1. חקירת המשטרה בפרשת הצוללות, הספינות ומתקני הגז הואצה והתרחבה השבוע. השר לשעבר מודי זנדברג נעצר לחקירה. כך גם דוד שרן, בעבר עוזרו של שר האנרגיה יובל שטייניץ, ראש לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומזכיר חברת קצא"א (קו צינור הנפט אילת־אשקלון). בין העצורים גם תא"ל (מיל') שי ברוש, בעבר מפקד שייטת 13, ראש מודיעין החיל (מד"ן) ומפקד בסיס חיל הים באשדוד. וזאת נוסף למעצרם של רמי טייב, גם הוא יועץ של שטייניץ, והיועץ האסטרטגי גדי ליבר. 



העצורים והנחקרים האחרונים מצטרפים למפקד חיל הים לשעבר אלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, עו"ד דוד שמרון, תא"ל אבריאל בר יוסף וסגנית ראש המועצה לביטחון לאומי עתליה רוזנבאום, ששמם נקשר לפרשה בצורה כזו או אחרת. אפשר להניח שמצעד הנחקרים והעצורים במשרדי יחידת להב 433 יימשך. החקירה לא נראית כעומדת לפני סיום, וצפויה להימשך עוד חודשים ארוכים.
 
חלק מהעצורים, החשודים, העדים ומי שנקשרו לפרשה, עבדו, עזרו, הועסקו ועל פי החשד בעיקר שוחדו על ידי מיקי גנור. הם אינם קורבנותיו או תינוקות שנשבו. הם הלכו בעיניים פקוחות לכספתו. בהסכמתו להפוך לעד מדינה, בעסקת טיעון שבמסגרתה ירצה עונש מאסר של שנה וישלם קנס בגובה 10 מיליון שקל - כחצי אחוז מהונו המוערך - נמלט גנור מעונש כבד. עבורו מדובר בעסקה מצוינת, ועכשיו עליו לספק לחוקרים את הסחורה. 
 

המשטרה ממהרת לחקור או לעצור כל מי שסייע, קיבל ממנו כסף או בא עמו במגע של קשרי עבודה. לא צריך להאמין לכל מילה שיוצאת מפיו. ככלות הכל הוא עד מדינה, ויש לו עניין להרשים את חוקריו. החוקרים, כמו גם אנשי הפרקליטות, יודעים זאת. אם אין לגנור ממצאים מפלילים כמו תכתובות אי־מייל, פקסים או הקלטת שיחות, בחלק מהמקרים זו תהיה מילה מול מילה. 
 
לגנור היה הון של חצי מיליארד יורו שעשה בעסקות נדל"ן במזרח אירופה. הוא יכול היה לשבת תחת הונו וחשבונות הבנקים שלו וליהנות מהחיים. אבל היו לו עיניים גדולות והוא רצה עוד. הוא רצה גם כבוד, וכך השיג את משרת קונסול הכבוד של קפריסין. ובעיקר היה לו רצון להוכיח לחבריו מחיל הים כי אף שסיים את שירותו בדרגת סגן אלוף, הוא נועד לגדולות.
 
כשהתברר כי חברת הענק הגרמנית טיסנקרופ מעוניינת להחליף את נציגה בישראל שייקה ברקת, לא מעט קצינים בכירים לשעבר בחיל לטשו עין לתפקיד. גנור היה נחוש להשיג את הנציגות. הוא לא בחל באמצעים, נעזר בכספו ובחבריו מחיל הים, שראו בו גביר שעלה לגדולה והתדפקו על דלתותיו. בסופו של דבר, הוא מירפק את דרכו לייצוג הנכסף.

הוא זכה בנציגות טיסנקרופ ובחוזה נכבד שהכניס לו מיליוני שקלים. רכש הצוללות התבצע כבר, וגנור זכה בכמה עמלות שמנות. בהמשך גם הייתה ישראל רוכשת צוללות חדשות שיחליפו את הישנות. 
 
ישראל גם החליטה, בלחץ חיל הים, להצטייד בארבע ספינות לאבטחת שדות הגז בים התיכון, ולבנות אותן במספנות החברה הגרמנית. גם מעסקה זו תפחו כיסיו. אבל גנור לא הסתפק בכך. הוא רצה להוכיח את עצמו בעיני מעסיקיו בגרמניה ועל הדרך להגדיל את עמלותיו. ולכן פעל והפעיל אחרים כדי שהחברה הגרמנית תזכה בעוד חוזים של הפרטת תחזוקת הספינות ובניית מכל אמוניה.
 
זו הסיבה לכך שעל פי החשד הרבה גנור לשחד, לנסות לשחד או להיעזר בלא מעט אנשים - יועצים אסטרטגיים, עוזרי שרים, מנהלי לשכות ובעיקר חבריו לשעבר מחיל הים ומעירו חיפה. זו התנהגות שמעידה על יהירות, חוסר זהירות ועל חוסר ביטחון.
 
האירוניה היא שגנור כלל לא היה צריך לפעול כפי שפעל. גם בלי כספי שוחד, העמלות היו זורמות לכיסו. התקבלה החלטה לרכוש צוללות, שלפי פרסומים זרים יכולות לשגר נשק גרעיני ומקנות לישראל יכולת מכה שנייה. זו החלטה אסטרטגית, שאינה תלויה במתווך זה או אחר. ספק אם הייתה נמצאת מדינה נוספת בעולם מלבד גרמניה שהייתה מוכנה לבנות עבור ישראל צוללות, שנטען לגביהן שהן מותאמות לשיגור ראשי חץ גרעיניים.
 
כך גם לגבי הספינות. לא גנור החליט שהספינות ייבנו בגרמניה בלי מכרז, אלא פקידי משרד הביטחון ושרי הביטחון אהוד ברק ומשה בוגי יעלון, שקיבלו את ההחלטה או אישרו אותה. הם עשו זאת בעקבות התערבות נתניהו.
 
קשה לי להאמין שנתניהו התערב כדי שגנור ירוויח מהעסקה ובאמצעותו יתעשר גם שמרון, גיסו של ראש הממשלה ופרקליטו, שהיה גם פרקליטו של גנור. אני סבור כי נתניהו, וגם את זה כבר כתבתי בכמה הזדמנויות, אינו מושחת במובן של מתן או קבלת שוחד. הוא "סתם" נהנתן שאוהב את החיים הטובים: סיגרים, וויסקי, בתי מלון מפוארים. יש לו רק בעיה "קטנה". כפי שהעידו כבר לא מעט אנשים, הוא קמצן. הוא אינו אוהב להכניס את ידו לכיס ומעדיף שיעשו זאת אחרים: חברים אמיתיים או סתם טייקונים שמשחרים לפתחו, בבחינת שלח לחמך על פני המים. ומיותר להכביר מילים על התנהלות רעייתו שרה.

הבעיה השנייה של נתניהו, ובעצם של כולנו, היא שהוא אפשר לסביבתו להיות מושחתת, לא רק במובן הכספי של המילה, אלא גם המוסרי והאתי. אסור היה לשמרון ולשותפו יצחק מולכו להיות גם פרקליט וגם יועץ לנתניהו, וגם להיות בעלים של משרד עורכי דין מצליח, ששגשג עוד יותר בזכות הקרבה לאוזנו של ראש הממשלה. כך לא נוהגים בדמוקרטיה מתוקנת. אם ברוב חמדנותם שמרון ומולכו לא הבינו זאת, היה צריך לומר להם: תבחרו. או שתהיו יועצים בשירות המדינה או עורכי דין פרטיים, אך לא גם וגם.

האשמה על התנהלות קלוקלת זו נופלת גם על כתפי שומרי הסף: מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, שהסכימו שייחתמו עם שמרון ומולכו הסכמים לניגוד אינטרסים שאף אחד חוץ מהם לא ראה אותם. 
 
עוד לא היה ראש ממשלה בישראל שלשכתו התנהלה באופן כה מופקר ומושחת. אפילו לא של אהוד אולמרט. עוזריו ויועציו של נתניהו חגגו והשתוללו, כמעט כאוות נפשם, לא כשבעל הבית נעדר אלא בנוכחותו, או מאחורי גבו. נתניהו טוען כי לא ידע ולא שמע. רק על כך הוא לא ראוי להיות ראש ממשלה.

מיקי גנור. צילום: פלאש 90
מיקי גנור. צילום: פלאש 90

 
2. במקביל לחקירות המתוקשרות של המשטרה מתנהלת בחשאי עוד חקירה. טיסנקרופ בודקת את כל היבטי הפרשה, בגרמניה ובישראל. מבקרי הפנים של החברה ועורכי הדין במינכן בודקים בספרי החשבונות ובמסמכי החברה את כל ההיבטים הקשורים לחשדות שמעלה גנור על תשלומי השוחד.
 
במקביל שכרה החברה את שירותי המשרד הגדול והיוקרתי של עורכי הדין ש. הורוביץ. המשרד נוסד ב־1921, ושותפיו הבכירים הם עורכי הדין יהושע חורש, אלקס הרטמן וטל בנד. משימת המשרד היא לבדוק אם גנור ומי מטעמו עברו עבירות על נוהלי החברה, ואם שילמו שוחד, למי או מדוע. כמו כן, תנסה הבדיקה בגרמניה ובישראל לברר אם היו לגנור שותפים לדבר עבירה בתוך טיסנקרופ.
פנייה למשרד ש. הורוביץ לקבלת תגובה, לא נענתה. 
 
אני לא יודע מה יולידו כל חקירות המשטרה בכל הפרשות שבהן חשודים ראש הממשלה וכמה ממקורביו. אף לא אחד - גם העיתונאים שגורמים במשטרה ובפרקליטות מדליפים להם מעת מעת רסיסי מידע (חלקם דיסאינפורמציה כתרגילי חקירה) - יודע באמת אם הן יסתיימו בהגשת כתבי אישום, ונגד מי. ובעיקר אין תשובה לשאלת מיליון הדולר: האם יוגש כתב אישום נגד נתניהו ועל איזו פרשה.
 
אבל דבר אחד אפשר כבר להעריך בסבירות גבוהה: עסקת הצוללות, ובעיקר הספינות, מוטלת בספק. טיסנקרופ כבר הודיעה כי אם יתברר שאכן הועברו תשלומי שוחד בשם החברה או שאפילו אם נציגה בישראל גנור שיחד אישים בישראל, הם ישקלו אם להמשיך בהתקשרויות עם משרד הביטחון. הרגישות בגרמניה לפרשיות שוחד גבוהה.

בעשור האחרון נחשפו בגרמניה פרשיות שוחד של תאגידי ענק כמו סימנס בהיקף של מאות מיליוני יורו. גם טיסנקרופ הייתה מעורבת בכמה שערוריות כאלה, שבהן התברר כי חברות גרמניות שיחדו שרים, פקידים וקציני צבא ברחבי העולם כדי לזכות בחוזים של מיליארדים. סימנס כזכור שיחדה בכירים בחברת החשמל הישראלית, שהועמדו על כך לדין.
 
גם האיחוד האירופי מגלה עניין בפרשה. הוא עושה זאת לא רק משום שגרמניה היא חברה מרכזית באיחוד, אלא גם בגלל איטליה. מספנות איטלקיות ביקשו בזמנו להתחרות במכרז שהוציא (ואחר כך ביטל) משרד הביטחון לבניית הספינות. המספנות האיטלקיות מגלות לאחרונה שוב עניין באפשרות, וזאת מתוך הערכה או תחושה שישראל תיאלץ לבטל את ההתקשרות עם טיסנקרופ ולהוציא מכרז חדש. 
 
גם ה־OECD בתמונה. ישראל כידוע חברה בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, והיא מחויבת לכלליו, ובראש וראשונה ביעור נגע השוחד. כשביקשה ישראל להצטרף לארגון, הדבר הראשון שהדאיג ועיכב את בקשתה היה השם הרע שיצא לה כמדינה שרשויות החוק שלה מעלימות עין מתופעות של שיחוד פקידים במדינות העולם השלישי, בעיקר לצורך קידום עסקאות נשק.
3. אם תבוטל עסקת כלי השיט, זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה גרמניה מבטלת עסקת נשק עם ישראל. זה כבר קרה לפני יותר מ־50 שנה. ישראל סיכמה אז על עסקת נשק גדולה עם גרמניה, שכללה טנקים מעודפי הציוד האמריקאי בגרמניה, 200 במספר, תותחים מתנייעים, שש ספינות שנועדו להיות ספינות טילים, וצוללות. דבר העסקה נשמר בסוד מחששה של ממשלת גרמניה שדעת הקהל תתנגד לה, משום שהמדיניות הגרמנית הייתה שלא למכור נשק למדינות באזורי מתיחות ועימות. אך עד מהרה הדבר דלף, ובסופו של דבר העסקה התבטלה.
 
החוקר וההיסטוריון אלוף משנה (בדימוס) פסח מלובני, ששירת באמ"ן, גילה לאחרונה, בעקבות מעקב אחר העיתונות הערבית, את מקור הדליפה. היא באה מהמודיעין המצרי, שעלה על סיפור העסקה.
 
וזה סיפור המעשה. באותם ימים שירת גנרל מוחמד אחמד צאדק בתפקיד הנספח הצבאי של מצרים בבון, בירת גרמניה המערבית. לימים היה צאדק ראש המודיעין המצרי במלחמת ששת הימים ואחר כך שר ההגנה, עד שהודח בידי הנשיא אנואר סאדאת. 
 
במסגרת תפקידו בבון טיפח צאדק קשרים הדוקים עם קצינים, במיוחד עם כאלה שהיו בעלי עבר נאצי או שנודעו בשנאתם לישראל וליהודים. יום אחד הוא התבקש על ידי מפקד חיל הים המצרי להשיג רכיבים לצוללת ננסית שמצרים ביקשה לפתח בחשאי. צאדק נזכר בקצין גרמני בדרגת סרן שאותו פגש קודם לכן בשם ארהרד, ועבד עבור הצי הגרמני.

צאדק הזמין אותו ואת רעייתו לארוחת ערב וניצל את ההזדמנות לדובב אותו. לאחר שהקצין התמלא במשקה השנאפס האהוב עליו, צאדק לא היה צריך להתאמץ הרבה, שכן ארהרד היה מוכן בשלב הזה לדבר על כל דבר בפני כל אחד. כשהגיע למצב של שכרות התגלה פרצופו הנאצי. ככל ששתה יותר, כך הותרו חרצובות לשונו והוא דיבר ללא הפסק. 
 
צאדק הבין שזה הזמן להגיע למטרה ולשאול אותו על ענייני צוללות וצלילה, בהיות ארהרד מומחה בתחום זה. כאן ציפתה לו הפתעה. ארהרד פתח ואמר, לדברי צאדק, כשהוא כעוס: "גנרל צאדק, אתה צריך לדעת שאני התנגדתי עד לאחרונה לכך שגרמניה תספק לישראל צוללות או טנקים או כל נשק גרמני אחר, וכי הצגתי את טיעוני בפני ההנהגה הגרמנית, והצלחתי למנוע את מכירת הצוללות לישראל. עם זאת, חיל הים הגרמני ימסור לישראל ספינות קרב מהירות".
 
צאדק המופתע, שלא ידע דבר וחצי דבר על עסקת הנשק עם ישראל, דיווח לקהיר והתבקש לפעול לסיכול העסקה. הוא נפגש עם שר ההגנה המערב־גרמני ומסר לו כי הנשיא גמאל עבדול נאצר כועס ומאוכזב מאוד, ושהוא מבקש הבהרות. הוא הדגיש כי מצרים תגיב באופן קשה, שיוביל לקרע בין גרמניה לעולם הערבי. הלחץ המצרי, בצירוף הדלפות לתקשורת שעוררו את דעת הקהל בגרמניה, הביאו ב־1965 את ממשלת הקנצלר לודוויג ארהרד לבטל את העסקה.