יש פחד גדול יותר מניתוח בעין לעומת כל איבר אחר בגוף. פאשלה בעין וזהו, תם הטקס, ואתה כבר מדמיין איך אתה צועד עם כלב נחייה. ניסיתי להסביר את זה לכיפוש בלילה שלפני, אבל היא לא הבינה. בדרך כלל היא לא מבינה אותי. "זה ניתוח פשוט, אתה סתם היסטרי. הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך". כן, בהבטחות כיפוש מצטיינת.

"תגידי לי", המשכתי עם ההיסטריה: "זו רופאה מנתחת. מה יקרה אם היא תגיע עצבנית, תרעד לה היד, אולי בעלה שיגע אותה? אולי הילדים מטריפים אותה בקורונה? יש לי מספיק נתונים לחששות. אני גם אהיה ער, ואני אשמע איך מסתלבטים עליי. אולי אני אזוז פתאום? את יודעת שאני תמיד זז. דברי איתה שירדימו אותי, אני אוהב את הסוטול הזה של ההרדמה".

היא הבטיחה לדבר עם הרופאה. דווקא ישנתי יופי בלילה שלפני, כרגיל, וביקיצה יצאתי לקפה וביקשתי מכיפוש לאסוף אותי משם. דווקא החבר'ה היו בסדר וניחמו אותי לקראת ההליך. "תראה, תביט לי בתוך העין, אתה רואה את הטבעת", אמר הגרוזיני, "זה הרבה יותר חמור ממה שאתה הולך לעבור". שאלתי אותו כמה זמן נמשכה ההחלמה. "חודש טיפסתי על הקירות", הוא השיב, "אבל אחרי זה היה יופי".

אריק קבע שאני סתם קמצן. "אין דבר כזה בלי רופא מרדים, רק צריך לשלם. אני לאולטרה־סאונד מבקש מרדים, למה צריך לסבול? רק מההקשבה לרופאים אני עלול לקבל התקף לב". נשבעתי לו שהצעתי לשלם אבל הרופאה אמרה שלא צריך, שאני לא ארגיש כלום. "אה, ברור, היא אמרה", הוא הגיב, "ואם כן תרגיש, מה תעשה? תתבע אותה?".

ישראל התעסק בטלפון עם שניים מילדיו, שצריך לקחת אותם לשיעור נגינה. "אני לא מבין את סורלה", הוא הסביר לנוכחים, תוך כדי התעלמות מהחרדות שלי. "היא קונה את כל כלי הנגינה לפני שהילדים נולדים. הבית שלי כמו האולפן בסאונדהאוז: פסנתר, קלידים, תופים, גיטרות, רק שהילדים רוצים לשחק בפורטנייט ולא לצאת לשיעורים. אז התיק נופל עליי לשחד אותם, כדי שיבואו. מה אמרת? ניתוח בעין? זה כלום, קוף. תחשוב טוב, יהיה טוב. אגב, אני גם הייתי צריך לעבור איזה ניתוח בעין, ובאמצע הלילה הודעתי לסורלה שאני לא הולך. אז היא שפכה עליי בקבוק מים. שמע לי, תן לאישה לארגן הכל. הניתוח לא יהרוג אותך, אבל הטופסולוגיה דווקא כן".

ופולו אמר שהוא צודק. "אתה זוכר מה אהרל'ה תמיד אומר: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם זה היה קורה לי. למזלי זה לא קורה לי, ואין תיאוריה שתברח מזה. תגיד לכיפוש שתצלם, אני אוהב לראות אנשים מבוהלים, בעיקר לראות אותך פוחד, שפסלה".

כיפוש הגיעה לאיסוף של הקורבן. דני צהל לקראתה, כי זמם על כרטיס האשראי שלה. "כיפוש, איזה כיף שבאת, לקוף יש חוב פה. מה דעתך לשלם, וגם להשאיר כמה לירות עתידיות?". הזהרתי אותה מלתת לו את הפלסטיק. "תשאירי לי, אני אסתדר איתו". היא הודיעה לי שהיא שותה קפה, ואנחנו זזים. "קבעו איתנו בעשר, ואני לא אוהבת לאחר", היא הודיעה לי.

התעלמתי. הרי לא הולכים לחתוך אותה, אלא אותי. לאן היא ממהרת? אבל ב־9:50 היא התחילה להאיץ בי. "אולי תירגעי?", נזפתי בה. "זה בית חולים פרטי, אם אאחר גם יקבלו אותי. תרגיעי".

"מאמי, אנחנו יוצאים עכשיו, הרגע. אתה סתם משחק על זמן. בוא נגמור עם זה", היא אמרה ומשכה אותי כבר ביד. כל הנוכחים בקפה הביטו בחוסר אמון. "קשה להאמין, תראו אותו איך הוא פוחד. רחמים, כיפוש תרחמי עליו".

# # #

נכנסנו לאוטו שלה, והיא התחילה לנהוג כמו נהגת שודים. הבעיה איתה שאין לה חוש התמצאות במרחב. רמת החייל ומחנה הפליטים בג'לזון, זה אותו דבר בשבילה. "תכוון אותי, מאמי", היא אמרה. "פני שמאלה, בהמשך ברמזור ימינה, וסעי ישר עד שייגמר לך הכביש, הבנת?". היא השיבה בחיוב, רק שבכל רמזור היא שאלה "לאן עכשיו?".

הגענו בעזרת השם, השוטר והסבלנות שלי. איך שהתיישבתי בקבלה הסתובב לי הראש. "כיפוש, דברי איתם, אל תשכחי את המרדים. אין לי סבלנות אליהם", הוריתי לה. המזכירה הרפואית שאלה אותה אם אני מוגבל. "לא", השיבה האישה שאיתי, "הוא סתם פחדן". המזכירה חייכה אליה ואמרה: "כן, אני מכירה את זה, גברים חושבים שהם קשוחים, אבל זה גזע חלש". כהרגלי בקודש בבתי חולים, רצתי לשירותים להקיא.

כשחזרתי וכיפוש התעניינה לדעת אם אני בסדר, המזכירה שאלה אם אני מעוניין בכדור הרגעה. "יש לנו אסיוול 5 מ"ג, אתה מעוניין?". השבתי בחיוב. "אבל למה 5 מ"ג?", שאלתי, "אין לך 10 מ"ג? בכל מקרה תביאי שניים־שלושה כדורים. נתחיל בזה". כיפוש הודיעה להביא אחד בלבד. "אל תשאלי אותו, תשאלי אותי. רק כדור אחד 5 מ"ג, זה יספיק". ואז היא פנתה אליי ואמרה בשקט: "מאמי, אתה לא הולך להתמסטל לי עכשיו. אני מספיק ברורה?".

שמחתי שהגיעה אחות לקחת אותי לחדר ההכנה, לקראת הרדמת העין. היא גם שאלה על תרופות הרגעה. "את כל האופיאטים שיש לך, את יכולה להביא". לבד, שזה מצב הצבירה הכי טוב שלי, אני עבדאיי גדול. היא התחילה להזליף לי טיפות מאלחשות לעין שמאל, והיו איזה חמישה־שישה סבבים של הזלפות.

היה לי כבר קרקס בראש מהכדורים של ההרגעה. בכל כמה דקות ניגש אליי איזה ברנש והביט לי בעין. כבר נזרקתי על הכורסה עם הרגליים על הידיות, אבל הוא עוד לא היה מרוצה. "תמשיכי", הוא הורה לאחות, "הוא עוד ג'אמפי". בביקור החמישי כבר הפסקתי לשאול אותו אם יש משהו שאני יכול לעזור לו.

הגיע עוד טיפוס, אח ערבי, שהרים אותי מהכורסה כי הייתי רפוי לגמרי ואמר לי שאנחנו הולכים לחדר הלייזר. "פה הרופאה תפרק לך את העדשה עם הלייזר, אחרי זה נלך לחדר ניתוח, בסדר?". לא עניתי לו כי הייתי עסוק בלחשוב על סמוצ'קנע מאגם הדרעק, החבר החדש של איתמר בן גביר, שמצהיר בכל במה אפשרית שאינו מוכן שרעייתו תלד ליד אישה ערבייה. מעניין מה הוא חושב על אח ערבי בחדר ניתוח, שאלתי את עצמי והבטחתי לי לברר את זה בטוויטר, אם אצא מהניתוח הזה רואה.

הוא הושיב אותי בכיסא גדול מול מכשיר הלייזר, חגר חגורה למצחי והידק אותה. התמונה שרצה לי בראש הייתה של ג'ק ניקולסון בסרט "קן הקוקייה". גם אותו קשרו אז לפני טיפול בנזעי חשמל. הוא קירב את ראשי למכשיר, והורה לי לא לזוז בשום מקרה. הרופאה הגיעה משומקום, אמרה "שלום", הורתה לי להביט לאיזו נקודה אדומה, והרחתי משהו נשרף. זו הייתה העין שלי, שכבר יותר מ־60 שנה היא איתי, ועכשיו שורפים אותה.

ארזו אותי לכיוון חדר הניתוח, הזהירו אותי לא לזוז, ושמו לי סמרטוט על הפרצוף, רק עם חור לעין. אמרתי לרופאה שקשה לי עם סמרטוט בפרצוף, אבל היא ענתה שתכף מסיימים, אז כדאי שאתגבר. בעוד היא מנסרת שם את הקונסטרוקציה של הראייה, התמקדתי בחשיבה על הזיקנוזיטיס, ההתנוונות והמציאות שלפיה התחלתי בתיקונים לקראת השליש השלישי בחיי. בשאיפה כמובן לשליש מלא, זה לא שיש לי אחריות על המוצר או משהו כזה.

הד"ר, המנתחת, קטעה את מחשבותיי באמירה: "עכשיו אתה תשמע רעש כמו במקדח של רופא שיניים. אל תיבהל". נו, זה היה מיותר לדעת. מה לכל השדים והרוחות קודחים לי בעין? אבל איכשהו הסתיים הסיוט. מסרו אותי לכיפוש, נתנו לה הוראות תרופתיות מה לעשות בי, הייתי מסטול יופי ואיך שנכנסתי למיטה נמנמתי קצת חמש שעות. זה הספיק לי בשלב ראשון של היום המסויט הזה.

# # #

הודעתי לכל הג'מעה שהייתי גיבור־על, ועכשיו אני מתוקן. טלפנתי לרוברט, שהוא עכשיו אסיר ציון בדטרויט ומחכה לטיסת חילוץ לכתריאליבקה. "אני כמו ג'ונתן פולארד, קוף", הוא דיווח לי. "יש לי אישור מוועדת החריגים לחזור, כי נסעתי לעבודה, ואני מקווה שביבי יחכה לי מתחת למטוס כשאגיע. אני גם אנשק את הרצפה".

"רוברט, כולם כאן עוסקים בשאלה באיזו מלונית תשהה בשובך. כבר גיבשת העדפה מסוימת?". התעללתי בו קצת, כי הזהרתי אותו לפני היציאה לאמריקע שזה מה שיקרה. "אני לא נכנס למלונית", הוא קבע, "אמרו שמחוסנים פטורים מבידוד. אני רוצה להיות בבית שלי, מה אני פליט? אני אזרח".

כן, נכון שרוברט אזרח, אבל גם הכדורגלן איסמעיל ריאן מבני סכנין הוא אזרח. הוא שיחק בליגה השנייה בטורקיה, הוחתם בסכנין וחזר לארץ. אף על פי שחלה בקורונה ומחזיק בתעודת מחלים, שלחו אותו למלונית ולא לבידוד ביתי. גם שוטרים איימו עליו קצת כאשר התנגד. עראבר זה אזרח סוג ז', אז גם כאשר משרד הבריאות קבע שספורטאים ששבים מחו"ל יהיו חמישה ימים בבידוד ביתי, ריאן כבר שמונה ימים במלונית. שום גורם שלטוני לא דואג לו, מנהלת הליגות המקצועניות בכדורגל, הגוף היציג שמטפל בליגות, לא רואה אותו ממטר.

מתחילת המגיפה נמצאו מאומתים לקורונה: 1 מכל 5 במגזר החרדי, 1 מכל 15 במגזר הערבי, 1 מכל 20 במגזר הכללי. אלה נתונים של מכון ויצמן. אבל לחרדים יש מי שדואג, כל השאר באמת פארש, כי הם לא ציונים מהימין הלאומי. אולי כדאי שהעראברים יצביעו לבן גביר אם הם יודעים מה טוב בשבילם, לפחות יהיה מי שידאג להם.

הידיעה שעשתה לי את השבוע בסוגיית הקורונה הייתה על התובע העירוני בבני ברק, שהציע עסקת טיעון של 10% מהסכום הנקוב של קנסות שניתנו לתושבי העיר. החניוקים קוראים לזה "מעשר". קיבלת קנס בסך 500 או 1,000 שקל, תשלם 50 ו־100 שקל בהתאמה. אלה חוקי החניוק, שלא קיימים בערים אחרות. בעיריית תל אביב-יפו למשל, אוהבים מאוד ריבית והצמדה בעושק היומיומי.

אבל המיזם נגדע בגלל התערבות היועמ"ש. ואיך נודע ליועמ"ש? פשוט החניוקים רצו להפיץ את השיטה ביישוביהם. זה כמו להפיץ תורה, במקרה הזה תורת הקומבינה, מעשה ידי היידעל'ך הקדושים. הגועל מציף אותי, אבל מה אפשר לעשות כשאתה לא חלק מהשיטה, ולא נותנים לך ביס?

# # #

אז הנה נועם, חבר, מצא פתרון לשיטה. על גג נכס בתל אביב שבבעלותו, שבו ממוקמים משרדי החברות שלו, הוא הקים מתחם אירועים מפואר ומדהים. אי אפשר ללכת למסעדות ולאכול בחוץ אם אתה לא בבני ברק? נועם מביא את האוכל לגג. מזמין שפים לבשל, מבקש הצעות לתפריט מהג'מעה, וכל מי שמגיע, זו פגישה עסקית למהדרין. כל מי שבא חייב להציג תעודת מתחסן.

שימון הגמד מביא את היין מהחבית שלו שקנה מהיקב, והוא ונועם שומרים עליי שאשתה רק פלגרינו. את יוסי סתומיאן הם פיטרו מהפיקוח, כי הוא נרדם בשמירה, בגלל היין. הם שאלו אותו איפה אני, כי נעלמתי להם מהמשקוף של העין, והוא ענה שאינו יודע. מסכן, הוא חווה טרור, בסך הכל הלכתי לשירותים.

אוקצור, השבוע נועם התקשר ושאל מה אני רוצה לאכול בצהריים, ועניתי: "סביצ'ה. אני לא בשרי היום, אני דגי". הוא פתח שם שולחן מהקולנועים, השפים חתכו סלט מיקרוסקופי מדהים, ודגים שונים נפרסו באומנות. "לא צריך יותר מסעדות רבותיי", הודיע נועם, "אוכלים רק כאן". כמובן שהיה גם בשר בעיבודים שונים, אבל אני הקפדתי לאכול רק פרוסות פילה, כי אני עדין.

מחשש לעינא בישא, פקחים, המשטרה של אוחנה ושאר חולירע יאסנה, איני מציין מיקום. אם וכאשר תסתיים המגיפה של שלטונו של ביבי ותהיה כאן ממשלה אחרת, נורמלית שאינה מחפשת להתעלל באזרחים, אולי נועם יפתח את הגג שלו ללקוחות, כי זה באמת מקום מושקע.

אבל בינתיים יש קמפיין בחירות, וכל המאכערים המעורבים בכל המפלגות והגושים, מקפידים לשקר יום־יום כל היום. לא משנה אם הם חילונים, דתיים, חרדים וערבים, כולם משקרים מאוד יפה. מילה אחת של א־מ־ת לא יוצאת להם מהפה. אני מוקסם מהטפשת הנפוצה של הציבור שילך לקלפי ויצביע לקולקציות האלה, אז מגיע לנו הכל.

# # #

היועמ"ש הודיע השבוע לבני גנץ שלא יוכל לסגור את גללי־צה"ל בתקופת בחירות. אנחנו כבר שנתיים ב"תקופה" ויש לנו את הבחירות החמישיות בקיץ. גללי־צה"ל, יחידה צבאית שכוללת כ־200 חיילים שהם עבדים של טאלנטים אזרחיים, נכבשה בידי מאכער שקוראים לו יעקב ברדוגו. הוא איש עסקים בכלל, אבל שליח בלפור ביהודה הימית ביפו במשרה מלאה.

האיש מטנף תדר צבאי בתעמולה ביביסטית, שמבוססת על שקרים, בדיות וסגירת חשבונות אישיים. השבוע, בשידור בערוץ 20, הוא דרש מרזי ברקאי ורינו צרור להתפטר. ככה הם המאכערים של ביבי: הם נורא קנאים במאבק נגד סתימת פיות, אבל דורשים מכל מי שאינו ביביסט להתפטר מיד.

ברדוגו מתנהל בתחנה כאילו הייתה רכושו הפרטי. נואם נאומי תעמולה פאשיסטיים, ירודים, בעברית עילגת ומעליבה בהיותו נציג הטרפת בבלפור. כשהוא מתלונן שיריביו של ביבי לא רוצים לעלות אצלו לשידור כדי לענות "לשאלות האמיתיות", או כשהוא מאשים את היועמ"ש אביחי מנדלבליט בכל פשע אפשרי ברחוב, אני מתפוצץ מצחוק.

מצד שני אני תמה איך דיירי אגם הדרעק והיועמ"ש לא תובעים אותו על התעמולה שהוא מפיץ, אבל זה שולי. בעיקר הדברים נמצא הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שביחידה בפיקודו ובאחריותו מתבצעת תעמולה פוליטית זולה ובזויה – פעולה שאסורה על פי פקודות הצבא.

מצד שני, בצבא שמאפשר גניבת ציוד יומיומית בידי בדואים תושבי הנגב, ללא הפרעה, וחדירה של עבריין בדואי לבסיס חיל אוויר מסווג, הכל אפשרי. אבל כדאי שתדע כל אם עברייה, שבעוד בנה/בתה מתנדבים לשירות מועיל, תמיד יש את גללי־צה"ל לבקש במנילה. כל מה שהמלש"ב צריך לציין: "אני רוצה להיות ברדוגו, שאיפת חיי היא להיות מאכער. לא רוצה דרגות, לא רוצה להתקדם. רק מאכער אני רוצה להיות".
ובא לציון גואל, ושלום על ישראל.

נ.ב.

התפעמתי מפעילותו הברוכה של דני דנון, שגרירנו באו"ם לשעבר, בציוץ שכתב לנשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ובו התחנן שהנשיא יתקשר כבר לביבי. תוכן הציוץ היה מהות היהדות: טיפשות, התרפסות ומאכעריות. דנון הוכיח את ביידן שכבר שוחח עם ראשי ממשלה אחרים בעולם, ודווקא עם ביבי לא.

העבד שכח את נאומו של ביבי בקונגרס ב־2015, כאשר ביידן, אז סגן הנשיא של ברק אובמה, היה יו"ר הסנאט. ביבי התייחס לממשל אובמה כאל אשפה. אבל הדמוקרטים לא שכחו והגיע יום נקם ושילם. הסיוט הגדול של היידעלך נבחר לנשיא ארה"ב.

אבל מפני שאני מרחם על דני, אני מקווה, בשבילו, שביידן יתקשר לקראת חג הפסח. או לפחות שישלח ציוץ. סדר עולמי חדש דני, האמריקאים שמים אותנו במקום. אולי כדאי להקים יישוב בגולן בשם ביידן הייטס, כי רמת טראמפ זה כבר פאסה. ואו־טו־טו, אם יורשע בדין, אף אחד לא יגור שם.

תחשוב על מחווה כנועה אחרת, עבד.
 
[email protected]