בואו נדמיין שחיילי חיל המודיעין היו נדרשים על ידי מפקדיהם "להתנדב" לשעשע את ילדי הגן של מצפה זרובבל ד' - מקבץ קרוואנים בלתי חוקי בעליל, הנטוע אי שם בשומרון. אומנם הורי הילדים ידועים כמפרי חוק חצופים, אבל הרי הילדים שלהם הם רק ילדים. עמותת "עמידרור", שדואגת לחירות זאטוטי כל העולם, הייתה מובילה את החיילים בסך למצפה זרובבל, ואלו – בפקודת הרמטכ"ל - היו משחקים עם הפעוטות בתופסת ובג'ולות. מה היו עושים ארזי הטלוויזיה, איך היו מגיבים אזובי הקיר מ"הארץ"? הראשונים היו מחוללים מהומת אלוהים, השניים היו מלשינים לסטייט דיפרטמנט.
אלא שצמרת צה"ל לא הייתה מעלה על דעתה לשעשע, בפקודה, ילדים של מתנחלים "פורעי חוק". אבטחה והגנה כן, אבל להטיל על חיילים משימת משחק עם ילדי העבריינים - תשכחו מזה. והנה, משום מה, כאשר מדובר בילדי מסתננים פורעי חוק מאפריקה, מי שפרצו לישראל כדי לשפר את רמת חייהם ושוהים בה בהתרסה, התמונה אחרת. אף שלא מדובר אפילו באזרחים, ואף על פי שההורים מאמללים את חיי השכנים שלהם - האזרחים שומרי החוק. ומוזר מכל, צה"ל "מנדב" את חייליו לסייע בעקיפין לעבריינים, במקום שיספק הגנה לזקני דרום תל אביב, שמאוימים על ידי אותם מסתננים עצמם.
לא שיש פסול בסיוע לילדים, אפילו של עבריינים. כל עוד מדובר בעזרה של אזרחים או עמותות פרטיות, אפילו בתמיכה של המדינה להבטחת הצרכים הבסיסיים של הנוער, הכל תקין. אבל התגייסות של צה"ל מגלמת ליקוי מאורות.
רק בדיקטטורות צבאיות קובע הצבא ערכים
מטריד עוד יותר להיווכח ששוב צמרת הצבא מאבדת את הצפון, כשהיא מאמצת תפיסה של פלח קטן ותלוש מהציבור, המצוי הרחק במחוזות השמאל הספק ציוני. פרשת ילדי המסתננים מתווספת לשורת דוגמאות ולו מהשנה שעברה, המצביעה על עולם רעיוני שגוי ומבולבל במטכ"ל: נאום סגן הרמטכ"ל ביום השואה, שהשווה אותנו בחוסר תבונה ושלא בצדק לגרמניה הנאצית; הצבת מחמוד דרוויש – המשורר הפלסטיני שהטיף לחיסול מדינת ישראל כולה - בתוך האתוס הישראלי בשידורי גלי צה"ל; הזמנת מרצים אנטי-ציונים לתת הרצאות ערכיות לקצינים בכירים בצבא; אפילו הניהול השגוי של פרשת החייל היורה מחברון.
ניהול זה נבע מהיסטריה מפני תגובת עיתון "הארץ" ומחלקת המדינה האמריקאית, לנוכח סרטון מגמתי של ארגון "בצלם". ולא משנה מה יהיו תוצאות המשפט, קפיצת נשוך הנחש של צה"ל ממחישה כלפי מי מגלים בעלי הדרגות הגבוהות רגישות.
האבסורד מתחדד כשקצינים בכירים מעלים על נס את "ערכי צה"ל" ומטיפים לפוליטיקאים ולאנשי ציבור בטון מוסרני, כאילו שלצבא יש מערכת ערכים נפרדת מזו שמגבשות החברה האזרחית והממשלה. רק בדיקטטורות צבאיות קובע הצבא ערכים. בדמוקרטיות, לעומת זאת, הוא מגן על האזרחים ומיישם את הערכים שמכתיבה לו החברה באמצעות הממשלה. לנוכח הגילויים הצה"ליים האלו מבהיל להיווכח שיש בשמאל מי שכמעט עורג לדיקטטורה צבאית, בראשות הקצינים הבכירים של הדור האחרון.
הלך הרוח הזה ממחיש עד כמה הלך המטכ"ל רחוק בנתיב ההשקפות האישיות של מרבית בכיריו ובניגוד להשקפת מרבית הציבור הישראלי – הבוחר באופן שיטתי במנהיגים שחושבים אחרת. לכן פרשת ילדי המסתננים מניפה דגל אזהרה נוסף, שמחייב לשים קץ לבלבול המסוכן בצמרת צבא ההגנה לישראל.