ב־11 בפברואר 1954 עסק טוראי נתן אלבז, חייל בחטיבת גבעתי, במשימה שגרתית של טיפול ברימוני יד. לפתע נשמעה נקישה של אחד הרימונים. אלבז הבין שהרימון אינו נצור, יצא מהאוהל להזהיר את חבריו, לא ראה שטח פתוח להטיל אליו את הרימון, אז הוא אימץ אותו לחזהו ונשכב על האדמה. רא"ל משה דיין, הרמטכ"ל אז, העניק לאלבז צל"ש אחרי מותו.

במסגרת רפורמה בציונים לשבח אחרי מלחמת ששת הימים שונה הצל"ש לעיטור המופת. ועדת הצל"שים לא מצאה גבורה בהקרבת חייו של אלבז, רק מופת; העיטור השלישי בחשיבותו.

מעשה הגבורה של החייל הצעיר, שעלה ממרוקו לבדו כדי להתגייס, עורר הדים עצומים בציבור המצומצם בארץ. נתן אלתרמן הקדיש לו שיר ב"טור השביעי", מדורו ב"הארץ". גם עמוס אטינגר כתב עליו. זכרו הונצח ברחובות רבים שנקראו על שמו ברחבי הארץ. מחנה נתן בבאר שבע, שבו קרתה הטרגדיה, נקרא אף הוא על שמו (אף שבאופן מקרי זה גם היה שם הבסיס שנתיים לפני מותו של אלבז).

איציק סעידיאן, לוחם גולני, פגוע הלם קרב מהקרב בשג'עייה במבצע צוק איתן לפני כשבע שנים, הוא אזרח. אגף השיקום של משרד הביטחון ניהל איתו מאבק של ארבע שנים מפרכות, עד שהכיר בו כנכה בשיעור 25%. הצוות הרפואי שבדק אותו לא התרשם מהיותו שקוף: בריא בגופו, אבל חולה בנפשו כתוצאה מפוסט־טראומה. השבוע, לפני יום הזיכרון, הצית את עצמו סעידיאן במשרדי אגף השיקום בפתח תקווה.

איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)
איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)


מאז המדינה רוטטת, כל השרלטנים התעוררו: מנשיא המדינה דרומה, הרמטכ"ל, מפקדיו של סעידיאן, וגם עשרות מאכערים מטעם. בקיצור כ־ו־ל־ם. המג"ד של איציק, כיום אל"ם, אף ישן לידו בטיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא. איפה היו כולם רגע לפני ההצתה?

בכלי התקשורת דיברו כל כך הרבה, שדבריהם גרמו לי לכאב ראש מתגלגל. "איציק קפץ על הרימון, בשביל נכי צה"ל. הוא גיבור", טען יו"ר ארגון נכי צה"ל. האמירה הזו "קפץ על הרימון בשביל" היא סוג של הנדסת תודעה, והיא מעליבה את זכרו של נתן אלבז ז"ל. אלבז לא תכנן את האירוע שבו נהרג, הוא נקלע אליו. אבל למאכערים תמיד נדרשת כותרת, וכולם מתחרים מי ייגע יותר בקצות העצבים החשופים של הציבור.

בערב יום הזיכרון לא דיברו על 23,928 חללי מערכות ישראל מאז 1860, דיברו רק על המצוקה של סעידיאן, שגרמה לו להצית את עצמו. איני מכיר את איציק, אבל אני משוכנע, כאחד שחווה פוסט־טראומה, שהוא לא רצה להיות גיבור. הוא רק רצה להשתקם.

פתאום בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, כ־ו־ל־ם נזכרים במדיניות האיומה של אגף השיקום של משרד הביטחון – המשרד הממשלתי היחיד עם תקציב בלתי מוגבל.

אותי עניין לשמוע רק את הרופאים שאבחנו את מצבו של סעידיאן במשך ארבע השנים מסיום צוק איתן ועד האישור החלקי לנכותו. מה עבר להם בראש? שהבחור מרמה, שהוא לא השתתף בקרב בשג'עייה? איך בדיוק יודע פסיכיאטר מה עובר להלום קרב בראש? הרי זו לא פציעה גופנית, אין איברים שחסרים. ואיך מרגיש אותו רופא היום?

מתברר שסעידיאן הוכר כחייל בודד. אביו נפטר לפני בר המצווה שלו בנסיבות טרגיות. עם אמו הוא לא היה בקשר. באגף השיקום טענו שהבחור סוחב טראומות מילדותו, בגלל פטירת אביו. אולי, אבל זה לא מנע מצה"ל לגייס אותו לשירות, להכשיר אותו כלוחם ולשלוח אותו לקרב.

זה בסדר, צעיר יכול להיות דפוק לגמרי מבחינה נפשית, אבל בשביל להיות לוחם הוא כשיר. נראה לי שמבחינת הבירוקרטיה והטופסולוגיה עדיף היה שימות בקרב, ואז אין את כל הניירת, הוועדות והחישובים של אחוזי הנכות. ככה זה אצלנו. מחנכים אותנו מינקות על השטויות של יוסף טרומפלדור (שלא דיבר עברית), שגסס בקרב תל חי ואמר, כאילו אמר: "טוב למות בעד ארצנו". אין שום ראיה חותכת שהדברים נאמרו, אבל בשביל לשלוח צעירים לקרב מיותר שלא שינה דבר, זה מספיק, זה עושה את העבודה.
מפגינים למען איציק סעידיאן (צילום: אבשלום ששוני)
מפגינים למען איציק סעידיאן (צילום: אבשלום ששוני)

רק שלא יבואו בדרישות אחר כך, חס וחלילה.

סעידיאן אינו הלום הקרב היחיד שמפסיד בקרבות נגד אגף השיקום. לא מעט הלומי קרב שמו קץ לחייהם, אבל לא עשו זאת במשרדי אגף השיקום, אז אף אחד לא יודע. סוגרים את התיק, חוסכים כמה לירות וממשיכים הלאה.

מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר אשל, סיפר בראיונות שיותר מדי פונים לאגף השיקום, נותנים תצהירים שקריים על קרבות שבהם לכאורה השתתפו. אולי זו הסיבה שבמסגרת ההליך של הכרה בהלום קרב כנכה צה"ל, פונה אגף השיקום למוסדות החינוך שבהם למד לפני גיוסו, כדי לאסוף מידע שיקל על הפקידים לקבוע שהוא היה פוסט־טראומטי לפני הגיוס.

מדוע פעולות המודיעין האלה לא מתבצעות בהיותו של הצעיר מועמד לשירות ביטחון מסיום כיתה י"א עד י"ב? כי חשוב למערכת שקודם כל יתגייס ויוכשר כלוחם. אם יתפגר בשירות, תם הטקס, הוא נכנס לסטטיסטיקה ונגמר. ואם לא, אם לקה בהלם קרב, נמרר את חייו ומה יהיה - יהיה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי נצפה בתמונת יח"צ עם משפחתו של סעידיאן בבית החולים. הוא חיבק את אחיו. האם רא"ל כוכבי לא מודע למצוקה הבירוקרטית של הלומי הקרב ממערכות ישראל, חודשים ספורים לפני סיום הקדנציה שלו? ואם הוא אינו מודע, אז מי כן מודע? מי בדיוק פועל כדי לפסול את הבירוקרטיה באגם השיקום? הרי אלוף במיל' בדק וחקר את פעילות האגף והגיש דוח מסודר. מישהו חשב ליישם את מסקנות הדוח? על איזו אצטבה בלשכת הרמטכ"ל הדוח מעלה אבק? סתם חשוב לי לדעת.

בעוד שבוע, אולי קצת פחות, ישכחו כולם מאיציק סעידיאן. יהיו נושאים אחרים שייצרו רף ריגוש גבוה יותר אצל הציבור. סיפור כזה מחזיק יומיים־שלושה במקרה הטוב. שום דבר באגף השיקום לא ישתנה – גם אם שר הביטחון, מנכ"ל משרדו וראש האגף יצהירו על רפורמה. אולי תהיה כזו עוד 20 שנה, אולי יותר. הפקידות מתנהלת לאט־לאט, למה למהר? בשביל מי ומה? הרי לא כל יום מגיע נכה צה"ל, פגוע נפש, ומצית את עצמו. אז אין סיבה. אפשר לדפדף. אולי איזו כוכבת רשת התאהבה במאן דהוא, נעשה את זה מעניין.

הנה סיפור יפה שיעשה לכם את הסופ"ש. אדון סמוצ'קנע מאגם הדרעק רשם הישג יפה לכיפות, כאשר סיכם עם מוישה גפני שתקציב הכיפות לא ייפגע! ואחרי הסיכום הנפלא הזה, שמשמח את כל החילונים בישראל, פנה סמוצ'קנע לשר האוצר, ישראל כ"ץ, שהבטיח לו שזה בסיידר, הסיכום הזה, וגם יחזירו לכיפות ולחניוקים את כל הגעלט שקוצץ.

המדינ'ע שלנו מפורקת קומפלט. צריך לארגן 7 מיליארד שקל לחיסונים למשל, לא יודעים מאיפה, אבל לישיבות צריך לדאוג לפני הכל. אין ממשלה, אין שר משפטים, אין מנכ"לים למשרדי ממשלה, אין מינוי קבע לרשב"כ, אבל הכי חשוב שיהיה געלט להמשיך להתפנק בישיבות, א־מחייע. חבל שלא קיבלו כזו החלטה על הקלה בשכ"ל במוסדות האקדמיים, זה היה יותר עדיף.

אבל לחילונים אין מי שמייצג אותם, אז ההתעלקות על הקופה הציבורית היא קדושה רק לכיפות. באמת חשוב שבתל"ג ובתמ"ג תהיה צמיחה כתוצאה מפעילות האברכים. ישראלה כבר בת 73, אבל קצב הריקבון שלה מחמיר מיום ליום. מעניין יהיה מצבה כאשר תגיע לגבורות.

ביום שלישי, לפני הטקסים של יום הזיכרון, נפגשתי עם רמי, חבר ששכל את בנו בתאונת אימונים ביחידה מובחרת. רמי נשוי לטלי, שהייתה אלמנת צה"ל ממלחמת לבנון, ולפני תשע שנים הפכה גם לאם שכולה.

רציתי שרמי ואני ניפגש בקפה או במסעדה, אבל הוא רצה שאבוא אליו לרמת השרון. הוא מבוגר ממני בשנה, ולא התגבר על האובדן. שנים הוא אומר לי: "קוף, אם לא הבת שלי נועה, אני כבר מזמן לא כאן. אני לא יכול לעשות לה את זה".

ישבנו אצלו בחצר, היה קריר. הוא הביא בקבוק ערק, חמוצים ומנצ'יז, וביקש מסוכנת הבית שלו שתכין לנו לאכול. "קח את הבקבוק ממני, רמי", אמרתי לו, "לא עליתי לך מספיק כסף בשיקום שלי? יאללה תעיף את זה ממני". הוא צחק והלך להניח את הבקבוק על החומה של החצר, רחוק.
"וואללה, קוף, הצלחנו איתך, יא זבל, אתה עדיין שומר. אני גאה בך, אני נשבע לך".

הבטתי בו, הוא שמור טוב. שוחה, מתאמן, רוכב אופניים, גולש סקי, בקיצור, כל החבילה. אבל בפנים הוא ריק, אני יודע, אנחנו חברים הרבה שנים. "איך אתה", שאלתי והוספתי, "אני מקווה שאתה לא מתכוון לצפות בכל השידורים של כל החליפות".

הוא הביט הצדה ואמר לי שהוא לא בעניין, שהוא אף פעם לא היה בעניין. "הם מגעילים אותי", אמר ביובש. "אתה יודע שזה לא עוזב אותי, האובדן של עוז, ואתה יודע שאני מאשים רק את עצמי. אני ואבא שלי הדפוק טמטמנו את הילד. דיברנו על ערכים, על שייכות ותרומה וכל החרא הזה. אז זהו, הוא איננו".

דיברתי איתו קשוח, כמו בכל פגישה שלנו. "רמי, אולי די עם השטויות? זו לא הייתה בחירה שלך, עוז התנדב, קרה מה שקרה, כולוּ מכתוב". "מה אתה מבלבל את הביצים, קוף? הילד העריץ אותי. האבא החזק, העשיר, שמכיר את כולם, וכולם מכירים אותו. הייתי חייב לסדר אותו בג'וב ליד הבית. 8200 זה מרחק יריקה מכאן. אתה וטלי עם השטויות שלכם על הגשמה עצמית. די, רד ממני".

סוזי, שרמי מתעקש לקרוא לה סוכנת, הביאה את האוכל בפנים חתומות. היא גרה איתם כבר 12 שנה, הכירה את עוז עוד לפני גיוסו. "אתה יודע, מאז שהילד הלך היא לא צוחקת, רק מחייכת. אבל כל שנה מיום השואה היא מסתובבת עם פנים של מת, ללא הבעה".

שאלתי אותו מתי הם מתכוונים לעלות לקברו של עוז למחרת. "אין לי מושג", הוא ענה. "טלי תחליט, כרגיל. בשבילה זה פסטיבל, אתה יודע. יש לה שני קברים לפקוד בקריית שאול, היא מנתרת באוויר כמו איילה. היום בערב היא כבר תבחר את השמלה והנעליים, עשתה בוטוקס שבוע שעבר, חגיגה, אני אומר לך".

אני אכלתי, הוא התפנה להכין לו עוד כוס של ערק. "רמי, אתה רוצה שאני אבוא? יש בלגן השנה, רק משפחות גרעיניות. אבל אני אסתדר אם תגיד לי, אתה מכיר אותי".

הוא חייך ואמר: "כן, קוף, אני מכיר אותך. אבל אני מבקש שלא. גם החברים של עוז מהיחידה יהיו כאן הערב, ואני אבקש מהם לא להגיע. אני אדם מוכר, אין לי צורך בפרסומים בתקשורת. אני אביא את אבא שלי, אני אזהיר אותו לא לעשות לי שם סצינות של נאומים, ונעבור את זה. גם ככה אני לפחות פעם בשבוע שם, הולך לדבר עם הילד".

טלי הגיעה. קמתי לחבק אותה. "רונצ'ו, כמה רזית, וואו", היא חייכה בקול. "עזבי, רק גבהתי. בגילי אנחנו הולכים למתוח אותנו, לא לדיאטנית", הגבתי.

היא פנתה לבעלה ואמרה: "רמי, אני מתלבטת. מזג האוויר הערב צפוי להיות קריר, ואיני יודעת אם לערוך שולחנות בחוץ, או בתוך הבית. אתה יודע שכולם באים היום".

הוא פנה אליי ואמר: "נו, מה אתה אומר? החגיגה התחילה. קריר, חמים. בעיה, בנאדם". לאשתו הוא אמר שתחליט מה שנוח לה. "קוף, אתה יודע, אני מכיר כבר הורים שכולים. בכל פעם הם מספרים לי שזה עושה להם טוב שהחברים של הבן מגיעים כמה פעמים בשנה. לי זה לא עושה כלום. אני רואה אותם, עשו כבר טיול, חלקם כבר סיימו תואר שני. והילד שלי באדמה. אני מחייך וכל ההצגה, אבל זה לא עושה לי כלום".

הוא לגם לגימה ארוכה מהמשקה והמשיך: "אבא שלי הקים עסק, אני פיתחתי אותו לאימפריה. מה אני אעשה איתו? היה לי חלום שעוז ייקח הכל, וטלי ואני ניסע לטיולים ארוכים. אז עוד חלום שהלך לעזאזל. החתן שלי, איך אתה אומר: סתום־על־מלא, החליט להיות מורה למדעים, יש לו ערכים. 9,000 שקל בחודש הוא מביא. אם אני לא מחזיק את הבית שלו בעוד 30, אין לו מה לאכול. אבל הפכתי לפאסיבי, לפחות הוא הפסיק לעשות מילואים. נועה וטלי היו על כדורים בכל פעם שיצא לגבול בעזה. מכל הגברים בעולם, דווקא הילדה שלי בחרה קיבוצניק".

ביקשתי ממנו שיפסיק לשתות. "בנאדם, רק צהריים, יש לך את כל היום לפניך. אתה לא אחד שיכול לגמור בקבוק ביום. תוריד הילוך".
הוא חייך בתגובה, ושאל: "מה אתה אומר? מה ביבי יספר לנו היום? שחזור של ערב יום השואה? לא צפיתי, קראתי ונגעלתי מפולחן האישיות הזה. מה יהיה, איך נפטרים ממנו?".

הודעתי לו שזה לא יקרה. "אתכם הוא לא רואה ממטר בכלל. אתם מצביעים מרצ, אתם הורסים את המדינ'ע שלו. הוא לא מדבר אלינו, הוא מדבר לקהל שלו, זה מה יש. אולי בבחירות של עוד שנתיים, קמפיין 11 או משהו כזה, יהיה מרד בליכוד. אולי".

שנינו התפוצצנו מצחוק, דמעות. "זה נגמר פה, קוף", רמי אמר. "חיסלו כאן את התקשורת, את המשטרה, הפרקליטות. עוד מעט יהרסו גם את צה"ל, השב"כ, המוסד, זה באמת נגמר. אני אומר לעצמי לפעמים שחבל על הזמן, נמכור הכל ונעוף מכאן. יש לי איפה להיות, יש לי בתים בחו"ל. אבל אני לא יכול לעזוב את הילד כאן לבד באדמה, אני פשוט לא יכול".

הוא הוריד את ראשו לכיוון ברכיו. התפללתי שהוא לא יתחיל לדמוע לי פתאום, ואני לא אדע מה לעשות. אמרתי לו שאני ממשיך לעבודה. "בנאדם, אני אגיע מחר, סמס לי מתי. אל תתווכח איתי, כי החלטתי וזהו. יאללה, הייתי פה. לך לנוח, יש לך ערב ארוך".

הוא הרים את ראשו, פניו היו שטופות דמעות, עיניו האדימו. הוא קם וחיבק אותי בכוח. "תודה, קוף. אתה בסדר אתה. תגיע, תעזור לי להשתלט על אבא שלי, שהוא לא יתחיל לקלל את כל הממשלה והחרדים. אני אודיע לך מתי".

יצאתי לאוטו. הנעתי והתחיל להתנגן דיסק של יהודה פוליקר ושלומי שבת, מהמופע המשותף. "ערב טוב, קיסריה", צרח שלומי למיקרופון. איזה ערב טוב ואיזה נעליים, אמרתי לעצמי. החבר שלי גמור קומפלט.

גבר מת מהלך.