עגלה מלאה ב”ראשים” יצאה לדרך. לכל אחד מהם כבר יש “מפלגה”. אין מתפקדים רשומים. אין גם מוסדות נבחרים. הכל פלקטי. רשם המפלגות לא דורש דבר. משלמים אגרה ומתקדמים לעבר אולפן הטלוויזיה. לא כל ה”מפלגות”, אלה שטרם נרשמו כדין, כבר סגורות על שם, אבל זה לא ממש משנה, כנראה, למי שכבר הצליח להשתחל לעשירייה הראשונה של המועמדים לכנסת במפלגה שזה מקרוב הוקמה.
יש הכרזה על הקמת מפלגה, ו”הראש” כבר רוצה להתחיל במשא ומתן על “חיבורים” עם מפלגות דומות. אין התלבטות אידיאולוגית. מספיק סקר מפנק אחד כדי שאופורטוניסטים שאף פעם לא טרחו לברר עם עצמם מהי עמדתם בנושאים שאינם חונים תחת הקלישאה “רק־לא־ביבי” יחַזרו אחרי “הראש”. לא קשה למלא את השורות כשהתקשורת עושה את עיקר העבודה בשביל המועמד היקר ללבה.
התבוננתי בנאומי הפתיחה של כמה ממקימי המפלגות החדשות, ומיד הרגשתי שכבר הייתי בסרט הזה. נאומים דומים שמעתי בעבר. הם כמעט תמיד נשמעים בערך אותו הדבר. רוויים שנאה, לטעמי, וריקים מתוכן אמיתי. צפיתי, לדוגמה, ברון חולדאי. איש חביב בדרך כלל.
אוהב לנגן בחליל באירועים חברתיים. הוא אומנם ציין את עברו כטייס בחיל האוויר, אולם מה שאותי תמיד הרשים אצלו היא העובדה שבניגוד לחלק מחבריו לשירות הצבאי, הוא לא פנה למישור העסקי. הוא לא סחר בנשק והוא לא הקים חברות קש ששאבו כסף מהציבור ואחר כך פשטו את הרגל. הוא פנה לחינוך, וזה מצא חן בעיניי.
ובכל זאת, אין סיכוי שאני אצביע עבורו. הגידופים שהוא השמיע בנאום הבכורה שלו נגד בנימין נתניהו פוסלים אותו, להרגשתי, מלשמש מנהיג ברמה הלאומית. לא כך זוכים באמון הציבור הענק שבחר בנתניהו. הטינה האישית ניכרה בכל משפט שהוא השמיע. לא שמעתי מפיו אפילו מילה אחת של טעם; כלומר, מדוע הוא יכול היה, לדעתו, להילחם טוב יותר, למשל, במגיפה שמכה בכל העולם באכזריות או כיצד הוא מתכוון להילחם באפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית.
חולדאי רוצה, כנראה, להיות ראש ממשלה, וזה לגמרי בסדר. כמוהו יש עוד רבים שרוצים את אותו הדבר, והפנקס עוד פתוח. ההרשמה טרם הסתיימה. כולם טובים וכולם ראויים. יש רק בעיה אחת קטנה: מיליוני אזרחים רוצים בפוליטיקה מסוג אחר. הם היו רוצים, למיטב שיפוטי, בשני גושים אידיאולוגיים; כמו שהיה כאן, פחות או יותר, בעבר. שני מועמדים ושתי מפלגות. לא רסיסי מפלגות שנשלטות בידי אנשים עם אגו שעולה על גדותיו; כאלה שסובלים, להערכתי, מאובססיה שמדיפה ריחות של ביבי שופכין.
שמעתי לפני כמה ימים מראיין מבקש לדעת ממרואיינו אם יש קווי דמיון בין תנועת “ארבע אמהות” שקראה, בזמנו, לנסיגה מדרום לבנון לבין “הדגלים השחורים” שרוצים, למיטב הכרתי, בחידוש ההגמוניה של “ישראל השבעה”. עצם השאלה עוררה בי סלידה. נתניהו מתגורר בבית ראש הממשלה מכוח הליך דמוקרטי. ההפגנות נגדו הן פוליטיות. שאלת הנסיגה מדרום לבנון הייתה במישור אחר לגמרי. היא חצתה מחנות, והמראיין ידע את זה. אבל זה לא הפריע לו לתרום להפצת עוד קצת שנאת חינם; מה שמניע, להתרשמותי, את מרבית “הראשים”. וזה הולך ונעשה גרוע מיום ליום.