קולט אביטל, אישה מרשימה במיוחד, החליטה להפר את כללי הטקס של השבט שאליו היא עצמה משתייכת בשעה שהיא העלתה מנבכי עברה שתי תקריות שבהן היה מעורב שמעון פרס. עד מהרה יצא עליה קצפן של בנות השבט. אחת מהן, מיכל רוזין, אמרה שדבריה של אביטל “לא ימחקו” את משנתו המדינית ומורשתו הפוליטית של פרס.
חברותיה של רוזין מילאו את פיהן מים; כיוון שזאת היא התרבות השלטת כיום במקומותינו. אם הטענות מופנות כלפי מישהו “משלנו”, צריך לבטל את הפרסומים באמירות סרקסטיות שתכליתן להטיל דופי במי שמעלה את הטענות כנגד יקיר המחנה. לעומת זאת, אם הטענות מועלות כנגד מי שמשתייך לאחד מהשבטים האחרים, מותר לשפוך את דמו; גם אם הוא החזיר את נשמתו לבורא שנים רבות קודם לפרסום המכפיש.
זה מה שקרה, אגב, לרחבעם (גנדי) זאבי. אילנה דיין ערכה תחקיר במעמד צד אחד, וזה הספיק לחברותיה של רוזין, מי שיצאה להגנת שמו הטוב של פרס, כדי להחרים את הטקס לזכרו של מי שנרצח בידי ערבים בעודו משרת בממשלת ישראל. הן תלו במורשתו את העילה לאי־רצונן להשתתף באירוע לזכרו.
ובעוד אני תוהה, צצו אמירותיו של אלעזר שטרן, שר ומועמד לתפקיד יו”ר הסוכנות היהודית. אינני יודע מהי חשיבותו של המוסד הזה בימים אלה, אבל אני יודע שמי שגורס תלונות אנונימיות של חיילות על הטרדות מיניות – ואולי, על מעשים חמורים פי כמה – הוא אדם שפל; ואינני חושב שמילה זאת קשה מדי.
אלפי צעירות, בנות 18 בסך הכל, מתגייסות מדי שנה לצה”ל. רבות מהן, אני מניח, יכולות היו להשתמט מהחובה להתגייס, אבל הן מבקשות לתרום את תרומתן. הוריהן מלווים אותן - כמוני וכמו אשתי בזמנו - בשמחה ללשכת הגיוס; אם כי גם מתוך חשש שהן יפגשו במהלך שירותן מפקדים שחושבים שניצול יחסי מרות הוא חלק מתנאי השירות שלהם.
חבל שבחברה המקוטבת שלנו, גם טיפוסים כמו שטרן זוכים להגנה בגלל שהם משתייכים למחנה הפריווילגי או משום שהם הגיעו “מהמקום הנכון”; כגרסתו של יאיר לפיד. כאשר שטרן אמר לח”כ מירי רגב, בת למשפחת סיבוני מקריית גת: “אני לא רוצה לדבר פה על איך התקדמת בצבא”, לא שמעתי אפילו צייצנית אחת, מאלה שחרדות לשלומן של נשים, שדורשת את סילוקו מהכנסת.
אבל זה עוד לא מאוחר. לפיד, מי ששיבץ את שטרן ברשימת מועמדי מפלגתו לכנסת, צריך לדרוש כעת ממנו להניח את המפתחות. טיפוסים כמוהו מכתימים את המערכת הציבורית. כך ראוי – וכך צריך שייעשה.