"שלא כמו בשואה, הפעם זיהינו את הסכנה בזמן, קיבלנו החלטות חשובות כמו סגירת הגבולות, ורתמנו את כלל מערכות המדינה למלחמה בקורונה". בערב יום השואה, בטקס השנתי, ברחבת "יד ושם" בירושלים, הופיע ראש ממשלת ישראל ואמר את המשפט המדהים הזה.
הכרתי רבים מראשי הממשלה שלנו. אני מכיר וזוכר היטב נאומים נמלצים, דברי תוכחה, זיכרונות אישיים, הספדים בימי השואה ובימי זיכרון, נאומים פוליטיים בימי חג ומועד, ודברים שאמרו מנהיגי המדינה בימי אבל של יחידים ושל הציבור כולו. מעולם לא נאמר דבר מתועב כל כך, זחוח כל כך, שקרי כל כך, מעליב כל כך על ידי ראש ממשלה ישראלי כמו דברי ההבל האלה שנתניהו הרשה לעצמו לומר בערב יום השואה.
ברגע כל כך מיוחד וחריג - שבמשך כל שנות קיומנו דאגנו והקפדנו להרחיק אותו מנושאי המחלוקת, מהוויכוחים הפוליטיים, מהסערות שגרמו לא אחת לפילוג, לסכסוכים ולמשברים במערכות הציבוריות שלנו - ביום הזה הפך נתניהו את אסון השואה לפלטפורמה להאדרת עצמו ומעשיו.
הציבור הישראלי כולו מתכנס ביום השואה להעלות את זכרם של שישה מיליון מבני עמנו שנשרפו והושמדו, בדממה, באיפוק ובהרכנת ראש. השקט של יום השואה הוא אחד מרגעי החסד היחידים שעדיין שומרים על תחושת הסולידריות, שהיא מיסודות העוצמה של המדינה המיוסרת הזו. יש בלוח השנה שלנו עוד יום אחד כזה, שגם אותו ציינו השבוע. יום הזיכרון לחללי המלחמות, לקורבנות הטרור ומעשי האיבה. גם היום הזה מיוחד במינו, אין כמותו בשום מדינה אחרת.
מה אפשר לומר על מי שהופך את הרגעים הללו לבמה לניהול מערכה אישית, פרטית, תוך רמיסת כל מה שחשוב, יקר ורגיש בחיי המדינה?
לפני כשנה, בתחילת התפרצות המגיפה, באחד מרגעי הפאניקה וההיסטריה שלו, הפציע ראש הממשלה בהודעה לאומה ובה אמר בין היתר כי "מאז ימי הביניים לא היה אסון כזה כמו הקורונה". משפט זה היה שיא של עליבות.
אומרים על נתניהו שהוא יודע ספר, איש תרבותי, שלמד ומכיר פרקים חשובים בהיסטוריה של העולם ושל עמנו. להגיד על המגיפה הזו שהיא המשבר הגדול ביותר שהאנושות חוותה מאז ימי הביניים? זה לא עניין של בורות, או חוסר ידיעה, אלא חשש מפני התמוטטות שעלולה להביא לחורבן. לא של המדינה – כי אם של עצמו, של מעמדו, של כל ההגנות שהוא ניסה לבנות כדי להימלט מהמצוקה ההולכת וסוגרת עליו ועל בני משפחתו. האיום הכי גדול הוא לא האסון הקולקטיבי של כולנו, אלא הסכנה שמשפחתו תצטרך לפנות את מבצר בלפור שבו היא משתמשת כדי למצוץ את לשדה של המדינה הזו, ליהנות ממשאביה ולהעשיר את חשבונות הבנק שלה.
אך אי אפשר להשלים עם הדברים הללו, ולפטור אותם באמירה שהם עוד ביטוי נלעג כביכול למצוקה האישית של נתניהו. המשפטים הללו לא התפרצו באופן ספונטני, כחלק מההתרגשות של המעמד בטקס ב"יד ושם". הם נשקלו היטב. הם נכתבו ונערכו בקפידה. יש להניח שהוא ישב בבית וחשב כיצד אפשר לטלטל את מצב הרוח הלאומי באמירה חריגה, שונה, יוצאת דופן, שטרם נאמרה.
הרי כבר במהלך השנה אמר דברים נתעבים לא מעטים. הוא הזהיר אותנו בראשית שנת 2020 שיהיו למעלה ממיליון נדבקים בקורונה ויותר מעשרת אלפים מתים. כאשר אמר את הדברים האלה היו שתמהו למה הגזים. אך גם הדברים הללו לא היו ספונטניים. הם היו מחושבים. נתניהו ידע כי אין כל סיכוי שמיליון תושבים יידבקו בקורונה ושיהיו כל כך הרבה מתים. הוא בכוונת מכוון יצר ציפייה לאסון גדול לאין ערוך יותר ממה שאדם סביר ואחראי היה יכול לצפות לו, כדי שיוכל לומר בבוא הזמן את מה שאמר בערב יום השואה.
עמדנו בפני שואה, דומה לזאת שגרמה להשמדת חלק ניכר מכל העם היהודי, אך הפעם עמד לנו מנהיג היסטורי, חד־פעמי, שלא היה כמוהו, לשום עם אחר. הוא, בתושייה המיוחדת שלו, בכושר המניפולטיבי, ביכולת שלו להפעיל את כל "מערכות המדינה", כפי שאמר, מנע את האסון הזה. הללויה!
אך נתניהו, כמו נתניהו, איננו יכול בלי לשקר. לא די בהשוואה המתועבת של הקורונה לשואה. צריך גם לשפץ את העובדות לגבי מה שנעשה וכיצד הצליח למנוע את הקטסטרופה.
מה עשה נתניהו? לדבריו, הוא סגר את הגבולות. האמת? בדיוק ההפך. הוא השאיר אותם פתוחים, אפשר לאלפי אנשים שהגיעו חולים להיכנס ארצה ללא פיקוח וללא הגבלה, והמגיפה, שנוהלה באופן מבוקר ואחראי על ידי אנשי מערכות הבריאות עד אז, התפשטה כאש בשדה קוצים.
מכאן הידרדרנו עד סגר מוחלט, קריסה של מערכות כלכליות, אובדן אמצעי הקיום של מאות אלפי אנשים, אבטלה כפויה ומיותרת, בזבוז של עשרות מיליארדים רבים, שאילו נותבו לשיקום מערכות הבריאות שממשלתו הזניחה במשך שנים רבות היינו יכולים להגן על האזרחים, לצמצם את מספר החולים ולהקטין את מספר המתים.
למעלה מ־6,000 ישראלים נפטרו מהמגיפה. המספר הזה לא היה בלתי נמנע. אך ראש הממשלה היה עסוק בניסיון להפוך את המגיפה למנוף שיוכל לחלץ אותו מהאנדרלמוסיה שיצר במדינה.
אני מאשים את ראש הממשלה במותם של רבים מאלה שלא שרדו את המגיפה. עובדי הציבור והמומחים שישבו בחדרי הישיבות, במקום שבו התקבלו ההחלטות, אומרים במפורש שבמקרים רבים החלטותיו של ראש הממשלה, שהיה דומיננטי בניהול המאבק הזה, הושפעו - באופן שאי אפשר היה להסתיר אותו – משיקולים אישיים ומהאינטרסים הפרטיים והפוליטיים שלו. לא מדאגה לבריאות הציבור, לא מחרדה מפני אובדן חיים של אזרחי המדינה – אלא מהצורך לחלץ את עצמו.
בדרך ניסה נתניהו לרסק את בתי המשפט, לערער את האמון בהם, להשמיץ ללא בושה את היועץ המשפטי לממשלה ולהאשים אותו בניסיון לבצע הפיכה שלטונית. עתה – כתוצאה מהחיסון שיצרו המומחים של חברת פייזר, ושהוא היה מועיל מאוד ברכישתם (אם כי במחיר גבוה בהרבה מהמחיר ששילמו מדינות אחרות), התפנה ראש הממשלה להציג את הדברים "בפרופורציה ההיסטורית" שלהם.
עמדנו לפני שואה, כמו השואה שהביאה להשמדת שליש מהעם היהודי. אלא שלפני 80 שנה לא היו אנשים שזיהו את הסכנה, עד שהגיע ביבי נתניהו – ואז כולנו (למעט יותר מ־6,000 אזרחים ישראלים) – ניצלנו.
אני משוכנע שמה שיכול להציל את כולנו מהנגיף שמאיים לפורר את החברה הישראלית הוא הקמת ממשלה, כל ממשלה, בראשות בנט, לפיד, סער, גנץ – מי מהם שירכז תמיכה של יותר מ־60 חברי כנסת, ושליחתו של נתניהו להתמודד עם גורלו ועתידו. לא על חשבוננו ולא על חשבון חיינו.