי היה השחקן איציק סיידוף.
כיום, בגיל 69, סיידוף עסוק יותר מאי פעם, בעיקר כבמאי, וחושף איך כפסע היה בינו לבין החמצת תהילת גרגמל. “שפרירה זכאי, האמא של הדיבוב בארץ, הזמינה אותי בכלל לדבב את דרדסאבא”, מגלה סיידוף. “אבל כשראיתי על המסך את דמותו של גרגמל, המכשף הרשע, אויבם של הדרדסים עם האף הגמלוני, רציתי אותו. ‘זה כבר תפוס’, אמרה לי שפרירה. ‘אם אני כאן, נסי אותי’, ביקשתי ממנה. השאר היסטוריה”.
מדוע התעקשת?
“כי שחקנים מעדיפים תמיד את הדמויות הרעות, או הכאילו רעות, שהן צבעוניות ויש מה לעשות איתן, שיש בהן בשר, מה שנקרא. בשבילי זאת הייתה חגיגה. הרבה יותר כיף עם דמויות כמו גרגמל, מה גם שתרמתי את קולי לדמויות אחרות בסדרה, כמו חרוצון, איש התחזוקה של הדרדסים, פחדני, נשפני ודרדס־איכר. כל אחת מהן קיבלה ממני את גוון הקול המתאים לה, ואף פעם לא התבלבלתי ביניהן”.
מה אתה זוכר במיוחד מהעבודה על “הדרדסים”?
“זה נעשה אז בצורה שונה מאשר היום, כשכולנו, המדבבים, היינו מכונסים יחד בהקלטות באולפן. נוצרה אווירה משלנו, כשציפי שביט, בתפקיד הדרדסית מלאת האנרגיה, לא הפסיקה להשכיב אותנו מצחוק. כולנו הופתענו מהצלחת הסדרה. נהפכנו לידוענים מבלי שידעו איך שנראינו במציאות. עד היום, כמעט 40 שנה אחרי, כששומעים את הבריטון שלי, מצביעים עלי כעל גרגמל”.
מלבד “הדרדסים”, סיידוף הוא מהשחקנים הפעילים בזירת הדיבוב, כולל את “הדבורה מאיה”, “באגס באני”, “היפה והחיה”, “עלילות טייני טון”, “בילבי”, “מולאן”, “נסיך מצרים”, “פוקהונטס”, “הארי פוטר”, “סיפורי נרניה” ועוד. בנוסף, סיידוף אוהב לחזור לדבב שוב ושוב את טיגר בגלגולים השונים של “סיפורי פו הדב”, ש”הוא כל מה שלא מצפים מדמות של נמר”.
סגירת מעגל
סיידוף הינו ירושלמי במקור, בנם של תופרת ושל סוחר. “יחסית למה שהלך בירושלים של שנות ה־50, הם היו הורים שאפשרו לילדם ללכת אחר נטיות לבו”, הוא מספר. “כמי שהיה קריין בית הספר - כשקול היה לי כבר אז - הם עודדו אותי להשתתף באולפן הילדים המיתולוגי של אלף ארי וולף, שבין משתתפיו היה דויד גרוסמן, ושמעו אותנו בתסכיתי הרדיו”.
לאחר שירות צבאי בחיל הקשר, שבמקביל לו הופיע ב”חאנברט” בתיאטרון החאן, סיידוף למד בבית צבי, וכמו רבים מבוגריו דאז הגיע לתיאטרון באר שבע. בהמשך שיחק גם בהבימה ובקאמרי.
ב־84’, במקביל ל”הדרדסים”, נרשם ציון דרך חשוב בקריירה שלו כשחקן כשהופיע בבית ליסין בתפקיד הראשי בהצגה “ריקודו של ג’ינג’יס כהן”, על פי ספרו של רומן גארי, זוכת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שבה כיכב כקומיקאי יהודי שנשמתו השתלטה על הקצין הנאצי שהוציא אותו להורג.
בימים אלה חווה סיידוף סגירת מעגל מרגשת, כשבנו בן ביים את ההצגה כעבודת הסיום שלו בלימודיו במכללת סמינר הקיבוצים עם גרסה חדשה משלו למחזהו המקורי של מיכאל כהנא.
“אני רואה המשכיות בכך שהבן שלי התחבר להצגה שבה הופעתי הרבה לפני שהוא נולד והייתה בשבילי ציון דרך חשוב”, אומר סיידוף. “משמח אותי שהיא עברה באחרונה להבימה, שם תוצג החל מהערב. זה שבן נותן חיים משלו למשהו שעשיתי לפני הרבה שנים בדרכו שלו - זאת מתנה שהייתי מאחל לכל הורה, בפרט שבעניין הזה נוצר בינינו שיתוף פעולה מאוד רגשי”.
למרות ההצלחה, קריירת המשחק של סיידוף לא האריכה ימים. “זה בגלל שהבימוי קרץ לי מנעוריי”, הוא מסביר. “כמי שאוהב אתגרים, נמשכתי יותר ויותר לכיוון הזה. במקביל לבימוי הצגות תיאטרון אני עוסק בהוראת משחק ועוסק בתרפיה בדרמה. לא פעם קורה שבשיא הטיפול קופץ פתאום למטופל הגרגמל, ועליי למנוע מהאירוע לגלוש לשטותניקיות.
מכיוון שלא נשאר לי זמן לשחק בהצגות, אני עושה את זה בסרטים ובסדרות טלוויזיה, שאני מגיח אליהם מפעם לפעם. ביניהם היו ‘שניים אוחזין’, סדרת טלוויזיה להוראת תלמוד, ו’רמת אביב ג’’, הטלנובלה הישראלית הראשונה (שם גילם את נתן דנאור)”.
גילמת שלל תפקידים על המסך, בהם עורך דין, רופא, שופט, מנהל תיכון. איך אתה מסביר את זה?
“אולי זה בגלל הקול שלי, שמשדר איזו סמכותיות ואולי מוקרנת ממני אינטליגנציה מסוימת, שמכתיבה תפקידים כאלה”.
זה שנים סיידוף משמש המנהל האמנותי ובמאי של אנסמבל תיאטרון החובבים של רעננה וגם של קבוצת תיאטרון שהקים בגני תקווה. “במיוחד אני גאה להיות המנהל האמנותי של ‘ללא מסכות’, תיאטרון לבעלי צרכים מיוחדים, שהקמתי לפני למעלה מ־25 שנה בקריית מלאכי, והפעילות שלי בו היא מבחינתי עבודת קודש”, הוא אומר.
הוא חי ברמת גן עם רעייתו שני, והינו אב לשניים: בן (28), שכאמור הולך בדרכו, וברית (25), סטודנטית לפסיכולוגיה ומנהלת מסעדה טבעונית, שלדבריו, “היא מוכשרת לאללה לתיאטרון, אך ויתרה על זה לאח שלה”.
“בסיכומו של דבר”, הוא מסכם, “מה שלא אעשה ואפילו אם אביים את שייקספיר, ייחסו זאת לגרגמל. מזמן למדתי לחיות עם זה באהבה”.