אומנם אנחנו רק בתחילתו, אך אפשר כבר לראות את ניצוצות הייאוש מהחופש הגדול. הילדים, סרבני קייטנות נחושים, מסוחררים כבר ממתנפחים, צוברים שעות בישיבה עיקשת ועקרה מול הטלוויזיה. כשנשמע בום גדול השבוע ברחבי הבית, לא היה צריך להסביר. אחד הילדים, הקרוי "מפגע בודד", הוא ילד סורר שכאמור אינו רשום לשום מסגרת, ופורק כל עול כבר בימים הראשונים לחופש. השובב הספיק לשבור את מראת הכניסה, להתנגש עם סקייטבורד בוויטרינה, ונוטה לדרוש מדי שעה משהו לאכול, כי משעמם לו. אי אפשר להתעלם ממנו, ולא ניתן לרצות אותו.
הפתרון הנכון הוא להמציא משחקים משפחתיים חדשים ומאתגרים, כדי לשתף אותו בהם. למשל, משחק שמאוד אהוב עלינו הוא "סגר". אם זה עובד ברמה הלאומית, אין סיבה שזה לא יעבוד ברמה המשפחתית. סוגרים את כל הילדים בתוך חדר ללא מסכים, והמשימה שלהם היא להיות בשקט זמן ארוך ככל האפשר. המטרה היא להרוויח זמן איכות, כשהם אינם מהווים גורם מפריע. לצערנו, זה עבד רק לשעות בודדות, עד שהגיע סיוע הומניטרי מטורקיה, הסבא והסבתא הטורקיים הגיעו לבקר את הילדים.
בעקבות ההתנגדות הגיתי את "הסגר הנושם", שהוא כמו סגר, אבל עם מסכים. במקרה הזה, השהייה הייתה, מטבע הדברים, ארוכה יותר, והזליגה החוצה חלה רק אחרי מספר יממות, ונועדה אך ורק לצורכי איתור מזון. הסגר הנושם נמצא כהרבה יותר אפקטיבי והאוכלוסייה המקומית הייתה שלווה ומרוצה יותר. הבעיה היא שהמחיר היה כפול: גם עלייה בקרינה וגם ירידה באינטליגנציה.
ניסיתי לפצח את האניגמה הזאת, שמורכבת מצד אחד שרוצה להמשיך את חייו כרגיל, ומהצד השני - ילדים הזועקים לפעילויות אינסופיות. משחק נוסף שהתקבל ברגשות מעורבים היה ה"כתר", שמאוד דומה ל"סגר", אך הפעם הילדים מסתובבים חופשי בבית, ואנחנו נכנסים לחדר סגור. בעקבותיו הגיע גם "הכתר הנושם", או "הכתר הנושם בקצב מואץ", שדורש מיזוג אוויר.
אולם כל המשחקים הביתיים נמאסו על כולם, ואחרי שבועיים של חופש גדול חייבים למצוא פתרון ארוך טווח, הסדר בילטרלי אמיתי. שני הצדדים צריכים לשבת ולתת מענה לדרישות הסותרות, עד לקבלת פתרון קבע. לפיכך התכנסה ועידה בינלאומית, עם משפחות נוספות, שהציעה שיתוף פעולה שיכול לקדם הסדר ביניים. מדובר במשחק טריוויה ואסטרטגיה שנקרא, "מי פחות חכם מחברת הכנסת נאוה בוקר?". משחק משעשע לכל המשפחה. לרף התחתון נבחרה חברת הכנסת החביבה, שידועה בהסקת מסקנות מוטעות כמו "המחבל זז, אז היה צריך לירות בו", הנחת הנחות מופרכות ואיומים לא הגיוניים כ"אערוך לזועבי משפט שדה, מול כל העם" ועוד. כל משתתף מתבקש להמציא משפטים יותר מטופשים חסרי היגיון ומשעשעים, ולאחרים אסור לצחוק. גם זה עבד לשעות בודדות בלבד. כנראה שההבדל הוא פנימי, בגישה, בתודעה.
למה אנחנו לא יכולים להיות יותר כמו המשפחות האלה מתחרות "הבית היפה בישראל" (של העיתון לאנשים חושבים שיש להם בתים יפים) - תחרות לדושבגים שהבית שלהם מתוקתק כדי לנקר עיניים לשאר האנושות. הכריות בסלון שלהם מסודרות לפי הגודל. כל חברי המשפחה המזעזעת מכינים אוכל ביחד. הם כאלה שיושבים לשחק משחקי קופסה, ומיד אחד הילדים מתנדב לסדר את הבלגן. האבא הוא בוודאי יזם הייטק, או סמנכ"ל שיווק בחברה לציוד הנדסי, האם היא תמיד סגנית מנהלת בית ספר, או מדריכת שיבננדה יוגה. כמובן שאין בביתם מסכים ולא ממתקים ולא חטיפים ולא סוכר ולא מלח, כי "זה פשוט מיותר ולא בריא", וכשהם יוצאים לחופשה השנתית המתוכננת שלהם, הם יטוסו לאיי גלפאגוס כדי להציל צבי ים.
מבחינתם, השהות עם הילדים בבית היא לא מעיקה אלא "הזדמנות לגלות את האנשים היקרים לנו ביותר". השעמום והייאוש אינם מעצבנים אלא להפך - "זו דרך להוציא את היצירתיות שלנו החוצה", והמוות אינו סופני ומאיים, אלא דרך מגניבה להמשך החיים. בקיצור, תמצאו את הדרך המגניבה שלכם להמשיך את החופש הגדול, אנחנו בינתיים נשב בסגר בחושך ונחכה לספטמבר.