1. בבחירות 2015 הצבעתי לראשונה בחיי לליכוד. לליכוד ולבנימין נתניהו. זו הייתה הצבעת מחאה. מחאה נגד כלי התקשורת ונגד מה שהם מעוללים לדמוקרטיה הישראלית ולמקצוע שאני כל כך אוהב. המיינסטרים התקשורתי החליט אז שכל עוד קדנציה נוספת של נתניהו מאיימת להתרגש עלינו, אין בעיה אם כמה ערכים של הגינות ושל יושרה יזוזו הצדה. סיפורים חשובים שיכלו לסייע לנתניהו, הוקטנו במכוון. שטויות שיכלו לפגוע בו, הועצמו כמה שרק ניתן. בבחירות הקרובות לא אצביע, ככל הנראה, לליכוד ולנתניהו, מטעמים שאינם מענייננו כאן. ועדיין, את התחושה ההיא - של ההתגייסות, של התעמולה, של כל מה שהיה עיתונות רעה ערב בחירות 2015 - אני מרגיש באותה מידה גם היום. כי לייחל להחלפת השלטון זה עניין אחד. לפעול למען זה בגסות, בחוסר יושרה, בעיתונות מוטה, זה עניין אחר.
בשלוש מהדורות ערב שבת בטלוויזיה, סופר ביום שישי האחרון סיפור עיתונאי מעניין. מאבטחי שירות הביטחון הכללי, כך למדנו, אלה שאחראים על אבטחתם של בני משפחת נתניהו ושל הבית שבו הם מתגוררים, הכניסו את ראש הממשלה ואת רעייתו לחדר מאובטח בתוך המעון, ולא אפשרו להם לצאת במשך כ־40 דקות. כל זה בתגובה למה שהתחולל סמוך לאחד השערים המאבטחים את המתחם. זמן קצר קודם לכן, עברו עשרות מפגינים בריצה מחסומים ניידים שהוצבו בכניסה לרחוב, והגיעו עד לשער עצמו. עמית סגל דיווח בהמשך שאירוע כזה, שבו מאבטחי השב"כ מכניסים את ראש הממשלה למתחם מאובטח במעון שלו, לא התרחש בעשור האחרון, ואולי אף למעלה מזה.
מי שיתווכח עם הטענה שמדובר בסיפור חשוב, מעיד בעיקר על עצמו. אם היינו חושדים שמאבטחי השב"כ הם חבורה היסטרית וחובבנית ששולחת את נתניהו כל שעתיים לחדר מאובטח, היה מקום לחשוב שמדובר בדיווח מיותר. אם אנחנו יודעים שמדובר באירוע חריג ויוצא דופן, זה סיפור אחר לגמרי.
רגע אחרי פרסום הסיפור הזה - אצל עקיבא נוביק בכאן 11, עמית סגל בערוץ 12 ואיילה חסון ב־13 - חשה קבוצה גדולה של אנשי תקשורת שאי אפשר להשאיר את הדיווח בלי תגובה. החשש שמא מי מהצופים יתפוס את נתניהו כקורבן של הסיטואציה, וחמור מכך, את המפגינים שהתקרבו אל השער ככאלה שנשקפת מהם סכנה, היה משהו שאי אפשר לחיות איתו.
קדימה, הסתער
מכאן, ברגע אחד, החלה הסתערות שמטרתה להסביר שהסיפור שזה עתה סופר, כלל איננו סיפור. זה התחיל מהתפלספות, שמזכירה לימוד סוגיה מהדף היומי, סביב השאלה איך בדיוק ניסח כל אחד מהכתבים את מה שעשו המפגינים מחוץ למעון בבלפור. האם הם "הסתערו על הגדרות", או רק התקרבו אליהן? האם הם "פרצו" את המחסום, או רק "עקפו" אותו? אוהדי המחאה, ויש רבים מאוד כאלה בכלי התקשורת, נעלבו עמוקות בשם המפגינים הרכים, שמא אלה ייתפסו כלא נחמדים. זה היה רגע מצחיק. כי כשהמפגינים דיברו על "מצור על בלפור" וכאשר הם הבטיחו "נפיל את הבסטיליה", אף אחד לא נזעק שמא יש כאן קריאה לאלימות. אז זה נשמע סבבה. חשוב היה להם שנתניהו יבין שהם לא באו לשחק. שיש להם מטרה.
גם במהלך האירוע עצמו, כשהמפגינים הגיעו לשער המדובר והוציאו הודעה שלפיה "המפגינים חוסמים כעת את הכניסה האחורית למעון", ולפיה "למרות היערכות המשטרה... הצליחו המפגינים להגיע לנקודה אסטרטגית זו, אשר גם מולה מוצב וילון שחור", זה היה נראה כמו הישג נאה של המוחים, שיש להתהדר בו. הנה, הצלחנו לעקוף את "היערכות המשטרה" והצלחנו "להגיע לנקודה אסטרטגית".
אלא שאז פורסמה הידיעה שסיפרה כי ההגעה הזו שלהם "לנקודה אסטרטגית", הביאה את מאבטחי השב"כ להכניס את משפחת נתניהו לחדר מאובטח ולא לתת להם לצאת 40 דקות, ופתאום הבינו המוחים ותומכיהם בתקשורת, שצריך מהר מהר להפוך את הסיפור. אנחנו? פרצנו? עקפנו? מה פתאום? האמת היא שכל זה בכלל לא חשוב. הדיון הזה הוא ניסיון לפזר ערפל כדי שנשכח מהו הסיפור האמיתי שסופר כאן, ושאותו גם אלה שניסו לסתור, לא הצליחו. והסיפור הזה מספר שבאופן חריג, בעקבות משהו שעשו המפגינים - ולא משנה אם זה פריצה או מעקף או איך שלא תקראו לזה - החליטו הממונים על שלומו וביטחונו של ראש הממשלה לנקוט אמצעים חריגים שלא ננקטו זה שנים ארוכות. זהו. כאן נגמר העניין. מפה והלאה הכל קשקושים ופרשנויות ופוליטיקה.
השוטר הטוב והשוטר הרע
כאמור, רגע אחרי הפרסום התחילה מכונת התעמולה לנסות להרוג אותו. הבולטים היו כמובן אנשי חדשות 12, נאמנים למסורת שהתפתחה אצלם לנסות להשמיד סיפורים שמביא עמית סגל ושעלולים לשרת את הצד הלא נכון. במוצאי השבת עלה לשידור משה נוסבאום, ובעודו ניצב בין מפגיני בלפור, דיווח ש"גורם בכיר במשטרה, שעמו שוחחנו, אמר לנו את המילים הבאות: הופתענו מההחלטה להעביר את ראש הממשלה למתחם מאובטח. על פניו לא הייתה לכך הצדקה, שכן לא נשקפה שום סכנת פריצה למעון. המפגינים לא פרצו שום מחסום. כמה מהם נעצרו כי התקרבו למחסום ולא נשמעו להוראת השוטרים להתרחק".
עזבו את זה שלא באמת מעניין מה חושבת המשטרה על אבטחת רה"מ, כשזה לא עניינה ולא עיסוקה ולא התחום שלה. עזבו את הנוהג הנפסד הזה, להישען על כל מיני גורמים שאין להם בעיה להגיד מה שבא להם, כי הם יודעים שהעיתונאי התורן יהיה מוכן לצטט אותם בלי לדרוש מהם לעמוד עם שמם מאחורי הדברים. עזבו את זה שלמשטרה יש אינטרס כאן, שהרי אם המפגינים הגיעו לאן שלא היו אמורים להגיע, זה באחריותה. עזבו גם את זה שלמחרת נאלצה המשטרה להוציא "הודעת הבהרה", שהסבירה ש"בהמשך לאירוע המדווח שאירע סמוך לבית רה"מ, והגעתם של קבוצת מפגינים עד לשער הנמצא מטרים ספורים מהכניסה למעון, מחשש שהאירוע עלול לצאת משליטה, דיווח משטרתי הועבר לכוחות האבטחה של שב"כ בתוך המתחם, אשר פעלו בהתאם לתרגולת והנהלים הקיימים".
מה הכי הצחיק אותי בדיווח של נוסבאום, ובעיקר באוסף העיתונאים ופעילי המחאה שנשענו עליו כמוצאי שלל רב? שפתאום המשטרה הפכה אצלם לגורם אמין ובר סמכא. פתאום התברר שגם בבלפור עובדת הבדיחה על השוטר הטוב והשוטר הרע. כשהשוטרים עוסקים בפיזור המפגינים, הם "השוטר הרע", שראוי לביקורת, למאבק, להטחת ניבולי פה ולהתייחסות כמו זו שמגיעה ל"משטרת אוחנה". כששוטר אנונימי מצוטט אצל נוסבאום ככזה שלא מבין למה נקטו מאבטחי השב"כ את הצעדים שנקטו, הוא "השוטר הטוב", שראוי להישען על חוות דעתו המלומדת.
ציוץ ה"חארטה"
באמת כבר ראינו פרסומים דרמטיים מזה, מטלטלים מזה וחשובים מזה. דווקא משום כך, כמות העיתונאים שהתנפלו על הסיפור במטרה לחסל אותו הייתה מרשימה. המביך מכולם, כך נדמה לי, היה יואב לימור. "אז אחרי בירור", דיווח לטוויטר, "הנה העובדות סביב האירוע בבלפור: 1. המחסום שנעקף היה צדדי. 2. בשב"כ לא נלחצו ולא שינו התנהלות. 3. בשום שלב לא היה איום על המתחם בבלפור. 4. בשום שלב לא היה איום על חיי ראש הממשלה ומשפחתו. 5. ביחידה לאבטחת אישים מגדירים את הניסיון לייצר דרמה סביב האירוע כ'חארטה'".
ומכיוון שמפגיני בלפור ועיתונאיהם שיתפו בהתלהבות את הציוץ הזה, שווה להתעכב עליו רגע. "המחסום שנעקף היה צדדי"? אז מה? ממחסומים צדדיים השב"כ פחות חושש? האם יש נוהל הקובע שהשב"כ יכול לחיות בשלום עם מפגינים שמגיעים עד לשער הצדדי, ובלבד שלא יגיעו לשער הראשי? מה זה הקשקוש הזה?
הלאה. "בשב"כ לא נלחצו ולא שינו התנהלות". מי אמר שבשב"כ נלחצו? ומה זאת אומרת "לא שינו התנהלות"? האם בנוהל, אחת לשעה־שעתיים, הם נוהגים להכניס את נתניהו לחדר מאובטח ולא לתת לו לצאת 40 דקות? "בשום שלב לא היה איום על המתחם בבלפור", כתב לימור, וגם "על חיי ראש הממשלה ומשפחתו". נהדר. מה זה מלמד?
אה, ועוד משהו. "ביחידה לאבטחת אישים מגדירים את הניסיון לייצר דרמה סביב האירוע כ'חארטה'". עם מי דיבר שם לימור? מיהם ה"מגדירים"? זה מפקד היחידה? זה חבר של לימור, ששירת בה פעם? ובכלל, אם ביחידה לאבטחת אישים חשבו שמדובר בחארטה, למה הגבירו את האבטחה על ראש הממשלה? לסיכום, אם יש כאן חארטה, הרי היא מצויה בציוץ של יואב לימור, שהיה בו פחות דיווח של עיתונאי ויותר תעמולה של מי שחרד לשמן הטוב של ההפגנות בבלפור.
סוד מקצועי קטן
עכשיו הגיע השלב, שבו החלו עיתונאים להסביר לכולנו איך היה נכון לדווח על האירוע הזה. מי שפרסמו את הסיפור הזה, הסבירו במסגרת הסמינר החדש לתקשורת, היו חייבים "למסגר" אותו. כלומר, להסביר שמקור הסיפור בלשכת רה"מ, שלנתניהו היה עניין בפרסום הזה, ושהיה חשוב לו שנעשה את הקישור בין אירועי בלפור לאירועי גבעת הקפיטול, ולתהות בקול למה הסיפור הזה הועבר אלינו באיחור של שבוע, רק אחרי האירועים בארה"ב, ולא בזמן אמת.
ובכן, אותי לימדו שכאשר אני בודק סיפור עיתונאי ומוצא אותו כאמיתי ומדויק, וככזה שיש אינטרס ציבורי בפרסומו, אני לא צריך להתעניין בשאלה מי העביר לי אותו, ולמה הוא העביר לי אותו, והאם זה משרת אותו, ולמה קיבלתי את זה רק עכשיו ולא קודם לכן. אגלה לכם סוד מקצועי קטן. כל החומרים שמתפרסמים בכלי התקשורת מגיעים מאנשים שיש להם אינטרס בפרסום, ויש להם אינטרס לפרסם דווקא עכשיו ולא במועד אחר.
כשגורם כזה או אחר מעביר לנו חומר נגד מועמד לתפקיד המפכ"ל, אנחנו לא שואלים אותו למה שמרת את החומר במגירה כל כך הרבה זמן, ולמה בחרת להוציא אותו רק כשהוא התמודד על המפכ"לות. הוא שמר את החומר כי קודם לא היה לו עניין, ועכשיו יש לו. ואם החומר מתברר כאמיתי וככזה שיש אינטרס ציבורי בפרסומו, כל שאר השאלות הופכות ללא מעניינות. כלומר, הן לא מעניינות עד שזה מגיע לנתניהו. אלף סיפורים מתפרסמים בשגרת האקטואליה שלנו נגד נתניהו. אני לא זוכר מקרים שבהם טרח הכתב במהדורה לתהות באוזני הצופים למה יריביו של נתניהו העבירו רק עכשיו את החומר נגדו, ומה האינטרסים שלהם, והאם לא מדובר בספין.
אם הבנתי נכון את סך הביקורות על הפרסומים בנושא, כך היה אמור להישמע הדיווח של עקיבא נוביק/עמית סגל/אילה חסון, ככל שזה תלוי במבקרים: "אנחנו הולכים לספר לכם כעת סיפור בלתי חשוב, ספין תקשורתי של ממש, שהגיע אלינו. מי שהעביר לנו אותו היא לשכת ראש הממשלה. חשוב שלא תיקחו אותו יותר מדי ברצינות. חשוב גם שתהיו ערניים לכך שחשיפתו עלולה לשרת את ראש הממשלה ולצייר תמונה שלפיה המפגינים נגדו אלימים, ולכן אנחנו מדגישים כבר כעת שההפך הוא הנכון". אני מודה שעיתונות שתישמע כך תהיה עיתונות מעניינת וחדשנית, ואני מוכן לנסות אותה, בתנאי אחד: שהיא לא תופעל רק כאשר דיווח כלשהו יהיה חשוד ככזה שעלול לשרת את נתניהו.
הרי כולנו מכירים את הפרקטיקה הנהוגה כאן, שבמסגרתה אחת לתקופה מתיישב הפרשן במהדורה ומדווח לנו על ההחלטה להגביר את האבטחה סביב גורם כזה או אחר במערכת המשפטית. פעם זו ליאת בן־ארי, פעם זה אביחי מנדלבליט, פעם זה שופט כזה או אחר. זוכרים איזו חגיגה תקשורתית הייתה פה כשהועלתה האבטחה סביב השופטת ענת ברון אחרי מכתב שקיבלה?
לפי המומחים לתקשורת, שלימדו אותנו השבוע איך אמור להישמע דיווח עיתונאי נכון, המהדורה הייתה אמורה אז להיפתח כך: "האבטחה על השופטת ברון תוגברה אחרי שקיבלה מכתב איום, שחמורים ממנו בהרבה, ורבים ממנו בהרבה, נשלחים לאישי ציבור מדי יום. את הסיפור על האיומים כלפי ברון מסרה הרשות השופטת, אך ורק כדי לייצר ספין, שבמסגרתו נעבור להתייחס אל ברון כאל קורבן ונפסיק למתוח עליה ביקורת בעקבות פסק הדין שבו סירבה להרוס בית של מחבל רוצח".
על הדרך, הייתי מעלה לשידור את יואב לימור, שיסביר שאין באמת מידע קונקרטי שמצביע על כך שחייה של השופטת בסכנה, ולפיכך לא מופרך להניח שכל הפרסום הזה הוא חארטה. כאמור, אני מוכן לזרום עם הגישה החדשה לשידור חדשות בתנאי אחד - שהיא תחול על כל הדיווחים, ולא תתחיל ותסתיים, כמו הרבה דברים, אצל ראש הממשלה.
2. יום אחרי האקדמיה לתקשורת שהעבירו לנו כל כך הרבה עיתונאים, קיבלנו הזדמנות נפלאה להיווכח מה שווה האתיקה החדשה הזו שהם מבקשים להחיל עלינו. הכל התחיל בפרסום על תלונה שהגיש מפקד גדוד הסיור של גולני. המג"ד טען שתושב חוות גלעד, עו"ד יהודה שמעון, הכה אותו באגרוף במהלך הפגנה. הפרסום הראשוני היה ראוי. בין אם האירוע הזה קרה בפועל ובין אם המג"ד המציא אותו, מפקד גדוד שמתלונן על אגרוף שקיבל מאזרח זה משהו שלא קורה כל יום. אלא שכדאי לעקוב אחרי מה שהתרחש מרגע הפרסום הראשון והלאה.
אותו שמעון, עורך דין מוכר בשומרון, הכחיש את טענות המג"ד מכל וכל, וטען שלא רק שלא הכה אף אחד, אלא שהוא היה זה שהותקף באלימות על ידי החיילים, אחרי שהעיר למג"ד שלהם על כך שנגע בחזה של נערה שהפגינה במקום.
אקדים ואומר, אין לי מושג מה קרה במקום ומי צודק. לענייננו, גם לא חשוב מה יתגלה בסופה של החקירה. מה שחשוב זה שכלי התקשורת ניצבו בפני שתי גרסאות סותרות. זוכרים את השיעור שקיבלנו יום קודם בבלפור? שצריך לבדוק, ולהסביר, ולהצליב, ולמסגר, ולהיות זהירים, ולא ליפול לספין של אף צד? ובכן, שיעור העיתונות הזה טוב כנראה רק לבלפור. יום אחרי הדיווח הראשוני מלאה העיתונות בסיקור ענק וחסר פרופורציות של האירוע, כשכמעט כל כלי התקשורת בוחרים את הצד של המג"ד, וקובעים, לא ברור על סמך מה, שעו"ד שמעון הכה אותו. חלק מהם אפילו לא טרחו להזכיר ששמעון טוען טענה הפוכה.
ב"ידיעות אחרונות" הגיע האגרוף הזה לכותרת הראשית, עם תמונה נאה של המג"ד. שום סימני שאלה לא היו שם, ושום עדות לקרב הגרסאות. הכותרת הראשית סיפרה על "תקיפת המג"ד". כותרת המשנה דיווחה על "המכות שספג מפקד סיירת גולני". כותרת הידיעה ב"ישראל היום" סיפרה: "מוקיעים את תקיפת מפקד סיירת גולני". ב"מעריב" דיווח השער על "המחאה והתקיפה", והוסיף קביעה עובדתית: "מפקד סיירת גולני הותקף בהפגנה נגד התנהלות המשטרה...". זה היה הקו בכל כלי התקשורת. הזהיר והמאוזן מכולם, עד כמה שהבחנתי, היה "הארץ" - שהביא את שתי הגרסאות.
המביך מכולם היה עודד בן עמי בערוץ 12. אצל בן עמי, ביום שני, המתנחל הפך ל"מתנחלים", האגרוף היה ל"אגרופים" וסימני השאלה נעלמו לגמרי. שלוש דקות תמימות ישב אצלו רוני דניאל והסביר עד כמה האירוע הזה "מלמד על התפרקות גמורה", כשהוא מבהיר ש"פה מדובר באשכרה תקיפה באגרופים של קצין ששמר על איפוק". זוכרים את העובדות? אנחנו עוסקים בשני אנשים שמספקים גרסאות הפוכות לאותו אירוע, כשכלי התקשורת, בלי שום ראיה, בוחרים אחת מהן והולכים איתה את כל הדרך. ביום שלישי עסק שוב בן עמי בסוגיה, כשהוא מראיין את עו"ד שמעון בעצמו. זה ראיון שצריך להילמד בבתי הספר לעיתונות. לאנטי־עיתונות.
"עו"ד יהודה שמעון, מה עבר לך בראש כשהרמת יד והכית קצין בצה"ל", פתח בן עמי. "לא חשבתי כלום, כי לא הרמתי יד ולא תקפתי קצין בצה"ל", השיב שמעון, "הסיפור פה קצת הפוך, אני זה שהותקפתי, וכל הפארסה התקשורתית הזו היא סביב סיפור שלא היה ולא נברא".
את בן עמי הגרסה הזו לא עניינה. הוא הכין את השאלות מראש, ולתשובות של שמעון לא הייתה כל משמעות, מבחינתו. "אתם מפעילים כוח נגד החיילים? אתם כפויי טובה", נזף שוב בעורך דין, אחרי שהאחרון הסביר לו שלוש פעמים שלא הרים יד על איש. אחר כך הדגיש שוב בן עמי ששמעון "הרים יד על קצין צה"ל", ואז סיים את הראיון ב"בוא נסיים כאן, כי אני רואה שזה לא מוביל לשום מקום".
אז איך זה שבעניינו של יהודה שמעון לא ראינו שום דיון, ושום סערה, מצדם של כל מומחי התקשורת והאתיקה, אף שסיפורו נמרח על שערי העיתונים יותר מכל פרשת האבטחה בבלפור? פשוט מאוד. כי את רוב רובה של העיתונות העובדות לא באמת מעניינות. תנו להם סיפור על נתניהו - ותוכלו להמר מראש באיזה צד הם יהיו. תנו להם סיפור עם פוטנציאל להציג מתנחל כאיש אלים - ותוכלו לנחש באותה רמה של ביטחון איפה הם יהיו.
רגישות ללובשי מדים
אני מנחש שיש מי שינסה להסביר שלכלי התקשורת יש רגישות מיוחדת ללובשי מדים, למשרתי ציבור ולשליחיה של הממלכה, ולכן הלב נוטה להאמין להם כשהם מספרים שחטפו אגרוף, גם אם אין הוכחות לכך, וגם אם הגרסאות בנושא סותרות. יודעים מה? אני מקבל. אני רק אזכיר, בתגובה, שבהפגנות בבלפור מדווחת המשטרה, באופן שוטף, על שוטרים שנפצעים בעימותים עם המפגינים. גם הם לובשי מדים. גם הם משרתי ציבור. גם הם שליחיה של הממלכה.
נו, זוכרים פעם שראיתם אותם מרוחים כך על שערי העיתונים, כמו המג"ד, כקורבנות תקיפה? זוכרים שראיתם פעם את העיתונים עוסקים כך בהרחבה בסיפורו של מפגין שהרים יד? ובכלל, מתי ראיתם פעם את העיתונות מקבלת באהבה כזו את גרסת לובשי המדים, כשמולם מפגינים? הסיפור ברור. לובשי מדים שנמצאים בעימות עם מפגינים נמנים עם הזן של "הרעים". לובשי מדים שמתעמתים עם מתנחלים נמצאים בקבוצה של "הטובים". והעובדות? והעיתונות? איך אמר יואב לימור? הכל חארטה.