המאמץ שנעשה במשרד הביטחון מאז הצית את עצמו איציק סעידיאן מול משרדי אגף השיקום בפתח תקווה, הכולל פגישות משותפות רבות עם ארגון נכי צה"ל, הצבת יעדים לביצוע וגיבוש רפורמות בזק, ובראשן תוכנית "נפש אחת" שהוצגה אתמול, מוכיח את מה שכולנו יודעים. כאשר משנים סדרי עדיפויות ומתקבלות הנחיות מלמעלה, אפשר להגיע גם לשינויים מהירים.

עם זאת, אסור לטעות. המבחן של הממשלה, משרד הביטחון, צה"ל והחברה הישראלית לא יהיה בהשגת יעדים מהירים לטווח הקצר. הנושאים הגדולים, הכוללים תהליכים עמוקים והקצאת משאבים, הם עניין לעבודה יסודית של שינוי ארוך טווח. לא תהיה כאן תרופת פלא. תהליכי החירום הנעשים עכשיו הם רק בבחינת הדבקת פלסטר על פצע מדמם שהלך והעמיק מאוד בשנים האחרונות.

מדובר במהלכים חשובים שמוכיחים שמשרד הביטחון יכול לפעול יחד עם ארגון נכי צה"ל לטובת מטרה משותפת, אבל את מידת ההשפעה שלהם לטווח הארוך צריך לקחת בעירבון מוגבל. שיפור המענה לנכי צה"ל הוא אתגר לריצת מרתון ולא לספרינט של 100 מטר.

מתסכל ביותר שלעתים שינויים גדולים מתחילים רק באסון כמו זה של סעידיאן. כתבנו רבות בשבוע האחרון על הליקויים החמורים באגף השיקום, על מצוקות כוח האדם, הבירוקרטיה המתסכלת, הנהלים המקוממים ותחושת ההשפלה שרבים מדי מנכי צה"ל דיווחו עליה בשנים האחרונות. כתבנו גם על הדוח הפנימי החשוב של האלוף במיל' איל בן ראובן, שהוגש כבר לפני כשנה והצביע על כשלים חמורים בטיפול בנכי צה"ל ובנפגעי הפוסט־טראומה.

את התחושה היטיב אז לתאר אחד מבכירי הוועדה שכתבו את הדוח: "המצב קשה מאוד ובלתי נסבל, קטסטרופה. יש משבר אמון קשה ביחסים בין האגף לארגון נכי צה"ל. התחושה במקרים רבים היא שהאגף עסוק בלהילחם בנכים במקום לשקם אותם".

אף שהדוח הוזמן על ידי משרד הביטחון עצמו, הוא נותר כדוח ביניים. משרד הביטחון, במקרה הטוב, אימץ חלק ממסקנותיו בקרירות רבה. רחוק מאוד מהחיבוק החם שהוא מעניק עכשיו למסמך העבודה החשוב ביותר שיש לעבוד איתו.

מנגד יש להגיד כי שר הביטחון בני גנץ ומנכ"ל המשרד האלוף אמיר אשל הודו ביושר שיש בעיה חמורה באגף, שיש צורך דחוף בשינוי, ובחודשים האחרונים היו גם לא מעט פעולות ושינויים בשטח ופגישות רבות בניסיון לגשר על פערים ולתקן מערכת יחסים עכורה שהתברברה לחלוטין בשנים האחרונות. מעט מדי ואטי מדי, נכון, אבל צריך לזכור גם את הקשיים הפוליטיים הרבים, כאשר גם עכשיו הרבה מהשינויים יידרשו להתקבל בהחלטות ממשלה והם אינם בסמכות משרד הביטחון בלבד.גם כאן חוסר התפקוד של הממשלה עלול לפגוע בהמשך הטיפול בנכים.

אבל עכשיו זה הזמן להסתכל קדימה. לצד האסון הכבד של סעידיאן ומשפחתו, יש גם הזדמנות אמיתית לשנות ולשפר. הטענה הנשמעת כלפי גנץ ובכירי משרד הביטחון כאילו המאמץ הנעשה עכשיו הוא בבחינת מס שפתיים, בשל הלחץ הציבורי הכבד בנושא, היא טענה מרושעת.

כמי שמכיר שנים ארוכות את האנשים העוסקים במלאכה, אפשר להאמין להם כי הם מתכוונים בכל לבם למחויבות שלהם לעשות שינוי אמיתי.
הכשל בטיפול בנכים נמשך שנים ארוכות, וחוצה ממשלות ומשרדים. מי שמנסה לכוון את האחריות הבלעדית  לעבר משמרתו של גנץ כשר ביטחון, עושה זאת מטעמים פוליטיים בלבד. נכון לעכשיו דרך אגב, מאז האסון הכבד, ראש הממשלה ושר הביטחון משתפים פעולה בנושא זה מעל השיקולים הפוליטיים.

גם אנשי אגף השיקום הם לא הכתובת לזעם הציבורי. בימים האחרונים מתקבלים הרבה דיווחים מעובדים באגף, שהם ובני משפחתם סופגים הכפשות אישיות קשות. רבים מהם הגיעו לתפקיד מתוך תחושת שליחות ורצון לנתינה. לא הם אלה שאשמים בכך שרק 50% מתקני הרופאים מאוישים, לא הם האחראים לכך שעל כל 1,600 נכים יש עובדת סוציאלית אחת בלבד, ולא הם אחראים לכך שמוקדי הפניות קורסים בגלל איוש חסר מאוד בכוח אדם, וגם לא על התנהלות הוועדות הרפואיות שזקוקות לאתחול מחדש. לא הם הכתובת.

פגיעה במוטיבציה
גם צה"ל חייב להיות הרבה יותר מעורב ויש לו הרבה מה לתרום בעיקר במישור הערכי, באימוץ הנכים - בטח אלה שנפגעו במהלך פעילות מבצעית בנכות גוף או נפש. בכל הקשור לטיפול במשפחות שכולות, ספק רב אם יש עוד צבא כמו צה"ל בעולם, שמחבק את המשפחות השכולות לאורך כל חייהן. בקשר עם הנכים שחיים כאן איתנו, לצבא ולמפקדיו הבכירים יש עוד הרבה מה לעשות.

בימים שבהם צה"ל נלחם על חשיבות השירות הקרבי, כשהמשימה רק הופכת למורכבת משנה לשנה והמוטיבציה לשירות קרבי נמצאת בירידה מתמדת, לא אחת אחר אירועים קשים אני נתקל כעיתונאי צבאי בהורים שפעם היה ברור להם שיחנכו את ילדיהם לשירות קרבי, השואלים למה בעצם הילד שלי צריך לסכן את חייו בזמן שכל כך הרבה צעירים בכלל לא משרתים בצבא. מאז האירוע של סעידיאן זה רק מתגבר: "ככה אנחנו מטפלים בפצועים שלנו? זה מה שיקרה לבן שלי אם ייפצע?".

אני יודע שלמרות החששות, ההורים שעומדים ערב גיוס בנם לצבא יודעים את התשובה, והם מבינים את החשיבות. לצד המחירים, הם גם יודעים שמי שמשרת בשירות קרבי עובר עוד פרק חשוב בחיים, מתחשל ולומד הרבה על ערך הנתינה לחבריו ולמדינה. אבל מצד שני אי אפשר להתעלם מכך שכל אירוע טרגי כמו זה של איציק סעידיאן והדרך שבה טופל, ומקרים נוספים שעולים לסדר היום הציבורי, הם בעלי פוטנציאל גדול לפגיעה קשה במוטיבציה לשירות קרבי. לצה"ל, כאמור, יש הרבה מה לעשות גם בעניין זה והוא יכול לקחת הרבה יותר אחריות, לפחות בתחושת השייכות של נכי צה"ל לצבא ולהפך.

אבל לא מדובר רק על הלוחמים. בימים האחרונים ישנה מגמה בשיח התקשורתי להפריד בין הלוחמים שנפצעו בלחימה או באימון לבין כל מי שנפצע בנסיבות אחרות שאינן צבאיות. תחת ערך הגבורה והמחויבות שלנו כחברה זה אולי ברור ומובן, אבל הדיון בנסיבות פציעתו של איש קבע שבחר לשרת בצבא כקריירה ומקבל משכורת והשאלה אם טיפולו יהיה באחריות משרד הביטחון או הביטוח הלאומי הם לגיטימיים. לתפיסתי, בכל הקשור לחיילים הסדירים אסור להפריד.

מי שמשרת בצבא, עושה זאת מתוקף חוק בימים שבהם קל להשתמט. הוא מקבל דמי קיום ולא משכורת ועצר את מהלך חייו האזרחיים, הלימודים והעבודה. הצבא הוא האחראי עליו, גם כאשר הוא נפצע בחופשה. לכן חייל צה"ל שנהפך לנכה במהלך שירותו צריך לתפיסתי להיות מוכר כנכה צה"ל, אחרת גם כאן לא יהיה סוף לדיונים בבתי המשפט.

תכננתי השבוע לכתוב גם על סדרת הביקורים החשובה של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד וראש המל"ל בארה"ב, על המחלוקת בנושא האיראני, הניסיון להשפיע ועל האינטרסים המשותפים. אבל האיראנים יחכו, הנכים לא.