חילופי הגברי בראשות השב"כ מחזירים אותנו לשאלה הקבועה: עד כמה המלחמה בטרור תורמת לסיכולו של הטרור ועד כמה היא תורמת להנצחתו. והאם ניתן לאתר איזה שביל זהב שיאזן בין הצורך לסכל ובין הצורך לאפשר רגיעה, שהיא המפתח להסדר עתידי. השאלה הזו הייתה שורש הסכסוך בין דוד בן־גוריון ומשה שרת בתקופת פעולות התגמול, והיא מלווה את כל מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה. במציאות של היום זו התנגשות בין הכלה של פיגועים וניסיונות לנהל במקביל תהליך הסדרה מדיני, לבין סיכולים ומתח מתמיד מלווה בקורבנות משני הצדדים.
זה הרקע שעליו נבחר ראש השב"כ החדש, שבשעת כתיבת שורות אלה עדיין מכונה ר'. אין לי מושג מהן דעותיו. מרכילויות יד שנייה ושלישית מצטייר טיפוס רציני, חושב, שקול ואיש של המערכת, כלומר בורג במכונה. אלא שלהיות ראש ארגון זה להפוך מבורג לגלגל שיניים ולהתהפך ממצב שבו מה שרואים מכאן לא רואים משם. דעותיו של נדב ארגמן, לכאורה, היו נחרצות למדי – סיכול, סיכול, סיכול. ואם זה לא הולך בקטנה ובאישית אז מלחמה. על פי רונן ברגמן ("ידיעות אחרונות"), עמדתו של ארגמן בנושא עזה, שהיא כיום המטען הנפיץ ביותר, היא ש"בעת הזו אסור ללכת להסדרה עם חמאס".
אני לא יודע אם ארגמן יודע מתי ניתן ללכת להסדרה, ודעתו היא ש"על ישראל להקדים וליזום התקפה נגד הארגון במערכה שישראל תקבע מתי תתחיל ומתי תסתיים". ארגמן כנראה לא שמע על כך שאולי ניתן לדעת מתי מתחילה מלחמה, במיוחד כשאתה יוזם אותה, אבל לא ניתן לדעת איך היא מסתיימת. ראו כל מלחמות ישראל שלא נכפו עלינו. על פי ארגמן: "כשגורם ההפתעה בידינו… אפשר יהיה להתחיל עם הפגיעות במנהיגים כמו במבצע עמוד ענן (לפחות הוא מודה שאנחנו התחלנו עם פרובוקציה – ר"א), מפני שאם לא נפעל עכשיו, נמצא עצמנו מורתעים כמו מול חיזבאללה כיום".
ומה אתם יודעים? יש מי שחושבים שאנחנו אלה שמורתעים כבר כיום מול חמאס. זו הסיבה שאף מקבל החלטות לא מסתער על עזה. ברמת הצהרות הרהב אזי כולם, מאביגדור ליברמן ועד בנימין נתניהו, מנפתלי בנט ועד בצלאל סמוטריץ', כבשו זה מכבר את הרצועה, חיסלו, הרסו ומוטטו את חמאס. לכן כדאי שמישהו יסביר לארגמן, שהוא איש מבצעים נטו־נטו, שהסדר מדיני הוא מבצעי לא פחות ממבצעי חיסול או מלחמה והוא גם יעיל יותר. ייתכן שארגמן לא רצה להכניס ראש בריא למיטה החולה של ה"פוליטיקה". התירוץ הקבוע והמנטרה השב"כית היא שהטרור הוא מכת טבע ושתפקיד השב"כ הוא לכסח אותו כמו שמכסחים דשא (כלומר בני אדם). ואז להמתין עד שהדשא (הטרור) יצמח ואז לכסח עוד פעם ועוד פעם, "עד שהממשלה תשיג שלום". מדובר בטעות או בזדון. תשאלו כל גנן שמטפל בדשא: ככל שאתה מכסח יותר כך אתה מטייב את הדשא והוא חסין יותר.
הפרי המורעל
ראוי ורצוי שראש השב"כ החדש, גם הוא איש מבצעים, יזהה שבצד כיסוח הדשא יש גם בהודנה כלשהי פוטנציאל לפתרון. מה שמחייב אותו למשל להתחקות ולאשר סימני התמתנות, להקל את המצור ולהמליץ על שחרור אסירים גורף כחלק מההסדרה. גם אם זה בניגוד לסנטימנט של חלק מהציבור ופגיעה בבסיס הפוליטי של ראש הממשלה, מה שמחייב שיתוף פעולה עם מערכת הביטחון, לא רק במבצעים, אלא גם לצורך תיאום כוונות שמטרתן הרגעה. אין טעם שהמינהל האזרחי יחלק צ'ופרים ביום ושב"כ ינהל בלילות ציד חשודים עם צה"ל.
אומץ הוא לא רק שיגור גדוד כדי לעצור חשוד, אלא גם להכיל את החשד עד שהפצצה באמת תתקתק. אומץ הוא לא רק לתת לצלף רישיון לפגוע במפגינים אלא גם לספק לפוליטיקאים נייר מרגיע שאומר שהפגנות ליד הגדר הן הפגנות ליד הגדר ולאו דווקא הסתערות על ריבונותה של מדינת ישראל. הלחץ לבצע פעולת תגמול אחרי התקפה מוצלחת מבחינת הפלסטינים וטרגית מבחינתנו הוא לחץ פוליטי (מה יגידו בבייס ומה ישימו בקלפי). מדינה, אומה ושב"כ אמורים לספוג ולהמתין כדי לבחון מה עושים וכיצד. בשנים האחרונות הצליח צה"ל להתגבר על הלחץ הפוליטי שהבעית את נתניהו וחבר מרעיו שדרשו נקם מיד כדי לרצות את האספסוף. עכשיו תורו של השב"כ.
הטרגדיה שלנו היא שהפעילות במתכונת הנוכחית היא גם נזק מתמשך וגם חיונית לביטחון ישראל. לכאורה זו סתירה, למעשה זהו הפרי המורעל של המציאות הפוליטית המעוותת. לצה"ל ולשב"כ אין ברירה אלא לקלגס את השטחים, משום שהדמוקרטיה מחייבת אותם להישמע למדיניות שבה הזנב של הימין המשיחי מכשכש בכלב הקואליציוני. הזנב בממשלה הקודמת היה המתנחלים, הכלב היה הקואליציה של הליכוד, ש"ס והחרדים והציונות הדתית־לאומנית. אף אדם סביר לא חושד שלליכוד, לש"ס ולחרדים יש אידיאולוגיה של ייהרג ובל יעבור על שלמות כל גרגר בכל מאחז. זו רק הפוליטיקה של כל גרגר בכל מאחז שמעניקה לבלוק הצדקה פטריוטית ודתית מול החילוניות הליברלית של השמאל, אלא שזו איננה מורשת מחייבת. למתנחלים יש אמונה ומורשת מחייבת, והם הזנב שבלעדיו אין לקואליציה אידיאולוגיה לוחמנית להתגדר בה.
התוצאה של יישום האידיאולוגיה של המתנחלים על ידי ממשלת הימין היא חיכוך מדמם, שמאיים להתפרץ למבצעים ומלחמות ואינתיפאדות. התוצאה בשטח היא ביצוע קשוח של מניעת הטרור הפלסטיני, מה שגורם להמשכיות של אותו טרור. לספר לעצמנו ש"הם התחילו" הוא לא יותר מבריחה מאחריות. אנחנו המדינה החזקה בשכונה, ולממשלות ישראל יש אינטרס שמדיניות אף גרגר באף מאחז לא תשתנה. כולל הפיתוי למלחמה של זבנג וגמרנו. מה שעשוי להוביל למלחמת טב"ט (טיל בטיל) באזור רווי בטילים ולקטטה אזורית שתכלול את הגדה, הרצועה, חיזבאללה וסוריה.
וזהו פשר הטרגדיה של השמאל וצה"ל: האפשרות שתתחולל כאן מלחמה גדולה יותר מחייבת גם את השמאל לתמוך בתחזוקת צבא חזק ככל הניתן. הן כדי למנוע מלחמה והן כדי לנצח בה. הג'וב של הראש החדש הוא גם לזהות את סדקי ההתמתנות שדרכם ניתן יהיה להתקדם לימים רגועים יותר. עם מצרים זה לקח כעשר שנים ואלפי חללים עד שהבינו שניתן לסגור עסקה שתביא שלום. עם אש"ף זה לקח כ־20 שנה עד הסכמי אוסלו, אבל אז באו ממשלות הימין עם הזנב שכשכש בהן. אני מניח שעם חמאס זה עשוי לקחת עוד כמה שנים טובות. נדמה שהממשלה הנוכחית עושה קולות של ניהול שונה של הסכסוך.
נחיה ונראה. או נמות.
[email protected]