לטור המלא של אלון בן דוד:
עד כמה שהיה חם פה השבוע, באיראן היה חם הרבה יותר. לא רק בגלל הבצורת הקשה, ולא רק בגלל הפסקות החשמל והמים, איראן מבעבעת בחוסר חגיגיות מופגן לקראת השבעתו של נשיא חדש בשבוע הבא.
האיראנים משדרים אדישות לקראת האפשרות לחזור להסכם הגרעין, ואנחנו נכנסים לתקופת דמדומים מסוכנת, שבמערכת הביטחון זכתה לכינוי "הדשדוש".
איראן חווה בחודשים האחרונים משבר תשתיות מהחמור בתולדותיה. הכל קורס: מערכות החשמל והמים, התחבורה הציבורית, הבצורה חמורה השנה ב־50% יותר מאשתקד, המטבע ממשיך להישחק, והאבטלה חצתה את קו ה־25%. המחאה שהחלה, כמקובל, בקרב הערבים של חבל חוזסטאן מתחילה להתפשט לערים אחרות, ומיום חמישי הבא מי שיצטרך להתמודד מולה הוא הנשיא החדש אברהים ראיסי, שזכה גם לכינוי נטול החיבה: "התליין מטהרן".
כשמו כן הוא, ברוטלי, ואפשר רק לנחש איך יפעיל את הבאסיג' – מיליציית הפנים העממית – אל מול המפגינים, אם המהומות יתפשטו לטהרן. חמנאי בחר בו בדיוק בשל מידותיו האלה, וראיסי לא צפוי לאמץ כלפי עמו סבר פנים שונה מזה שהוא מפגין אל העולם.
הוא לא יהיה גרוטסקה כמו מחמוד אחמדינג'אד, אבל הוא יהיה מה שהוא: סמן קיצוני ואדוק של משטר האייתוללות, שלא בוחל בדיכוי אכזרי של מתנגדים. יחד עם ההיסטוריה שלו בתחום זכויות אדם זה יתרום הרבה נקודות להסברה הישראלית אל מול דעת הקהל הבינלאומית.
גם ראיסי יודע שיש דרך בטוחה אחת להוציא את איראן מהמשבר העמוק שבו היא שקועה: חזרה להסכם הגרעין. לכאורה, האמריקאים מציעים להם את עסקת החלומות: חזרה להסכם הקודם, שלפיו ב־2026 איראן רשאית לחדש מחקר ופיתוח גרעיני (שהיא כבר עושה היום) וב־2031, עשר שנים מהיום, מוסרות מעליה כל מגבלות הגרעין והיא מקבלת, דה פקטו, רישיון לייצור פצצה.
למרות זאת, משדר המנהיג העליון אי־ רצון לחזור להסכם ואף חיזק זאת השבוע בנזיפה לנשיא היוצא על כך שהמערב תמיד רימה את איראן וניסה לפגוע בה, גם כשחתמה איתו על הסכמים.
בקהיליית המודיעין שלנו מתלבטים אם חמנאי אכן רואה דרך להתקיים בלי הסכם, או שהוא מנסה לשפר את תנאי ההסכם העתידי.
מה שברור הוא שאיראן ממשיכה לדהור קדימה. העולם עוסק בלי הרף במדידת הגובה של ערימת האורניום המעושר שצברה איראן, אבל את הערימה הזאת תמיד ניתן יהיה להוציא.
מה שצריך להדאיג את העולם זה הטכנולוגיה: איראן ממשיכה לפתח ולהפעיל צנטריפוגות שיעמידו אותה במרחק זינוק קצר מפצצה; היא השיקה מפעל מטלורגיה שיידע להפוך את האורניום שלה לליבה מתכתית של פצצה, וזה אומר שגם הקבוצה שאמורה להפוך את החומר הבקיע לנשק – כנראה שוב פועלת אי־שם במחשכים.
כל הסכם עתידי או מתקפה צבאית יוכלו להשהות את היכולות האלה – אבל לא ליטול את הידע. זה אולי משפר את מעמדה של איראן במו"מ, אבל יותר מכך: זה יאפשר לחמנאי להעביר את מפעל חייו – הרפובליקה האסלאמית – לממשיך דרכו, כשאיראן היא כבר מדינת סף גרעינית. כל יום שעובר הופך את הסכם הגרעין הקודם ואת החזרה אליו – ללא רלוונטיים.
שני דברים יכולים לדרבן את האיראנים לחזור לנתיב ההסכם, וזה גם מה שיאמר ראש הממשלה נפתלי בנט לנשיא ג'ו ביידן: הקשחת הסנקציות והשגתה של ולו הסכמה אחת עם רוסיה וסין, לאו דווקא על הגברת הסנקציות, אפילו על החלטה אחת קטנה, במועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הסיכוי שהרוסים והסינים יסכימו על משהו עם ביידן נראה אומנם קלוש, אבל שווה ניסיון.
אירופה, ובעיקר צרפת, כפי ששמע השבוע שר הביטחון בני גנץ בפריז, קרובות הרבה יותר לעמדה הישראלית מאשר לפשרנות של ממשל ביידן.
כך היה גם ערב הסכם הגרעין הקודם, אבל בסופו של דבר ההחלטה תהיה של האמריקאים. הם בעצמם מתחילים להרהר בשאלה מה עושים אם איראן תסרב לחזור להסכם: האם הולכים על הסכם מוקטן בתמורה לפחות (less for less)? או מעלים את ההימור להסכם גדול יותר, עם תמורה גדולה יותר (more for more)?
כך או כך, תקופת הדשדוש הזאת מחייבת את ישראל להקים מחדש את האופציה הצבאית מול איראן, שנזנחה בתשע השנים האחרונות. בסיכום החלק והשקט שהושג השבוע על תקציב הביטחון מוקצית תוספת תקציב נכבדה שתאפשר לחיל האוויר לחזור להתאמן על מתארי פעולה שונים באיראן ולארגוני המודיעין ליצור תשתיות מידע ומבצעים לפגיעה במתקנים האיראניים.
לכל הנוגעים בדבר ברור שתקיפה של מתקני הגרעין האיראניים, מהאוויר או בדרך אחרת, תוכל לכל היותר להשהות את האיראנים אבל לא לעצור אותם.
אבל זה כלי שישראל חייבת שיהיה בידיה ושיהיה מונח גם על השולחן לעיני העולם כולו. זו לא עיראק של 1981, גם לא סוריה של 2007. לא ניתן למחות את תוכנית הגרעין של איראן במהלומה אחת, אבל ייתכן שבשנים הקרובות תעמוד "דוקטרינת בגין" למבחן בפעם השלישית.