1 אנחנו מדינה וחברה בסטרס עמוק. אנחנו לא מכירים דבר אחר ולא יכולים אחרת. ככה נולדנו, אל תוך מלחמה מרה וקליטת עלייה מטורפת, עם אבידות וקורבנות ומצור – ומאז אין רגע אחד של שקט, וכנראה שאנחנו גם לא מחפשים.
אנחנו חיים במדינה ובחברה שאין לה שבוע אחד של רפיון, של שחרור שרירים ורגיעה, אפילו שבוע אחד של שלווה, רוגע ונחת, משהו שקרוב לחזון נביאנו "תחת גפננו ותאנתנו". אנחנו כל הזמן בלחץ, בכוננות, בחרדה, תחת איומים, הפחדות ומתחים, ונראה שבלי זה אין לנו חיים ואין עניין: מלחמות, נגיפים, איראנים, חיזבאללה, סערות, שיטפונות, הצפות, בצורת, מפלס הכנרת, גובה השלג, הטרור, פערי המיגון, תאונות הדרכים, הפוליטיקה השברירית. כל הזמן, כבר שנים אותו דבר, ואין מנוחה ונחלה.
השבוע זה בא בזוגות: ראשית, ההכרזה על צעדי קיצון בהיערכות לנגיף האומיקרון, בסגירת השמיים, בתו סגול מחמיר ובהפחדות על תחלואת שיא של מיליונים, בעוד בכל העולם עד עכשיו "רק" מאות אנשים מתו כתוצאה מהידבקות בנגיף ואצלנו אף לא אחד. ואם לא די בזה, לקחו מערכת גשמים נורמלית של חורף נורמלי, במדינה נורמלית, נתנו לה שם, "כרמל", והציגו אותה כסוג של טייפון שמאיים על הבית השלישי, אם לא נקשור אותו בחבלים אל אדמתה של הארץ המובטחת. היו שקראו לזה "מערכת גשם עם יחסי ציבור", אבל הרוב הזריקו את זה לווריד כמו מכורים לסטרס.
כך נולדנו בתש"ח וכך אנו חיים. לא יודעים מה זה נורמליות, אף על פי שלרבים מאיתנו נראה שאם פותחים את מהדורת החדשות עם "הסופה הקרובה" – זוהי נורמליות. לא. זה תחזוק של הסטרס, החרדה, הכוננות והמתח. הטוב עלול, חלילה, לעשות לנו רע.
2 נכון לרגע זה, לצד ביקורת שאני מוצא פה ושם, אני מעדיף את הממשלה הנוכחית ופועלה על פני קודמתה. גם בתחום הטיפול בקורונה. בינתיים, הממשלה וקבינט הקורונה דנים ומקבלים החלטות בלי לפחד מליצמן ומהחרדים, בלי לקבל אישורים מהרב קנייבסקי (שגילה השבוע אחריות גדולה בקריאה להתחסן), ללא שיקולים אישיים או סקטוריאליים, ותוך הישענות על אנשי הרפואה והמדע שלנו.
אבל הבלבול גדול, וחלקו נובע מהעובדה שאנחנו מובילים בעולם ומתנהלים בנתיבים של "ניסוי וטעייה". והחלק השני נעוץ בעובדה שגם ראש הממשלה, שהוא תמיד ראשון בין שווים, איננו פוסק יחיד ולא מנהל דיקטטורה, כך ששרים מתבטאים בחופשיות ולא תמיד בחוכמה ובזהירות, והמסר איננו אחד. בשפה המקצועית יקראו לזה "אין משמעת של קמפיין".
וכך, שר האוצר ליברמן לא מבין על מה ההגבלות, המדיניות בקניונים לא ברורה, לא כולם מבינים למה סגרו את השמיים למחוסנים, גדעון סער מציע 1,000 שקל למי שיחסן את ילדיו, ראש הממשלה מוסר שהוחלט על חיסון רביעי, ומנכ"ל משרד הבריאות אומר שזוהי "רק המלצה" לציבור. וכשהממשלה עודנה בקמפיין על הבוסטר והחיסון השלישי, ישאלו למה השלישי חובה והרביעי "המלצה" – ואין מסר ברור והגיוני לכל.
במצבי מתח ומשבר ממשלתי צריכים לדבר לציבור אך ורק ב"עשה ואל תעשה". אין המלצות.
ויש גם העניין הכלכלי, הפיצוי, החמלה והסיוע. בעוד נתניהו פתח את הכיסים, פיצה את כל הסקטורים, נתן מענק לכל אזרח שצריך ושאיננו צריך ותחזק את הסגרים והמגבלות, ממשלת ליברמן־בנט קמצנית הרבה יותר. בין הדאגה לצורכי המשק ולאי־שעבוד הדורות הבאים, הממשלה חייבת לגלות יותר חמלה לנפגעים, לפצות אותם, לסייע להם, לתת להם כתף חמה ואוזן קשבת ולהציע להם חלופות שיאפשרו להם להחזיק את הראש מעל למים. לא רק לשלוח אותם להסבה מקצועית.
הפגיעה הכלכלית איננה מורגשת בשירות הציבורי – שם כולם מקבלים את שכרם כרגיל, גם אם הם עובדים מהבית. ולכן לא תמיד פקידי המדינה חשים את השטח, את מחוסרי העבודה, את התלויים בין שמיים וארץ ובין תקווה לייאוש. זהו התפקיד של אביגדור ליברמן ומנכ"ל משרדו רם בלינקוב, תפקידם של ראש הממשלה ושרי הכלכלה והרווחה, וזהו גם תפקידה של הכנסת – לפקח על הממשלה ולא להשלים אותה. לפעמים, כשאין אפשרות להעניק ביטחון מלא בגזרה מסוימת, מעניקים "תחושת ביטחון", ואת זה צריך לעשות כעת אל מול חלקי המשק הנפגעים.
3 בדרך לפגישה בירושלים האזנתי בגלי צה"ל לעורכת דין המתנדבת ב"בנק החברתי למזון תינוקות". סהדי במרומים שלא ידעתי על קיומה של העמותה ועל מצוקת הרעב של אלפי תינוקות בישראל, וככל שהאזנתי לדברים אצל רינו צרור, כך הלכו הדמעות ונקוו בעיניי יותר ויותר.
"אני מערבבת חלב עם קמח כדי לתת לתינוקת שלי תחושת שובע", ציטט רינו את אחת האמהות, ונציגת העמותה סיפרה כי היא דואגת לתחליפי חלב ל־1,500 תינוקות רעבים מדי חודש. ואני מזיל דמעות וחושב שאבוי לה למדינה שאלה תינוקיה ושאלו ילדיה הרעבים, על פי דוח שפורסם השבוע. אבל לא על התינוקות לבדם יאבד כבודנו כחברה וכמדינה. נתן זהבי, ברדיו 103FM, סופר ומזכיר את אותם אלמונים שקופאים, לעתים למוות, בקור העז בבתיהם או בחצרות. בן 84 בערד, בן 52 על ספסל ברחוב נווה שאנן בתל אביב, קשישה בת 87. אין כמעט סיקור, אין שם ושם משפחה ואין דמעות.
ועד שהמדינה תתעורר (זה לא פשוט, אני יודע), נהיה אנחנו קשובים לבודדים ולעריריים, נקיש בדלת לשכנים ונוודא שחם להם, נציע כוס מרק חם, נחליף שיחה וחיוך, נציע עוד שמיכה ועוד תנור, נדווח לרווחה ונהיה ערבים זה לזה.
4 בוועידה שקיים השבוע עיתון "גלובס" בתל אביב, בניסיון לחזות את דמותה של ישראל במלאת לה 100 שנים, הרשימו אותי שני דוברים: הראשון ח"כ מנסור עבאס, שללא כל ספק יוצר היסטוריה במדינת ישראל, מקדם שילוביות ושותפות. עבאס קבע בוועידה כי "ישראל נולדה ונוסדה על ידי יהודים במדינת היהודים והיא תישאר כזאת. השאלה היא שילוב החברה הערבית".
אלו דברים מפוכחים וחשובים, שאנשי הימין בראשות נתניהו, שסללו את הדרך לשיתוף הפעולה הפוליטי עם עבאס, לא אוהבים שהם נאמרים כשרע"ם בקואליציה והם באופוזיציה.
הדובר השני היה יו"ר בנק הפועלים ראובן קרופיק, יהודי ציוני שעלה ארצה בגפו מארגנטינה בגיל 17 ולחם בצה"ל – כי מדינת ישראל איננה דבר מובן מאליו. קרופיק ויתר על התחזיות האפוקליפטיות של איראן, פקקי התנועה, המחסור בדיור, יוקר המחיה וכו' – והציע לחלום כמו הרצל ב"אלטנוילנד" כשטען כי ישראל היא הוכחה שלעתים חלומות מתגשמים.
להערכתו, בשנת 2048 ישראל תמנה 15 מיליון איש, ותהיה מדינה צפופה, מפותחת, בנויה לגובה במגדלים נגישים לקווי תחבורה ציבורית ולא לגשרים ומחלפים. הוא ציין כי בישראל לא יחסר הון, ששיעור החיסכון הפרטי גבוה, ומה שכן נצטרך זה מיצוי אוצרות הטבע, השקעות וכוח אדם זמין, מיומן ומוכשר באמצעות חינוך, טיפוח, מדע וטכנולוגיה, שיחברו לסובלנות, לסולידריות חברתית ולהכלת שינוי בדפוסי התנהגות.
קרופיק הציג את הירידה בנתח הוצאות הביטחון בישראל, שעמד ב־2020 על 5.3% מהתוצר, לעומת 13% בשנות ה־90 ו־22% בשנות ה־80, וטען כי הסכמי השלום ישרתו את המגמה הזאת (רק אז הבנתי למה דרשו תמיד צה"ל ומשרד הביטחון להצמיד בחוק את תקציב הביטחון בנתח קבוע מהתל"ג).
חזונו של קרופיק נגע גם באש האוכלת את החברה הישראלית. "החטא היחידי שעליו אנו לעולם לא סולחים אחד לשני, זה החזקה בדעה שונה", ציטט פילוסוף אמריקאי, וטען כי נצטרך להשיל מעלינו את "התחביב" המסוכן הזה. אז, לדבריו, "בשנת 2048 ישראל תהיה מה שאנחנו נשאף ונעשה למענה. התחזית שלי אופטימית. כבר קרה לנו הנס הזה והוא יקרה", סיכם. לו יהי.
5 השבוע, בליל קר וגשום, לקחתי את אמא לראות את "בוסתן ספרדי" בתיאטרון הבימה בבימויו של צדי צרפתי. זו הייתה הצגה מיוחדת לציון 100 שנים להולדתו של כותב המחזה, הנשיא יצחק נבון ז"ל, והוענק בה אות הערכה מיוחד לנשיא הקודם ראובן ריבלין.
אני זוכר היטב כילד בן 11 ביד אליהו, שאבא ואמא התכוננו ימים ארוכים לקראת הצפייה ב"בוסתן ספרדי". אבא ז"ל הגיע מוקדם מהעבודה, התקלח ושם "אודקולון", אמא לבשה שמלת חג, וביחד הם הטילו עליי לשמור על אחיי הקטנים ועלו על קו 11 מהשכונה אל התיאטרון. זו הייתה הפעם הראשונה שליוצאי עדות ספרד הייתה "הצגה משלהם", שהביאה את תרבותם וזמרתם אל הבמה. עד אז דומני שהיה לנו רק "סאלח שבתי"...
נהנינו מאוד, והכרתי בעל פה מבית אבא את כל שירי הלדינו. ולא רק אנחנו נהנינו. "בוסתן ספרדי" ממלאת אולמות וכבר הציגה 2,500 פעמים, ובניגוד להצגה ההיא מלפני 50 שנה – עכשיו זוהי כבר ההצגה של כולם. שבת שלום