על הבוקר, כמו כל בוקר, התחיל העימות בין כיפוש לגיאצ'ו. המונית מחכה למטה כדי להסיעו לאקדמיה שבה הוא כאילו מצוי עכשיו בפרויקט גמר, שיזכה אותו בדוקטורט, לפחות. "אמא, אני נכנס לעשות אמבטיה", הוא מודיע לכיפוש. אומנם מדובר באישה ממוצא מרוקאי־מדברי, עדינה וטובת לב, אבל כאשר עולה לה הסנטה־מריה, שאלוקים ישמור.

"גיא, אל תתחיל איתי, אני על הקצה", היא שואגת מהמטבח, שם היא מכינה לו את התיק וארוחת בוקר. בארבע שנות לימודיו בסטאלג החינוכי, הילד רק פתח וסגר את הריצ'רץ' של התיק אולי פעמיים. אבל היא ממשיכה להכין, מתוך מתודיקה אמהית ואמונה עיוורת, שאולי, רק אולי, הבן שלה ימצא את התרופה לסרטן. אני אדם מציאותי יותר, זה לא יקרה.

"אמא, אל תצעקי על הבוקר, אני מזהיר אותך", הוא עונה מתוך המים. אני שומע אותה נחפזת לחדר האמבטיה שלו. "מה אמרת עכשיו? תחזור על מה שאמרת", היא גוערת בו. "מה שאמרתי", הוא מסביר לה מתוך המים, "זה שתעזבי אותי בשקט, תני לי להתעורר כמו אבא. אני אוהב להתעורר לאט, ולא שמדברים אליי. את לא מפסיקה לדבר על הבוקר".

נתתי ביס לשמיכה, כדי שכיפוש לא תשמע את הצחוק שלי. "אתה לא אבא, אתה ילד! ואני אומרת לך מה לעשות! הבנתתת", היא כבר עברה לשלב השאגה. גיאצ'ו לקראת נוקאאוט טכני, אבל עוד לא נגמר. "איףףףף כמה את מדברת. תביאי לי מגבת, ותכיני את הבגדים שלי על המיטה". "הבגדים מוכנים, גיא. תזדרז, הנהג מחכה לך כבר חמש דקות. אם תוך דקה אתה לא מוכן, אני משחררת אותו ואתה נשאר בבית לבד, כי אני הולכת לעבודה".

"טוב, בסדרררר, הנה יצאתי מהאמבטיה, טוב לך?", הוא עונה בלי פחד. אני שומע את צעדיו לכיוון החדר.
"אמא, לא בא לי על הבגדים האלה. אני רוצה את החולצה עם המשבצות אדום־שחור. תגהצי לי, ותקפלי שרוולים, כמו לאבא". כיפוש בהתנמרות חריגה. "אוי ואבוי לך אם תוציא עוד חולצה מהארון. תלבש את מה שהכנתי לך, הנהג מחכהההה".
רק שנייה חלפה, והילד עדיין נלחם. "לא בא לי, מה תעשי לי?".
"מה אני אעשה לך", שואגת כיפוש, "אני אפרק אותך. זה מה שאני אעשה".
זהו, נגמר. נוקאאוט טכני של ילד בן 9. המגבת הלבנה כבר באוויר, בדרך ליפול על משטח הקנבס. "אם רק תתקרבי אליי", הוא שואג בחזרה, "אני אביא לך ארבעה שוטרים, אמא, ארבעה אני אביא לך, שמעת?".

כיפוש התפוצצה מצחוק. "אוי, אני חולה עליך. אתה ילד הורס", היא אמרה תוך כדי חיבוק. גם הוא צחק, מבסוט מעצמו. קמתי מהמיטה, נכנסתי לחדרו ונתתי לו את המבט. עליי הוא לא מנסה טקסטים כאלה. "יאללה, גיאצ'ו, תתלבש וסע לבצפר. עכשיו תקשיב לי טוב־טוב. שבוע אנחנו לא קונים לך כלום, כי אתה לא יודע להתנהג וכך לא מדברים לאמא. שבוע, זה שבעה ימים או 168 שעות. תספור בדרך. יאללה, זוזזזזזז".

בתוך שתי דקות הוא היה מאורגן והתפייד. ביקשתי מכיפוש קפה קר ועוגה. הדלקתי סיגריה, הסתובב לי הראש בתוך דקה. ליטפתי את הזיפים בפרצוף, ושאלתי את עצמי איך ולמה זה קורה לי. בעוד חודש אהיה בן 63, מאיפה תהיה לי אנרגיה להתעמת עם ילד שבוחן בכל יום את מעטפת המגבלות של הוריו. והמעטפת שלי באמת סדוקה, או־טו־טו־מתפוררת, ועדיין לא הגענו לגיל ההתבגרות.

כיפוש הגיעה עם הסחורה. "אני מתנצלת על הצעקות, מאמי, הוא מוציא ממני עצבים שלא ידעתי שיש בי". לגמתי לגימה מהמשקה הקר, זה עשה לי טוב בשקדיות הדלוקות. החיסון הרביעי פשוט חיסל אותי. הדיבור של בורלא מפייזר, שלפיו החיסון הרביעי מיותר, ובנוסף האמירה הנחרצת של ארגון הבריאות העולמי שאסור ארבעה חיסונים בשנה, מדרדרים אותי נפשית. אבל אני קהל שבוי של ערימת שרלטנים, שכבר מכינה אותי לחיסון חמישי בקרוב, במרץ אי"ה.

"כיפוש, אני על שרידי האנרגיות שלי, אני נשבע לך. אתמול עזבתי שידור חצי שעה לפני סיומו, זה לא קרה לי 40 שנה, איבדתי את הקול. אסור היה לי לפתוח אותו, כי יש לי בצקת במיתרי הקול. אוקצור, אני צריך לנוח, אני על סטרואידים. אירועים כמו שהיו כאן לפני עשר דקות לא משפרים את מצבי".

אבל זו כיפוש. "מאמי, כבר התנצלתי. אתמול נתתי לך לישון עד 11 בבוקר, ישנת 12 שעות. מאז שיש לנו את גיא, לא ישנתי יותר משבע שעות בלילה, ואתה עוד מקטר. תקום אתה בשש בבוקר כדי לארגן אותו לבצפר, תבין מה אני עוברת". התחפשתי אליה, לדיבור המתון והמכיל. "כיפוש, את אישה, את אמא. אני, אין לי את הכישורים האלה. אני לא טוב באחריות, זה גובה ממני מחיר. אני מבקש שמקרים מסוג זה לא יקרו שוב. לדעתי הילד לא ישן מספיק, אז הוא מתעורר עצבן".

המשפט הזה היה שגוי, לא הועיל בכלל. "מר קופמן היקר, גיא קופמן הולך לישון כל ערב בשבע וחצי, כאשר אתה עוד משתעשע ברדיו ובטלוויזיה. הוא כבר אחרי מקלחת וארוחת ערב. ברבע לשמונה נגמר לו הבונוס למשחקים בטלפון, אחרי שלוש הארכות של חמש דקות בכל פעם, שאני מאפשרת לו מהטלפון שלי. אתה נכנס הביתה, הכל שקט ורגוע, הילד כבר ישן, ואתה שואל: מה הכנת לי לאכול? שייח' באמירויות חי פחות טוב ממך, אבל יש לך עוד הצעות ייעול? איך אתה אומר לי: אין לך דם בגוף ולא בושה בפרצוף". צחקתי, מה אני יכול לעשות יותר טוב מזה? היא הלכה להתארגן לעבודה, אני יצאתי לפרלמנט.

בארבעה גלים של הקורונה שמרנו על בריאות טובה ואף אחד לא נדבק. טוב, נו, חוץ מאילן ואייל, שהלכו ליומולדת בקיץ, אירוע שהוגדר רב־נפגעים עם 80 מאומתים לדלתא. אבל עכשיו, בגל החמישי, הפגזים נופלים קרוב. ישראל ורוברט החלימו, אריק וכפיר נדבקו בנגיף. כפיר מיד נכנס למיטה, שלח לנו תמונות מהמיטה, עם שלט הטלוויזיה לכיוון נטפליקס. רעייתו וילדיו שליליים, לעת עתה.

אצל אריק הנגיף פגע כמו טיל. מיקי מלכת הילדים, אשתו, ושני ילדיו הקטנים נדבקו גם הם. הוא לקח את זה קשה. לא את המחלה, כמו את הבידוד שנכפה עליו. אריק רגיל לשלוט בכל סיטואציה, כאשר הסיטואציה שולטת בו, הוא לא תפקודי. אילן הגרוזיני, שכאמור חלה בקיץ, התנדב לפרט לו את הלו"ז של הבידוד בקבוצת הוואטסאפ, לנוכח ניסיונו בתחום.

"אריק, היומיים הראשונים זה קייטנה, כי הנגיף רק מתנחל. ביום השלישי יהיו לך כאבי ראש, כאילו אתה כפות ומישהו קודח לך חורים בגולגולת. אבל זה עוד כלום, כי ביום הרביעי אתה תאבד את חוש הטעם וחוש הריח, לא יהיה לך חשק לחיות. אל תשכח – אתה חייב לעזור למיקי לתפעל את הילדים. זה יגרום לך לרצות למות. אני רגיל להיות עם הבנות על הידיים כל היום והלילה, אז שרדתי איכשהו. אתה רגיל להסתובב כל היום, אתה תישבר לרסיסים. אני לא מעריך שיש לך סיכוי לצאת מזה. הא, שכחתי. זה לא בידוד של שבעה ימים, כי סופרים מיום קבלת התוצאות של הילדים, אז זה עשרה מינימום. אני הייתי 22 יום בבידוד".

כעסנו נורא על הגרוזיני. "למה אתה כותב לו את זה? אתה חצי מפגר, זה בדוק. תכתוב לו שסתם צחקת כדי להדליק אותו". אילן סירב, "אני לא חוזר בי, זה מה שהיה". אריק לא הגיב, אז שעה מאוחר יותר התקשרתי אליו. זה באמת חריג שהוא נדבק. הוא האדם הכי סטרילי בארץ, בין עשרת הראשונים בדירוג הסטריליים בעולם. יש לו 400 מסיכות באוטו, 100 מכלי ג'ל לחיטוי, הוא מבצע 7־8 בדיקות אנטיגן ביום. בחודשים האחרונים הוא קונה ערכות בדיקה ב־1,000 שקל ביום, מינימום.

"נו בנאדם, איך היה היום הראשון?".
"אל תשאל, קוף. זה שואה, אני נשבע לך. לא המחלה, אני שם זי"ן, זה כמו שפעת קלה. אבל קשה לי להיות סגור, רק אתה יכול להבין אותי. אני מוכן להיות מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, עם עוד אלף חיוביים, רק בשביל להיות בחצר. אני לא בנוי לזה, אחי, אני פשוט לא בנוי".

הרגעתי אותו שיהיה בסדר, ושאלתי איך מיקי מתמודדת. "מיקי זו ליגה אחרת. חולה או בריאה, סגורה בבית או לא, יש לה אנרגיות של כור אטומי. היא שכרה בובות מתנפחות לילדים, שיהיה לה ולהם במה לשחק. אני כל הזמן דורך על בלונים. קוף, בא לי למות. די, נגמר לי. אני גר בדירה, לא בהאנגר של אירועים". התפוצצתי מצחוק כאשר דמיינתי את הסצינה שבה אריק מנסה ללכת בפארק שצמח לו בבית. "בסדר, די עם השטויות שלך. עוד שישה ימים נגמר, אתה בחוץ. מיקי תהיה בבידוד עם הילדים".

הוא נאנח בכבדות ואמר בשקט. "קוף, שישה ימים זה המון. כל החיים אני עובד, לא חסר לי כלום, גומרים אז גומרים, רק בלי כאבים, אתה יודע". נפרדתי ממנו בצחוקים, אבל אחרי כן התחלתי לחשוש מה יהיה אם הנגיף יתקוף אותי. אני ולהיות כלוא, זה לא מסתדר לי בראש.

דודי אמסלם (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
דודי אמסלם (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

התפניתי קצת לגלוש בטוויטר. הנה נפלתי על בומבון. זוכרים את "נאום השטינקר" של דודי אמסלם? "אני, לימדו אותי כשהייתי ילד, דבר ראשון: דודי, לא מלשינים". האמת, ציוץ של עבדאיי גבר־גבר, מתאים לשחק את קזבלן, אם הוא יזכור את השורות שלו במחזה ולא יאלתר. אבל הנה חלפו להם הימים, הארכיון כרגיל זוכר הכל. ב־7 בינואר השנה התראיין דודינק'ה, הגנגסטר צעצוע שלנו באגם הדרעק, לחדשות 13, וכה אמר על חברו בליכוד ניר ברקת: "הוא משחד אנשים בכסף, אנשים כאלה צריכים לשבת בבית סוהר". איך אני אוהב שהאמת מתפוצצת לפלספנים סוג ז' בפרצוף, זה עושה לי טוף.

שידורי קשת ממשיכים במאבק לטיהור שמו של אסי "השולף" עזר. הוא ביצע בדיקת פוליגרף, עם שלוש שאלות מוזמנות, וזה אמור להספיק. גם יהודה נהרי, השחקן שאסי שלף לו, להצהרתו, עבר בדיקת פוליגרף, וגם הוא נמצא דובר אמת. אבל גיא פינס התגייס לסייע לחבר במצוקה עם פוש: "התפקיד החדש של יהודה נהרי".

את התוכנית של פינס אני מכיר טוף, גם את דרכי הפעולה של הרכילאי הזה, לדעתי. נפלתי איתו פעמיים, לחצו עליי לא לתבוע, נכנעתי, כי אני סמרטוט שנכנע לשררה. לידיעה, כפי שאני הבנתי אותה, היה סאב־טקסט: הנה נהרי התלונן על אסי שלנו וכבר השיג עבודה. את דפוס הפעולה הזה אני מכיר 40 שנה, טיפל'ה יותר שנים מפינס, ואני עוד לא הייתי רכילאי. אולי אהיה, אם יציעו לי כייסף טוף. לא התעצלתי ופניתי לרותם טוני שמייצגת את נהרי, שאת שמו הכרתי רק כאשר וואלה! פרסמו את פרטי האודישן שלו בדירתו של עזר.

התשובה שקיבלתי מרותם: "יהודה סיכם על העבודה הזו לפני חודש וחצי". החשיפה של וואלה! הייתה לפני כשבועיים. משהו פה לא מסתדר לי, אבל הכי חשוב שזה מסתדר לגיא פינס ולשידורי קשת. אגב, קשת 12 נלחמת בתופעת ההטרדות המיניות בשצף קצף. נראה שהם ממש אלרגיים לתופעה, בצדק, גם כשהבניין שלהם רועד.

באחת התוכניות הקרובות של "חשיפה", בהגשת חיים אתגר, תשודר תוכנית על דמות מפורסמת מאוד בציבוריות שלנו, שבה אמורות להתראיין נשים שאותה דמות הטריד אותן מינית, לכאורה. אם כך עולה השאלה: מתי "חשיפה" תקדיש פרק לתלונה של נהרי? הרי הטרדה כלשהי כבר הייתה באמירה של עזר: "רק התנשקנו", אמירה שהוכחשה בתוקף על ידי נהרי. זה גם היה באודישן, אבל מי כבר זוכר.

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות. השנה היא שנת שמיטה, והשתוממתי לדעת שבתויירה שלנו העונש על נטיעות הוא גלות. נו, אז לאן יגלו את להקת המאכערים, כרותי האונה שמשרתים את ביבי, כאשר הם נוטעים ברינה ודיצה בנגב, דווקא בשמיטה? באמת מעניין לראות את כל הכיפות נוהרים לנטיעות בנגב כדי להדליק את הדרום. הגיע איתמר בן גביר, מקווה שהוא לא שכח את האקדח; הגיע אופיר אקוניס, בעבר משרתה של הגב' נתניהו, כיום מתחפש לזאב ז'בוטינסקי וגואל אדמות הדרום מידי הבדואים. היה להם ממש כיף.

נכון שאם ראשי החברה הבדואית לא יצליחו לעצור את ארגוני הפשע שלהם, יישפך כאן דם והרבה. אבל זה לא דם קדוש של דיירי אגם הדרעק והמאכערים של ביבי. זה סתם דם של אזרחים שינועו בכבישי הדרום. הממשלה שלנו לא תפקודית. רק נס ימנע קריסה של מערכת הבריאות בגלל קורונה ושפעת. אבל את זה אנחנו אומרים כל חורף, אז נאמר גם עכשיו, כדי שהמאכערים של ממשלת השינוי, תיקון והיעדר פיצוי לעצמאים לא יגידו לנו – לא נערכנו, אנחנו מחשבים מסלול מחדש.

איש איש לעצמו ולבני ביתו. אין על מי לסמוך זולת על עצמנו. ב־12 שנות שלטונו של ביבי, לא נאמרה כמעט מילה אמת. בשבעה חודשי שלטונו של נפתלי בנט, אותו דבר, בדיוק. שוב מתברר שהאמת באגם הדרעק היא המלצה לא מחייבת.

נ.ב.
התקשרתי למיקי של אריק בערב. "מה קורה, כפרות, איך את?".
מיקי: "אני בסדר, מחלימה. הילדים גם בסדר, הבאתי להם מתנפחים לסלון. אריק כמעט התאבד... חחחח...".
אני: "לא מקנא בך, יאחתי. אריק דומה לי, הוא לא טוב בסגור".
מיקי: "תקשיב, קוף, אריק לא מוכן לפתוח חלון, כי אולי תהיה רוח פרצים... חחחחח... הוא מדליק חימום כל רגע, אני מזיעה כמו בסאונה".
אני: "מיקי, זה לא טוף. צריך תחלופת אוויר".
מיקי: "נו מה נראה לך, קוף? שאני לא פותחת חלונות?".
אני: "יופי, את שאטרה".
מיקי: "קוף, אני כבר בריאה לגמרי. בא לי לעשן סיגריה, לא עישנתי ארבעה ימים".
אני: "אז מה הבעיה? אין לך? אני אביא לך, אניח ליד הדלת".
מיקי: "קוף, יש לי, יש לי כל מה שאני צריכה גם לסגר של חצי שנה, גם למלחמה אטומית אני מוכנה, גם לרעידת אדמה. הוא לא רוצה שאעשן, כי הוא פוחד שאני אמות, ואז הוא יישאר עם שני ילדים קטנים ויצטרך לטפל בהם... חחחח...".
אני: "דיייי, אבל אני מבין אותו. אחרי גיל 50 אנחנו היסטריים מקבלת אחריות על ילדים. זו הביולוגיה שלנו, מותאק, אני מבין אותו, באמא".
מיקי: "קוף, אני מכירה את כיפוש, היא גיבורת־על, לחיות איתך, אבל אריק מקרה יותר קשה. שמע קטע, אריק קם בצהריים, מזג לעצמו מרק בקערה שמשתמשים בה להפרשת חלה. זו קערה שגדולה יותר מהכיריים, הוא טען שהוא לא מצא קערה אחרת... חחחחח... אחרי המרק הוא בלס קילו גלידה, אחרי זה הוא אכל פסטה, כל זה בעשר דקות ואמר לי: הפסטה חמוצה... חחח... אמרתי לו איך לא יהיה לך חמוץ? תביט מה גרסת כאן. אז הוא ענה: את מדברת יותר מדי, יש לי צרבת, תביאי לי ארבעה כדורים, לבלוע מיד".
אני: "חחחח... אין עליו הוא הורס, אקזמפלר. טוב, את עכשיו בשבוע שבי, זה אימון של סיירות, טיס, קומנדו ימי וכאלה. את תעברי את זה, יש לי אמון בך. תהיי חזקה".
מיקי: "ברור שאני אעבור, למה יש לי ברירה? אבל תכלס אני אמא לשלושה ילדים, אחד מאותגר, וזה לא קל, קוף".
אני: "הלו, די להתלונן. רצית להיות אמא? זה מה יש. אנחנו הגברים לא אכלנו מהתפוח של עץ הדעת, חוה אכלה, תתלונני אצלה".
מיקי: "אתה מפגר, קוף, נכון? אני יודעת את זה הרבה שנים, מסכנה כיפוש".