בשבוע שעבר הנפיק לנו ח”כ יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ”ל, מאמר במדור זה (“גורלנו בידנו”, 24.11), שכולו שיר הלל לחזון ההיפרדות בינינו לבין הפלסטינים, או במילים אחרות – חזרה לקווי 67’. זוכרים? “קווי אושוויץ”, כפי שהגדירם מי שהיה שר החוץ ומראשי העבודה, אבא אבן ע”ה.
ח”כ גולן משרטט תמונה היפותטית: יום אחד יקום יורש לאבו מאזן (אגב, לא רחוק היום וזה יקרה), יכריז שהוא והפלסטינים נואשו ממדינה עצמאית ומוכנים מעתה להגשים את חזון המדינה האחת, יהודית־ערבית. 13 המנדטים שניתנו למפלגות שדורשות למנוע אפשרות זאת, מרצ והעבודה, הם אפוא “המחנה הלאומי האמיתי”. הכותב מרחיק לכת: גם אם ההיפרדות לא תהיה בהסכמה, עלינו ליטול את גורלנו בידינו ולהיפרד מהפלסטינים מהר ככל האפשר. במילים אחרות – נסיגה חד־צדדית.
איך יפרש זאת האויב? בריחה. כמו שברחנו באופן חד־צדדי מדרום לבנון וכמו שברחנו באופן חד־צדדי מרצועת עזה. שתי טריטוריות שנשלטות כיום בידי שני ארגוני טרור קיצוניים, שאוגרים אמל”ח מתקדמים ומחכים ליום פקודה מטהרן שבו ינסו יחד עם הגרעין האיראני לבצע את זממם, השמדת ישראל.
גולן הוא אלוף במיל’. זכויותיו כלוחם ומפקד עשרות בשנים עומדות לו לעד, הגם שכבר בעודו במדים היו לו אמירות שנויות במחלוקת קשה, לא יאות ללובש מדים. אבל מי שהיה סגן הרמטכ”ל ועתה הוא סגן שר, מיצב עצמו עד מהרה כסמן הקיצוני במפלגות השמאל הציוניות. מאמרו לא היה צריך להפתיע אותנו.
עמדותיו של ח”כ גולן מעל בימת הכנסת, בראיונות ובנאומים, ובכל בימה שניתנת לו, מבטאות באופן תמוה אי־קריאה נכונה של המפה המזרח־תיכונית. האשמה בקיפאון המדיני מוטלת לדידו רק על “הישראלי המדכא”. חבר הקואליציה מנפיק חלומות באספמיה על שתי מדינות לשני עמים, שחיות זו לצד זו בהרמוניה מושלמת. חזון אחרית הימים. דבר אחד הוא שכח: למעלה מחצי מיליון ישראלים שחיים ביהודה ושומרון.
גולן משקף בהתבטאויותיו כמה אבסורדית היא הממשלה שמנהלת אותנו. כמוהו כמוסי רז, שמארגן כנסי הסתה בכנסת נגד המתנחלים, או עיסאווי פריג’ ששם לו למטרה להחיות את תהליך אוסלו. 1,500 הרוגים יהודים שקצר התהליך בעבר אינם מזיזים לו. אלה השותפים שהביאו למי שהיה מנכ”ל מועצת יש”ע את ראשות הממשלה. ידברו לפנינו ה־61 כאוות רצונם, הוא לא ינזוף בשותפיו. את כיסאו לא יסכן.
שאלות לגולן וחבריו בשמאל הקיצוני: מתי הייתה אי פעם מדינה פלסטינית? מתי עד 1967 קיבלו הפלסטינים עצמאות מידי הכובש המצרי (ברצועת עזה) או הכובש הירדני (בגדה המערבית)? מה הקשר ההיסטורי של הערבים לבית אל, למערת המכפלה, לקבר רחל, להר גריזים?
ושאלת השאלות: האם ברצינות סבור הסגן שעם נסיגתנו לקווי 67’, נבוא אל המנוחה והנחלה? האם אינו קורא את הדיווחים על שאיפות חמאס וחיזבאללה ל”שחרור כל פלסטין”? הם הרי לא יסתפקו רק בהשבת המצב ששרר לפני מלחמת ששת הימים. עד מתי יעצום עין לנוכח שאיפתם הגלויה גם ליפו, לחיפה, ללוד, לאשקלון וכמובן לירושלים?
חלילה לנו לשוב למצב גיאופוליטי נחות, שבו רקטות וטילים של חמאס יאיימו עלינו גם מטול כרם ומקלקיליה. אנו כבר מנוסים בגבול רצועת עזה, אליו הסיג אותנו אריאל שרון ללא קבלת שום תמורה או התחייבות מהצד העזתי. ואין זה רק עניין של ביטחון. זה גם עניין של מורשת ודבקות בזכות למולדת.
בעניין זה צריך ללמוד דווקא מהערבים, הממציאים לעצמם מיתוס של מולדת ודבקים בכוונתם לשחרר את כולה, בכל מחיר. ויתור כלשהו שלנו ביהודה ושומרון יתפרש על ידם כהודאה ישראלית שהיא אכן כובשת - גם בשומרון, בשפלה, בנגב, בגליל ובשרון. הלחץ על ישראל והטרור רק יגברו. האמתלה תהיה – על ישראל להצטמק לקווי החלוקה מנובמבר 1947. אילו באמת היו אלו המכונים “פלסטינים” רוצים בדו־קיום, היו מסתפקים באוטונומיה שכבר מוקנית להם בחלקים נרחבים של השטח.
גל חמישי של מגיפה עם נגיף חדש מאיים על כולנו. זהו נושא שאין בו חילוקי דעות בין מרכיבי הממשלה. בטון סמכותי מנסה בנט להוכיח שהוא חזק לפחות על האומיקרון. אבל לא רחוקה שעתן של הבעיות האמיתיות לצוץ: הלחץ האמריקאי, קונסוליה לפלסטינים בירושלים, המאבק בגרעין האיראני, הסחיטות של רע”ם. לגולן אין סיבה לדאגה יתרה. כבר עתה רואים תזוזה של “ימינה” שמאלה. בנט, ליברמן וסער מקבלים את כל תכתיבי האגף השמאלי והרע”מי בממשלה, שהרי “באנו לשנות” ו”לעבוד למען אזרחי ישראל”.