הורי והחיים לימדו אותי לא לפגוע בפרנסתו של אדם. אין בכך ברכה וטעם. מה יעזור לי אם ביתו יתרוקן מלחם ומבשר? לא פעם שתקתי כאשר בעל המכולת ניסה לרמות אותי. משום שראה אותי בטלוויזיה, חשב שחשבון הבנק שלי מפוצץ, שאני מסודרת לכל החיים, אז אפשר לעקוץ אותי בקטנות. כשנציגה של חברת אינטרנט מכרה לי חבילה לא נכונה, ביקשתי את מנהלה, אבל הוא צידד בה וסירב להחזיר את הכסף. ואני? לא התעקשתי. כשהבחנתי בפקח עירייה עומד ומעשן בזמן שראה איך דמות ידועה במרצדס חדשה מרשה לעצמה לחנות בחניית נכים, לא פתחתי במחאה קולנית.



לא התלוננתי, שתקתי תמיד. גם בזמן שידעתי בבירור שדופקים אותי. בגלל המחשבה שלאותה דמות יש ילדים להאכיל וחשבונות לשלם, המשכתי הלאה.



בשבוע שעבר ניקיתי את הבית לקראת שבת. אוזני התלוננו, שכן הבית לעולם לא יהיה מבריק בלי שמוזיקה נוסטלגית תלווה את העבודות. ניגשתי למערכת והתלבטתי בין מרסדס סוסה, ניק קייב ושאנסונים המספרים על ההוא שאהב את ההיא על מדרכות השאנז אליזה.



הבטתי בסמרטוט הרצפה הרטוב, והרגשתי את האבועגלה המושכת את שערי. במכנסי הניקיון שלי והלק האדום באצבעות רגלי, לא היה מקום לספק: אין מנגינה שיכולה ללוות בגאון את הסיטואציה מלבד זו שאמי אהבה בשעת הניקיון. זו שאבי שמע בחזרה הביתה מהקניות במקביל לדרישה "לא לדרוך על הרטוב". דקה אחר כך, חיים משה כבר שר לי את "על סף דלתך" וזהבה בן ביקשה לעצמה טיפת מזל.



בערב, כשהבית הדיף ריח של ניקיונות ותבשילים, ישבתי עם בן זוגי מול הטלוויזיה וצפינו בשעשועון דבילי. הרגשתי איך המוזיקה המזרחית ההיא, של פעם, לא עזבה אותי, אף על פי שאני מאזינה לה אולי פעם בשבוע. הרגשתי דחף לשבת באולם גדול ולצפות בזמר מזרחי שר מולי. נכנסתי לאתרים לרכישת כרטיסים ובלי לשאול את בן זוגי (חובב מוזיקת רוק ישנה) הזמנתי לנו שניים. זמר, בלי שמות.



שילמתי יותר מ–300 שקל על שני הכרטיסים. באותו הזמן והשתדלתי לא לדמיין מה עושים האנשים שאין ברשותם הסכום הזה עבור בידור. הרי גם להם מתחשק לצאת מדי פעם להופעה.



התלבשתי יפה במיוחד לקראת ההופעה. אפילו גיהצתי בגדים לבן זוגי, שהפתיע אותי: "אני דווקא מכיר את השירים של הזמר הזה". שתינו יחד קצת יין ויצאנו מהבית.



בשעה עשר בדיוק הלהקה התחילה לנגן וקיבלה את פניו של הזמר. הצופים קמו על רגליהם והריעו לו וללהיט שהחל לשיר. הזמר לא השיב אליהם מבט, רק סימן לאנשי התאורה להנמיך את האורות, כי הוא מזיע וחם לו. הוא ניגב את פניו וביקש מאחד הנגנים להביא לו בקבוק מים. ואז הכיסא לא היה נוח, אז הוא החליף אותו בכיסא של אחד הנגנים, שהתבלבל בתווים ונאבק כדי שהמנגינה לא תברח לו. שרנו את כל השיר, גם את הבא אחריו, בזמן שהזמר שכח כנראה עבור מי הוא נמצא על הבמה וכמה שולם כדי לשמוע אותו.



בשיר השלישי הוא נרגע מעט. זכינו אומנם ליותר מילים שיצאו מפיו, אבל הן כללו גם הערות מגושמות לנגנים. אני לא משוכנעת - זה לפחות הרושם שקיבלתי - שהוא היה פיכח במיוחד. האמת, התביישתי. לא פעם הייתי בהופעה של זמר מעורר געגוע, אבל בהתנהגות כזו לא נתקלתי. לא שרתי איתו, הייתי כל כך מאוכזבת שרק רציתי שזה יסתיים.



בדרך הביתה הבחין בן זוגי בייאוש המעיק עלי. "אל תתבאסי, הנה, אשמיע לך אותו ביו–טיוב", הוא אמר ועשה. לקחתי את הסלולרי מידו והחלשתי. לא היה לי חשק לשמוע אותו. המחשבה על האנשים שהזמינו בייביסיטר, ששילמו על אוכל ומשקה, מלבד הכרטיס כמובן, צרבה לי את כל הערכים בגוף.



***



שבוע אחר כך כבר התכוננתי להופעה נוספת. ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שרו את שירי הדודאים. מה שהיה טוב בבית שבו גדלתי (מלבד האוכל) הוא שהורי חשפו אותנו לסוגים שונים של מוזיקה. החל מאום כולתום, עבד אל–ווהאב, דרך צלילי הכרם או צלילי העוד (אני עדיין לא מבדילה) ועד אריס סאן, חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, רמי קלינשטיין ועוד רבים וטובים.



את שירי הדודאים אני מכירה בעל פה. את ישראל גוריון, שאירחתי לא מזמן בתוכנית שלי, אני אוהבת בכל לבי. הוא ארץ ישראל היפה והטובה. הפעם לקחתי את אחותי אמילי ואת בת זוגה. רגע לפני הכניסה לאולם, התפללתי לחוויה מתקנת.



ההופעה התחילה בדיוק בעשר. האורות דלקו, ולבמה נכנסו ארבעה נגנים מחויכים. אחריהם עלה אמדורסקי, שתפס את מקומו של אביו בצמד. ואז ישראל קיפץ על הבמה כאחרון הנערים, כשלגופו שלייקס ובפיו התרגום שכתב לז'אק ברל:



"הנה הבאתי לך בוטנים



פרחים נובלים בדרך כלל



והבוטנים הם טעימים



אומנם פרחים זה מקובל



ובייחוד זר שושנים



אבל הבאתי לך בוטנים"




בין "אני גיטרה" ל"ערב של שושנים" איבדתי קשר לסביבה. התמכרתי לנגנים הנפלאים, לקטעי הקישור המצחיקים, לשירה, לקהל. בניגוד להופעה הקודמת, כל שקל חזר לצופים.




אילו היה בי יותר אומץ, והורי לא היו מניחים על לשוני את המשפט "אסור לפגוע בפרנסתו של אדם", הייתי מספרת מי הזמר שהעליב את נגניו וקהלו.



בכל פעם כאשר אני מרגישה שמרמים אותי, לוקחים ממני יותר מדי ללא הצדקה, או מחשיבים אותי כטיפשה, אני נזכרת בירקן שמכניס לי לשקית קצת יותר מלפפונים ומברך ב"שבת שלום"; בבנקאית שביצעה בשבילי פעולה גם אחרי שהבנק סגר את שעריו; במנקה הרחובות שמוצא בובה כמעט חדשה ומניח אותה באחד המתקנים בגן השעשועים, כדי שתשוב לילדה שאיבדה אותה.



בשישי הבא, כשאנקה את הבית, נראה שלא אתאפק. אאזין שוב לאותו הזמר ואנסה לזכור לו חסד קטן: בין הצעקות על נגניו, הוא טפח על שכמו של אחד מהם ונשק לראשו במחוות אהבה. אולי סתם היה לו יום רע.