סליחה על השאלה, אבל מה כל כך רע בחוק פרסונלי? אם פרסונה מסוימת חצתה גבולות, מעכה נורמות, והציפה לתודעה הקולקטיבית פרצה בחוק הקיים, קשה להתכחש לצורך בחקיקה חדשה בגללה. הרי היו חקירות נגד כל ראש ממשלה שכיהן פה ב־20 השנים האחרונות (שזו בעיה בפני עצמה), ולכן החוק הזה דרוש. נורמת ההתפטרות שהייתה ברורה מאליה - נפרצה.
הבעיה עם תזכיר ״חוק ביבי״ (הידוע גם בכינויו "החוק שנועד למנוע הטלת הרכבת ממשלה על מי שהוגש נגדו כתב אישום") היא לא הפרסונליות. עם כל הכבוד לדף המסרים, גם אי אפשר לומר שהחוק ״אנטי־דמוקרטי״, ואין רלוונטיות למנדטים של נתניהו בסקרים לעומת שר המשפטים גדעון סער, יוזם החוק, "שנמצא על סף אחוז החסימה״. השאלה המהותית היא אם לחוק הזה יש רוב פרלמנטרי גדול. אלא שבקואליציה לא כולם מסכימים איתו. השרה איילת שקד מסתייגת ממנו בגלוי, וראש הממשלה נפתלי בנט עדיין מתלבט, ולכן התשובה לשאלה המהותית הזו, לפחות כרגע, היא לא מספיק ברורה.
אז למה אין מספיק הסכמה בקואליציה לגבי החוק? כי אחרי התעמולה הסיסטמטית שנטחנה כאן בשנים האחרונות, בחלק ניכר מהימין מאמינים שלא הגיוני שלאדם שאינו נבחר ציבור (היועמ״ש) יהיה הכוח להדיח ראש ממשלה מיועד או מכהן, על ידי הגשת כתב אישום נגדו. לא ברור מה בין זה לבין ימין, אבל זה טיעון בהחלט לגיטימי, שהחוק המוצע לא נותן לו מענה. רק שבמסגרת השטחיות הפוליטית שפשתה פה, מי שמציף את הבעיה רק אומר ״לא״, במקום להציע אלטרנטיבה. מה הפתרון למצב המסוכן שבו אדם עם כתבי אישום יכול לקחת בשבי את המדינה, ולהילחם באמצעות השלטון על חפותו?
לפני 20 שנה התקיים דיון רציני שקבע שלא צריך לתת יותר מדי כוח ליועץ המשפטי, אבל מאז קרו דברים. דרושים שינויים ועדכונים תוך דיון ציבורי, אך הוויכוח שלנו הוא לא ענייני. הביביסטים רוכבים על האירוע עם קמצוץ אנרגיה מחודשת, כי נדמה להם שאולי הוא יעיר לתחייה את המצביעים. התקווה היא שדווקא בגלל החוק - הם יצליחו סוף־סוף לממש את אשליית ה־61, וההיגיון הצרוף הוא שאם נכנסת בכל הכוח בקיר ארבע פעמים ברציפות וזה לא הלך - אולי הקיר יזוז קצת בפעם הבאה.
אבל במרחב שמעבר לפופוליזם והרדידות, יש עוד הרבה סוגיות לא פתורות עם החוק המוצע. הוכנס בו מעין מנגנון השהיה של 45 יום, שלא יאפשר הגשת כתב אישום נגד מועמד יומיים לפני הבחירות. אבל גם ב־45 יום אפשר לחבל בכוונת מועמד להתמודד על התפקיד. זה לא באמת פתרון.
בנוסף, אם כבר הולכים בדרך החשובה עם חוקים שאמורים לטפל במשבר הפוליטי הקשה שחווינו, לא כדאי לעשות שינויים מהותיים יותר בשיטת הממשל? ההסתפקות בחוק הגבלת כהונות שמתחילים לספור אותן רק מעכשיו, ובחוק שימנע מאדם שהוגש נגדו כתב אישום חמור להקים ממשלה, לא בהכרח תפתור את הבעיות העמוקות שהביאו אותנו לכאן.
קודם כל, כי הבנו ששיטת הממשל שלנו כבר לא מניבה מנצח ברור - האם המנצח הוא ראש המפלגה הגדולה, או זה שיכול להרכיב קואליציה? לכאורה התשובה הברורה היא שהמנצח הוא זה שיכול להרכיב, רק שפעם היה ברור שיש הלימה בינו לבין ראש המפלגה הגדולה. בגלל הפיצול שנוצר, האופוזיציה טרם התייאשה מערעור על לגיטימיות הקואליציה, ובכנסת הוועדות לא מתפקדות בשל מחאה שמתארכת יתר על המידה. גם אי אפשר יותר לשמוע את זעקות השבר והגידופים המבישים במליאה בניסיון להתכחש לעובדה שיש בישראל ראש ממשלה חדש. זה נכון שגם נגד נתניהו היו קריאות עזות מהמליאה, אבל לא באופן כל כך בוטה שלא אפשר לו להוציא מילה.
הרי אף אחד לא גנב את הבחירות. הממשלה היחידה שהייתה יכולה לקום - הוקמה. ממשלות המעבר שהונהגו על ידי ה״בלוק״ מבלי שהיה להן רוב בעם, הן הרבה יותר קרובות לגניבת בחירות מהעיוות שנגרם עכשיו, כשבראשות הממשלה עומד ראש מפלגה שקיבלה 7 מנדטים. המצב אכן רחוק מלהיות אידיאלי, אבל זה היה המוצא היחיד מלופ הבחירות הבלתי נגמר, וסימן ברור לכך שמשהו התקלקל בשיטה.
אז כן - אפשר לטעון שהשיטה התקלקלה מהסיבה הפשוטה שעמד בראשה אדם עם שלושה כתבי אישום, שסירב להתפטר והחליט לצאת למסע לטיהור שמו כשכל המדינה על גבו. אבל החוק המוצע הוא לא פתרון לקלקול. זה עלול לקרות שוב, והמטרה היא לחוקק את המתווה הכי מדויק ונכון שימנע את המשך הפארסה הפוליטית, ויאפשר שלטון יציב שמייצג את רצון העם.
גם אם מדובר בחוק ראוי, שנתניהו עצמו הצביע בעדו ב־2008, התחושה היא שלא נעשתה מספיק חשיבה כוללת ומעמיקה. האם זה יהיה חוק שידגיש את המחלוקת, או את ההסכמות? הרי המטרה, בסופו של דבר, היא להחזיר את חוקי המשחק לשולחן בהסכמה כמה שיותר רחבה. הם הוזנו לחלוטין, ובלי הסכמה רחבה על חוקים - אין משחק.
פרצו את קווי המגרש
אפרופו הזניית חוקי המשחק - האלימות שפרצה בין ח״כ איימן עודה לח״כ איתמר בן גביר בבית החולים שבו מאושפז אסיר חמאס ששובת רעב, היא חצייה של עוד קו אדום. כשנציגי ציבור מכובדים מעיזים להתנהל ככה, אין פלא שביציעי בלומפילד מרגישים יותר בנוח להכות את מי שתומך בקשר יוסוף קמסו מארה. משום מה זה הפך לגיטימי להסעיר את הרוחות בלי לדעת גבולות, ולהכיל התפרעויות בשם ייצוג הקבוצה, ה״אמת שלך״, וכמובן - הפופולריות הקדושה מכל. הרי אם לא היו מודאגים מגורל הפופולריות, גם בבית"ר היו נפרדים מזמן מלה פמיליה.
ההסכמה על כללי המשחק תמיד צריכה להיות קדושה יותר מהפופולריות. אלה הקווים שמגדירים את המגרש, את היכולת להתנהל. מהרגע שחצינו אותם לטובת הפופולריות של הקבוצה, נתקענו חזק מדי בתוך הפוזיציה. צריך למצוא דרך לחזור משם.
הרי אם בן גביר היה מרים יד על עודה, חבורה שלמה הייתה יוצאת מדעתה וזועקת לשמיים, ומשום מה החבורה הזו שתקה שלשום כמו עדת דגים. בדיוק באותו אופן, אלה שזעקו לשמיים כי בן גביר הותקף, במקרה ההפוך היו מגיבים באדישות, או שרק מפטירים ש״מגיע לו״.
זאת בדיוק הבעיה בקידוש הפוזיציה - אתה נזכר בקיום החוקים רק כשהמחנה השני מפר אותם, והמשמעות היא שבסוף אין חוקים. כל אחד מפר אותם בתורו. ואגב, אם כבר חוקים - למי שצפה בסרטון המכות בין הח״כים המכובדים והמאופקים שנותנים דוגמה אישית - למה בן גביר היה בלי מסיכה בבית החולים, שהוא חלל סגור ציבורי?