ברגעים של קלסטרופוביה אורבנית, גם אני, שנשבעתי שלא אעזוב את העיר לעולם עבור אף אחד, מדמיינת שאני גרה במושב עם חצר ושבילים וגינה. העיניים גומעות בשקיקה מרחבים מדומיינים של הרים ושדות וגבעות וחול בנעליים.
הדבר הכי קרוב לטבע שאני יכולה לדמיין אותו כרגע במרחק מאה מטרים הוא גינה מטופחת מדי בצפון הישן של תל אביב, שאי אפשר להיכנס אליה כי הפרחים, שרובם נראים מפלסטיק, עלולים להיהרס. טבע מלאכותי במלוא הדרו, שמנסה לכסות בפלסטר על הפצע הגדול ביותר של האורבניות: הבטון. אז מה שווה גינה, אם אי אפשר לדרוך בה על הדשא? בשביל מה לייצר דימויי טבע מפלסטיק מתחת לבית, אם אי אפשר להשתמש בהם?
כילדה עירונית הטבע שלי כלל בין היתר גינות מאולתרות עם גדרות תיל שבורות שכונו "מפגעי טטנוס", שאריות של עטיפות מסטיק בזוקה ופרגי בר אדומים שפרחו מאחורי הבית בכל שנה לפני פסח. היו שם שיחי הרדוף רעילים שאסרו עלינו לקטוף וסביונים שנשארו מהחורף והפכו לסביוני סבא שנושפים עליהם והשאריות הלבנות נתקעות על הסוודר לנצח. היו בגינות שלנו חוביזות עירוניות שהיינו אוכלים, אף על פי שהפחידו אותנו ואמרו שבעיר, בניגוד למושב, אנחנו מכניסים לפה שתן של חתולים. והיה גם חול, אבנים, עלים יבשים ומה שבעבר ההורים שלנו כינו לכלוך, והיה למרבה האירוניה הטבע הכי אותנטי ונקי שיש.
בימים כאלה של ארבעה קירות בטון, אני בעיקר תוהה למה התמהמהתי כל כך עם הטיול שתכננתי למדבר. מנסה להבין איך אריזה של בקבוקי מים, נעילת נעלי הליכה וכניסה לאוטו נראתה כל כך מסובכת בשבתות עצלות ומלאות בתירוצים, ועד כמה היא נראית כל כך פשוטה עכשיו, כשהלב רוצה מרחב ומודה על נוף מהחלון.
אם יש משהו שאקח מההסגר הזה הוא לא לדחות יותר שום דבר לחודש הבא, לשבוע הבא, לאחרי החגים או לזמן שיהיה בו יותר כסף. תמיד יש מה לעשות, תמיד צריך עוד כסף, תמיד יש עוד עבודה שלא הספקנו, תמיד יש עוד משימות שצריך לבצע. זמן אף פעם אין. זאת אומרת, עכשיו יש. אבל מה שווה זמן, אם אי אפשר לנצל אותו בדיוק כמו שאנחנו רוצים?
לא פלא שכיום כולנו נוברים בתמונות מאלבומים ישנים ומעלים לאינסטגרם זיכרונות מהימים שבהם היו טיסות לואו קוסט ובמקום לברוח לגינה מאחורי הבית, לים או לנחל הקרוב, היינו פשוט אורזים מזוודה וטסים לחו"ל. יש משהו נחמד באפשרות לפנטז על סוף שבוע בלונדון וליישם את הפנטזיה מיד.
אבל האמת היא שעם כל האהבה שלי ללונדון וביטול הנסיעה שהייתה אמורה להיות מתוכננת בימים אלה, הדבר שאליו אני הכי מתגעגעת ברגע זה - שבו אני יושבת עם הלפטופ על פס שמש אקראי שנשפך על הספה שלי ומעניק תחושה נפלאה של חוץ - הוא הדבר שחשבתי שרחוק שנות אור מהווייתי העירונית: הפחד הבסיסי מעקרב או מנחש מתחת לאבן מדברית, לכווייה משמש או מהתייבשות. צרות של עשירים.
שובה של התוכנית "זהו זה" למרקע במתכונת הישנה עם הפתיח משנות ה־80 ועם הדמויות ממלחמת המפרץ, לא היה מקרי. כבר כתבתי כאן על ההשוואה בין מה שאנחנו חווים כרגע לשיתוק שחשנו במהלך מלחמת המפרץ. המצב אולי שונה בהרבה מובנים, אבל כדי להרגיע ולנחם את עצמנו אנחנו תמיד מחפשים את הדבר הקרוב ביותר למשהו שהוא מובן לנו.
אנחנו הדור שהיה מספיק מבוגר כדי להבין את ממדי הקטסטרופה ההיא ומספיק צעיר כדי לא לדאוג ממה שיהיה בעוד חודש. מהנוער של אז הפכנו להיות כיום מי שההורים שלנו היו. יכול להיות שאפילו קצת יותר מבוגרים בגיל, וזו אגב מחשבה מפחידה.
לפני כמעט שנתיים ראיינתי ל"מעריב" את כוכבי "זהו זה" לציון 40 שנה לעליית התוכנית. כולם ללא יוצא מן הכלל פסלו על הסף כל אפשרות לאיחוד על המסך. לא כי הם לא רצו, רובם המשיכו לעבוד יחד בצורה כזו או אחרת. העידן הזה, הם אמרו לי פה אחד, לא מתאים למה שעשינו פעם. העולם השתנה, הקצב אחר, גם השפה והדרך שבה אנחנו צורכים הומור. ומה עם הרלוונטיות וחיי המדף הלא מאוד ארוכים של אומנים בישראל, הם תהו, גם אלו שממשיכים להופיע על הבמות.
והנה הגיעה יד נעלמה ולחצה פאוז על הכל. לא רק שאנחנו לא מסוגלים לרוץ קדימה במהירות כפולה, אלא שככל שהזמן עובר אני מבינה שרובנו מתגעגעים לקצב האטי של פעם. ייתכן מאוד שמרוב שערגנו לפשטות העבר, הוכיח לנו העולם לא רק שחלומות מתגשמים אלא שלפעמים גם צריך להיזהר בבקשות שלנו.