"אז בקשר למחר... מחר... תבואי למשמרת שלך. תנגני בפסנתר. אם נראה שיש צורך - תמלצרי", סח לי יעקב, הבעלים של הפונדק. הוא מולל את שפמו והמשיך: "מחרתיים אל תבואי. גם לא אחרי". "אנחנו לא מתאימים, אה?", שאלתי אותו בפה מעוקל. ידעתי שהשידוך המקצועי לא עובד.
הוא אהב את ברברה ואדית פיאף, אני אהבתי את הביטלס. חוץ מזה, נאג'י הטבח הבהיל אותי נורא. לא שבגיל 16 ידעתי מה זה פחד, אבל בו היה משהו אחר. היו לו עיניים שחורות קופצניות, וכשמישהו העז להרגיז אותו, הוא גידף והשליך ברווזים מתים באוויר, אף על פי שזו הייתה מנת הספיישל שלו, ברווזים בתפוזים.
"אל תתעסקי איתו. תעשי מה שהוא מבקש. הוא מג'נון אבל טבח מעולה", רכן אליי הברמן החתיך מעבר לדלפק ולחש: "חוץ מזה, הוא חבר טוב של יעקב". אחר כך סיפרו שיעקב נתן לו לגור אצלו כדי לחסוך ממנו את הנסיעות בלילות שאחרי העבודה.
למחרת הגעתי למשמרת כמו שסיכמנו. לידי, באוטובוס, ישבו שתי נזירות ממסדר האחיות ציון ונ', שעבדה כמלצרית בפונדק. זכריה מעמק התימנים יצא מהמכולת של הכפר ונופף בידו אל נהג האוטובוס, ואנחנו פילסנו מעבר דרך קבוצות התיירים שעמדו ליד מעיין מרים. כמה צ'קלקות של ניידות משטרה הפרו את השקט. מישהו תחם בסרט את השטח שמסביב לפונדק. "אולי מצלמים פה משהו?", העלתה נ' את ההשערה. שוטרת לחוצה קראה לעברנו: "בנות! אחורה! לא להיכנס! זו זירת רצח!". וזהו.
באוקטובר 2013, נאג'י, שלא היה סתם טבח מג'נון אלא מי ששלף סכין ורצח בדקירות עם פועל מטבח נוסף את יעקב שלום, שוחרר בעסקת שחרור מחבלים. האינתיפאדה נכנסה לבית הפרטי של יעקב, והוא מת נבגד. המחבל נאג'י - מוקבל מחמד בדווי נאג'ח, יצא לחופשי 15 שנה לפני פרק הזמן שנגזר עליו, ושתי נערות בנות 16 שגורלותיהן נקשרו זה בזה לתמיד, קיבלו מנה של ירושלים לפרצוף.
שכינה מעל לראש
"שלום לירושלמית היחידה שלנו, בשבוע הבא יש לך שני עמודים לרגל יום ירושלים. כ־1,200 מילה", הודיע לי העורך הראשי דורון כהן. הוא לא אוהב שמזכירים את שמו בעיתון, כך שמעתה אכנה אותו ד'. "רק, בניגוד להרגלך, תשתדלי שזה יהיה קצת ממלכתי", אמר ד'. "אין בעיה, ממלכתי", הבטחתי. "אני פשוט אכתוב על החיים שלנו בירושלים".
עבורנו, הירושלמיות והירושלמים, לעבור במוקד הכי לוהט של השנה האחרונה, כלומר במפגש הרחובות פרץ סמולנסקין־עזה ושדרות בן מימון, שזכה לכינוי "בלפור" - משמעו לעבור ליד המקום שבו היה הפיגוע בקפה "מומנט". להגיד: כאן ישבו אורי פליקס המתוק ואהובתו דנית דגן בפעם האחרונה לפני שחייהם נגדעו באכזריות. כאן, בדיוק כאן, ייבנה מגדל מהודר שינסה למחות את זכר האסונות.
אבל כפי שהעיר הזו מרובדת בשכבות היסטוריות, כך גם הזיכרון של הירושלמים. שום דבר אינו עומד בפני עצמו. הכל מונח על גבי שכבת זיכרון קודמת. אבן על אבן. ואם גורלו של המגדל שייבנה כגורל מגדלים אחרים בעיר הזאת, הוא יישאר רוב ימיו מיותם, והאורות שבו יידלקו רק בחגים, כשתושבי החוץ העשירים יגיעו לביקור בבית הקיט שלהם. בסך הכל, הוא כלי. נטע זר שמאפשר להשקיף על המציאות שעל פני הקרקע.
לזכותה של העיר הזאת ייאמר שהיא לא מסתירה כלום. היא מספרת את סיפורה מההתחלה, בלי משחקים ובלי העמדות פנים. תמצאו עוד בירה אחת בעולם שמקדמת את פני הבאים אליה בבית קברות, בכפר פסיכיאטרי ובבית חינוך עיוורים. ומעל כל החן הזה מיתמר גשר המיתרים.
כשהאדריכל הנודע סנטיאגו קלטרווה תכנן את הגשר, הוא חשב על 360 מטרים של אלגנטיות ו־4,300 טונות פלדה של חוסן. עם השקעה של כ־250 מיליון שקל, רצוי שיהיה חוסן. בקשר לאלגנטיות, נו, מה יש להגיד. באו אנשים שחשבו שעם כל הכבוד לקלטרווה ולגשרים היוקרתיים שלו ברחבי העולם, יהיה הרבה יותר יפה להפוך את הגשר הזה לחזית של מועדון לילה בבנגקוק והוסיפו תאורה צבעונית מהבהבת. ככה זה בירושלים. אין זרמים תת־קרקעיים, אין רמיזות מעודנות. השכינה אומרת: "סליחה", מתיישבת על הראש, וכל היתר - לפרצוף.
אני חושבת שמכל השאלות, "את עדיין גרה בירושלים?" היא הנפוצה ביותר. עדיין. אני יודעת שעבור רבים ירושלים היא מקפצה למקום אחר. עיר בת אלפי שנים, בחלקה עוצרת נשימה, בחלקיה האחרים בלויה, מקומטת וחבוטה, שצריכה לספוג את השיגעונות של כל עוברי האורח שפוקדים אותה - מי לקדנציית חיים, מי לקדנציית לימודים, וכן הלאה. האמת? התרגלתי.
התרגלתי לתמיהה, התרגלתי להתנשאות (ככל שהשואל מגיע ממקום יותר שכוח אל, כך הוא יתנשא יותר). התבגרתי. פעם הייתי נושאת נאומים חוצבי להבות: "מדברים הרבה על דו־קיום. אבל רק כשחיים בעיר אחת, כשברכבת הקלה נוסעים לידך מוסלמי, כומר, חרדי וילד מקטמון, אפשר לדעת שזה באמת אפשרי. ירושלים היא בית הספר הטוב ביותר שיש. הכל כאן מרגש ואינטימי למרות שהעיר גדולה". אני כבר לא עושה את זה. לא באה לדבר בשבחי הבירה. היא באמת לא צריכה אותי. לנסות לדבר בשבחה זה עסק מגוחך לא פחות מכל הקמפיינים התיירותיים שמעמידים אותה מול תל אביב.
למה בכלל צריך להשוות אותה לתל אביב או לכל מקום אחר על פני האדמה? היום אני מחייכת בלב. אני יודעת שהדבר החשוב ביותר הוא שירושלים היא שיעור מתמשך בענווה. היא כמו מגנט. רק מי שהיא אוהבת חי בה, ואני אוהבת אותה אהבת נפש. יש לנו עסקה סודית: כל עוד היא תאהב אותי ותארח אותי בכבוד, אשאר. אם אהבתה אליי תיגמר, אקום ואעזוב בכתפיים שחוחות.
אופטימיים עם ניסיון
בירושלים הקולות מספרים את הסיפור השלם. בלי מילים. כשאחרים יושבים צמודים לפושים של אתרי החדשות, אנחנו, אופטימיים עם ניסיון, יודעים לזהות את המתרחש. אזעקה של אמבולנס אחד מספרת על התקף לב. שני אמבולנסים - תאונת דרכים, שלושה ומעלה - פיגוע. ויש אזעקה נוספת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בשישי אחר הצהריים, המבשרת על כניסת שבת.
לא צריך להיות נשות ואנשי הלכה בשביל להבין שהפוגה היא עסק חיוני לכל מי שרוצה לשמור על שפיות. בלי דיבורי הדתה שמדתה. בדיוק כפי שכאשר המואזין של עיסאוויה נכנס לשוונג של תפילות עם מערכת סראונד, תושבי הגבעה הצרפתית לא נבהלים מרעיון ההדתה. בדיוק כמו שתושבי רחביה וטלביה לא חושדים בדנדון פעמוני ימק"א שהוא ניסיון המרה מיסיונרי.
כן, אנחנו מתלוננים. הארנונה פה בשמיים, הנטל רובץ על מעט מדי אנשים ביחס למספר התושבים, ומדי פעם נופלים עלינו ליהוקים מוזרים מאוד של ראשי עיריות שמתעקשים שיקראו להם "ראש עיר". הנבונים שביניהם מגיעים בצניעות ויודעים שהעיר הזו גדולה עליהם בכל מובן. בכל מקרה, ננוחם בידיעה שכולם ארעיים וימיהם בתפקיד ספורים.
לפעמים הרעש גדול מדי. הימים האחרונים למשל. הצעדות האלימות והמשחרות לטרף של אנשי להבה; החבורות של הערבים המתפרעים והאלימות; השחתת הרכבת הקלה על ידי קבוצות של חרדים שלא מעריכים עבודה קשה ולא יזהו אותה גם אם היא תיפול על ראשיהם ולכן הם מרשים לעצמם הכל, וכך הלאה. קנאות תמיד הייתה בעיר הזאת. יש בה משהו שמפעיל את הנפש. אי אפשר שלא להיות בה בתנועה. לפעמים התנועה הרסנית.
אבל יש גם ירושלים אחרת. ירושלים של נשות ואנשי "תג מאיר" ו"ירושלים סובלנית", שמסתובבים במרכז העיר במטרה להרגיע את הרוחות ולפייס בין הצדדים; ירושלים שמושיטה יד ותורמת דם מדמה לפצועים רגע אחרי היוודע דבר האסון הנורא בהר מירון. ירושלים של תפילות משותפות לשלום הפצועים - כל אחד בשפתו. כולם היו שם, במבצע ההתרמה ברחבת טליתא קומי ובחמ"ל שהוקם, בלי הבדל דת, גזע ומין.
ירושלים של בני נוער שעומדים מחוץ למסעדת "רחמו" במחנה יהודה עם אפודות צהובות ועליהן הכיתוב "גברת עם סלים" ועוזרים לזקנים אחרי הקניות. ירושלים של השיחות הגלויות שנפתחות בחצי רגע עם נהגי המוניות ממזרח העיר או סתם ככה. ירושלים של בני נוער חרדים שבאים לשמח את המאושפזים בבתי החולים; ירושלים של מוסדות לימוד מהטובים בעולם, שמוציאה מתוכה דמויות מפתח בכל תחום שהוא. ירושלים לא של קבוצות אתניות או של שיוך מגזרי. ירושלים של בנות ובני אדם.
ויש עוד ירושלים. ירושלים של הנבואה. לא במובן הסינדרומטי. נבואה של ממש. רוצים הצצה לעתיד כדי לדעת איך תיראה מדינת ישראל? תסתכלו על ירושלים. נבהלים מהדמוגרפיה ובורחים מירושלים כי היא נראית לכם לא סובלנית? אז כדאי שתדעו: ירושלים תמיד מקדימה את זמנה. ירושלים של היום היא ישראל בעוד שני עשורים. היא מספקת את התחזית המלאה ומפזרת ים של רמזים. מומלץ מאוד להקשיב לה. ואלה היו כ־1,200 מילה "ממלכתיות" שלי על ירושלים. לפרצוף.