הכל נשתנה בפסח הזה, ואולי גם החיים שיבואו אחרי הפסח כבר לא יהיו דומים לחיים שהכרנו. מה יש בו בווירוס שמצליח לגעת בפחדים הקמאיים ביותר שלנו ולהלך עלינו אימים יותר מכל מלחמה או אסון טבע?
זה לא המחיר שתגבה המחלה בחיי אדם שמפחיד אותנו כל כך - הרי אנחנו מקריבים הרבה יותר במלחמות, בתאונות וגם במחלות אחרות - זו התחושה של אובדן השליטה בגורלנו. בבת אחת הצליח הנגיף לערער את ביטחונה העצמי המופרז של האנושות, וכדי לרכוש אותו בחזרה היא מוכנה לשלם במיטב נכסיה, החומריים והערכיים.
כבר כיום ברור שפגיעת הנגיף תסיט את האנושות מהמסלול שהייתה בו. הקושיות בחג הזה קשות מאי־פעם: האם נחזור שוב לגעת? להתקרב לזולת? להתרגש יחד עם אלפים אחרים ממופע באצטדיון? לבקר בחופשיות בכל פינה בעולם? ועוד לפני המותרות, מתי נחזיר לידינו את הדברים הבסיסיים בחיים: את המשפחה המורחבת, החברים, הלימודים והעבודה.
נתוני השבוע האחרון אצלנו משדרים אופטימיות: מאז 2 באפריל שיעור ההדבקה בישראל נמצא בירידה. אבל קשה לדעת מה מידת האמינות של הנתון הזה בגלל מדיניות הבדיקות המופרכת של משרד הבריאות. ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגאה בכך שכבר לפני חודשיים היה הראשון לזהות את האיום - וחודשיים אחר כך אנחנו עדיין עם מערך בדיקות חלקי ומקרטע, שבו חולים מובהקים לא זוכים להיבדק ואלה שכבר כן נבדקו ממתינים ימים לקבלת התוצאות, במקרה הטוב שבו הבדיקות לא אבדו בדרך.
זו אחת הסיבות שגרמו לרמטכ"ל אביב כוכבי לפנות לראש הממשלה ולשר הביטחון נפתלי בנט בבקשה לקבל את האחריות למפעל הבדיקות. צה"ל לא מתיימר להבין טוב יותר ברפואה מאנשי משרד הבריאות, אבל הוא יודע להרים מבצע לוגיסטי טוב יותר מכל גוף אחר בישראל. לא במקרה אלה אנשי הצבא, בסדיר ובדימוס, שמתייצבים בכל מוקד התפרצות ומסייעים. אין תחליף לניסיון של מי שכבר ניהל אופרציה גדולה בחירום, אם תחת אש ואם במצב חירום אחר.
במכתב שחשף עמיתי יואב לימור ב"ישראל היום", ביקש כוכבי מנתניהו להעביר לצבא עוד תחומי אחריות במשבר הנוכחי. אפשר להבין אותו. מעבר לרצון הטבעי להיכנס תחת האלונקה למערכה הזאת, צופה הרמטכ"ל בעיניים כלות כיצד התוכנית המפוארת שבנה לצה"ל מתפוגגת מול ענן הנגיפים, ויודע שהסיכוי שלו לקבל עבורה את התקציב נמוך מהסיכוי לחלות בקורונה.
אפקט ההסגר המצטבר
צה"ל היה צריך להיכנס מוקדם יותר לבני ברק, ובימים הקרובים נראה אותו נכנס למוקדי התפרצות אחרים. עד אז בני ברק תעבור ניסוי מעניין בימי החג. כ־900 מ־1,200 החולים שאובחנו בבני ברק סירבו להתפנות, ונשארו לעשות את החג בעיר, בחיק משפחתם. במשפחה חרדית זה אומר שכ־9,000 איש עלולים להידבק בימים האלה, וגם זה בהנחה שבימים האלה יימנעו ממגע עם השכנים.
לא הרבה מדינות בעולם ניסו להתמודד עם המחלה בלי להטיל סגר ובלי לבצע בדיקות. אבל אף אחת מהן עוד לא עשתה ניסוי שמאפשר למאות חולים מאובחנים להישאר בסביבתם. בני ברק תשלם כנראה מחיר על הפסח הזה. כשהחג יסתיים, יהיו בה עוד הרבה חולים קשים. אבל מאחר שכמחצית מתושבי העיר הם ילדים וצעירים - היא גם עשויה להיות הקהילה הראשונה שתשיג "חיסון עדר". אז בוודאי יוכלו לטעון שהתפילות אכן הוכיחו את עצמן ושמרו על הקהילה.
נכון לעכשיו, שיעור ההדבקה ברבות מהקהילות הדתיות גבוה בהרבה מהשיעור בקרב שאר הישראלים. בעוד שברוב המדינה ירד שיעור ההדבקה אל מתחת ל־ R0=1 (כל חולה מדביק רק אדם אחד), ביישובים הצפופים השיעור עומד על 1.3 נדבקים לכל חולה. לנוכח הנתונים האלה הגיע הזמן להתחיל לדבר על אסטרטגיית יציאה מההסגר.
המטה לביטחון לאומי החל השבוע להציג כמה אסטרטגיות לחזרה לעבודה, והציע לשלב ביניהן:
- חזרה על פי חלוקה גיאוגרפית - תושבים באזורים שבהם שיעור התחלואה נמוך יהיו רשאים לחזור לעבודה. יש פה סיכון להדבקות חדשות, ולכן זה דורש ביצוע בדיקות מקיפות יותר.
- חזרה על פי מפתח גילים - הצעירים יחזרו לעבוד קודם, מתוך הנחה שגם אם הם יידבקו, רוב הסיכויים שיעברו את המחלה בדרך קלה.
- חזרה על פי מגזרי משק - קודם ייצור, פיתוח ושירותים שאין בהם קבלת קהל, ורק אחר כך מסחר ושאר השירותים.
בכל אסטרטגיה, בני ה־60 ומעלה יישארו מבודדים עד יעבור זעם. ההנחה היא שעם ההקלות תבוא גם התפרצות נוספת, ולכן כל החלטה צריכה להיות הפיכה. כל אסטרטגיה כזאת מקפלת בתוכה סיכון מסוים, אבל המשך המצב הקיים מבטיח חורבן של המשק, וגם יהיה לו מחיר בחיי אדם. אפקט ההסגר המצטבר, בעיקר עכשיו בחג, יתחיל להתבטא בזינוק במקרי האלימות במשפחה, במחלות שנגרמות מלחץ ומתעוקה, וגם יגבה מחיר מאוכלוסיית הקשישים המבודדים - אם בתחלואה ואם בדיכאון והתאבדויות.
הטבע האנושי מנסה תמיד להיאבק בידיעה שאנחנו בני תמותה, שלחיים יש סוף והוא מוחלט ובלתי נמנע. אנחנו משתדלים לגרש את המחשבה המטרידה הזאת, כי הנוכחות שלה מעיבה על היכולת לממש את החיים ולהיבנות מהם. אנחנו חיים תוך כדי לקיחת סיכונים מחושבים - באורח החיים שלנו, בנהיגה או בחציית כביש - כי אין דרך לחיות בלי לקחת שום סיכון. אנחנו אלה שקובעים לעצמנו את מידת הסיכון - כי זאת מהות החופש. וגם עכשיו הגיע הרגע לאזן בין השמירה על החיים לבין הרצון לחיות אותם.
השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13