אישה: היי, אני כבר פה בחוץ. אתה מגיע?
איש: אני ממש מתנצל, אני לא חושב שאספיק.
אישה: קבענו בתשע, מה זאת אומרת לא תספיק? אני יכולה לחכות עוד קצת.

איש: לא, אני לא חושב שנצליח להיפגש היום.
אישה: אבל קבענו. 
איש: נכון, תביני אותי, אני לא אחד שעושה דברים כאלה.
אישה: אז למה לא אמרת לי מראש? התלבשתי, התארגנתי, לקחתי לפה מונית. אני לא מצליחה להבין את זה!
איש: אני טיפש. אני מתנצל, אפצה אותך, מבטיח.
אישה: איך תפצה אותי? אתה אפילו לא מכיר אותי, זו פגישה ראשונה שלנו.
איש: אל תכעסי.
אישה: אני לא מאמינה, מה אני אמורה לעשות באמצע תל אביב לבד בחמישי בערב?
איש: אז סעי הביתה, תתפסי מונית.
שתיקה.
איש: את עוד על הקו?
אישה: כן, אני על הקו.
איש: את בסדר?
אישה: היום, כשאגיע הביתה, אני מתכוונת למחוק את כל אתרי ההיכרויות האלה, שום דבר טוב לא יוצא מהם.
איש: כן, כולם שם מתחזים.
אישה: טוב, אין טעם לשיחה הזו. ביי.
איש: חכי רגע.
אישה: מה עוד יש להגיד שלא נאמר?
איש: חשוב לי שתביני שלא זלזלתי בך, פשוט רק הרגע יצאתי מקשר ומעולם לא נפגשתי עם מישהי שאני לא מכיר.
אישה: אתה ילד. בהצלחה עם הלבטים שלך, לילה טוב.
איש: לילה טוב.
אישה וברמן.
ברמן: אהלן, את מחכה לעוד מישהו?
אישה: לא. לא כרגע.
ברמן: מה זאת אומרת? מישהו יגיע מאוחר יותר?
אישה: לא, באתי לבד.
ברמן: חתיכת אומץ יש לך.
אישה: אומץ?
ברמן: כן, בחמישי בערב להגיע לבר לבד? מעריץ שלך. מה תשתי?
אישה: תן לי כוס קאווה.
ברמן: קאווה? את רוצה להגיד לי שאת הולכת לפתוח את הסופ"ש עם קאווה?
אישה: מה רע? 
ברמן: כלום. זה עניין שלך, אבל מאחת עם עיניים כאלה הייתי מצפה למשהו חזק יותר.
אישה: כמו מה?
ברמן: וויסקי?
אישה צוחקת
ברמן: מה מצחיק?
אישה: לפני איזה 15 שנה, בבר־המצווה של אחי, דוד שלי נתן לי לשתות וויסקי.
ברמן: בת כמה היית?
אישה: 14 או 15, קראו לו דוד יעקב. טוב, הוא כבר לא בחיים. באמצע האירוע הוא שאל אותי “קארין, רוצה לטעום משהו טוב?".
ברמן: וטעמת?
אישה: כן, לקחתי שני שלוקים מ־J&B, מכיר? 
ברמן: ברור, הוויסקי של אירועי שנות ה־90. 
אישה: בדיוק.
ברמן: ומה קרה לך? 
אישה: אולי כדאי שלא אזכר בזה. ובכלל, מישהו קורא לך שם מאחור.
ברמן: שיקרא. אני ברמן, זה הופך אותי אוטומטית לשליט הבר.
אישה: אתה קובע את מי לשכר ואת מי לא?
ברמן: פחות או יותר. אז גלי לי, מה עשית אחרי שהוא נתן לך לשתות?
אישה: למען האמת, אני לא יודעת אם זו הייתה שכרות או שכרות מדומה. אבל קמתי מהשולחן והלכתי צולעת אל הבמה, איפה שהדי־ג'יי.
ברמן: צולעת?
אישה: כן, זו פעם ראשונה שנעלתי עקבים. בקיצור, עליתי לעמדת הדי־ג'יי ולקחתי את המיקרופון שהיה לו שם.
ברמן: זה נגמר נורא, אה?
אישה: כן, צעקתי אל תוך המיקרופון לאורחים “ברוכים הבאים ומזל טוב לאחי החתיך אבישי". הם מחאו כפיים בהתלהבות, רק ההורים שלי עמדו בצד ולא הבינו. אחר כך אמרתי שאני רוצה להגיד כמה מילים. הדי־ג'יי הסתכל עלי ואמר בשקט “אולי כדאי שתחכי לדרשה?". התעלמתי ממנו.
ברמן: יש לך ביצים בתור ילדה בת 15. בירכת אותו?
אישה: כן. אמרתי לו שיצליח בלימודים, שימשיך להיות שחקן כדורסל כזה טוב ומקצועי, ילד מתחשב, חכם ונבון. כל הקהל מחא כפיים.
ברמן: נשמע כמו זיכרון טוב.
אישה: והוספתי "הלוואי שתאהבי אותי כמו שאת אוהבת אותו".
ברמן: מה? לא שמעתי.
אישה: תן לי כוס שיבס, עם שלוש קוביות קרח.
ברמן: עכשיו את מדברת.
אישה לוקחת שלוק.
אישה: הבטתי באמא שלי, עומדת שם, בתספורת מוגזמת ובשמלת מחוך זוהרת מפייטים. צעקתי אל המיקרופון “והלוואי שתאהבי אותי כמו שאת אוהבת אותו, בדיוק". כל האורחים שתקו, אבי השפיל מבט ואח שלי נתן יד לאמא שלי, מביט בה לראות את תגובתה. והיא, כאילו שחזרה במדויק את אשת לוט, עמדה כמו נציב מלח, לא דיברה.
ברמן: היא לא אהבה אותך?
אישה: אהבה. בדרכה שלה. שלוש שנים לפני כן הייתי צריכה לחגוג בת־מצווה. כבר כתבתי דרשה בחרוזים, דמיינתי לעצמי איך אני מנשקת את הדודים מצרפת ואומרת להם “ברוכים הבאים" במבטא. בחרתי לעצמי שמלה וחלמתי איך בשיר “רונה שלי את רונה" האורחים מרימים אותי על כיסא ואני מוחאת כפיים.
ברמן: רונה, זה השם?
אישה: כן. חודש לפני בת־המצווה פיטרו את אבא שלי ממפעלי ים המלח. זה היה שוק. ערב אחרי הפיטורים הוא ואמא שלי נכנסו לחדר באמצע ארוחת הערב והתחילו לצרוח אחד על השני.
ברמן: בייגלה?
אישה: כן. כשהם יצאו מהחדר, השיער של אמא שלי היה סתור, לחייה אדומות ובעיניה בכי. הייתי בדיוק באמצע הביס כשהיא הביטה בי ואמרה “אין בת־מצווה". כששאלתי “למה אמא?", היא אמרה “כי אין וזהו".
ברמן: אז לא עשו לך בת־מצווה?
אישה: לא. הם החליטו לחסוך את הכסף. כמה חברות שלי צחקו עלי כשאמרתי להן שהאירוע מבוטל, קראו לי ענייה ומתחזה.
ברמן: לא נעים.
אישה: שנאתי אותה, את אמא שלי. וכשבא האירוע של אחי, הייתי חייבת להרוס אותו איכשהו. והרסתי.
ברמן: אמא שלך בטח רצתה לקבור את עצמה. 
אישה: כן, היא נתנה בי מבט אחד, חד ואכזרי. אחר כך הוא הפך למבט נעלב, כאילו אומרת לי “זה לא מגיע לי".
ברמן: זה באמת לא מגיע לה.
אישה: נכון, אתה יודע, בזמן האחרון אני כבר בקושי הולכת לראות אותם, את ההורים שלי. אבל בכל פעם שאני הולכת היא מביטה בי, ואף שעברו 15 שנה אני מרגישה כאילו שברתי משהו בינינו.
ברמן: היא יפה כמוך?
אישה: הייתה, והרבה יותר. אף על פי שעיניה כבר כבויות, כל השנים היא ואבא שלי עבדו בשבילנו. אתה יודע, לפעמים, כשאני יוצאת לדייטים, אני שוללת אותו על ההתחלה, למשל אם המכונית שלו לא מספיק טובה.
ברמן: וואללה? 
אישה: כן, רק כי אני לא רוצה עיניים כבויות כמו של אמי.
ברמן: תסבירי.
אישה: לא משנה. אפשר חשבון?
ברמן: כבר את בורחת לי? רק התחלנו.
אישה: אל תכעס, אני עייפה. אפשר חשבון?
במונית, בדרך הביתה, חשבתי לעצמי על הבחור שהבריז לי היום. על כמה שגדולת נשים אינה מזהירה כמו פעם. חשבתי על תמונת החתונה של הורי בסלון ביתם. אמי קופצת מאיזה ספסל ואבי מנסה לתפוס אותה. גם כשרבו, גם כשעיקלו לנו רהיטים, גם כשכסף לא היה וגם כשחלו הפסקות חשמל באמצע סופות גדולות, התמונה הזו נשארה שם, איתנה ועומדת, מספרת סיפור.
כשנהג המונית שאל אותי איזו פנייה הוא צריך לקחת כדי להגיע לארלוזורוב, ביקשתי ממנו להסתובב ולנסוע לנס ציונה.
“עד נס ציונה עכשיו???", הוא שאל.
“אתה עם מונה!!!", עניתי.
בנס ציונה, בשתיים לפנות בוקר, עליתי במדרגות בית ילדותי, כמו אז, כמו תמיד. גם עכשיו הנורה לא עובדת. הארתי את המדרגות בפלאפון והתקדמתי לכיוון הדלת. ליד שלט הכניסה עמדה שקית זבל. נצבט לי הלב. פעם היה זה תפקידו של אבי להוריד את הזבל. בטח הוא לא יכול עוד לרדת את כל הקומות האלה.
שנייה לפני שבאו הדמעות והרטיבו לי את השמלה, דפקתי שלוש פעמים בדלת. כשלא נעניתי, דפקתי שוב ושוב ושוב. מי זוכר כמה פעמים.
“מי זה?", נשמע קול מאחורי הדלת.
“אמא? זאת אני, רונה".
הדלת נפתחה.
“רונה שלי, מה את עושה פה בשעה כזו?", היא שאלה וחיבקה אותי חזק. אבי יצא מן החדר, לבוש בוקסר וגופיית סבא.
“יפה של אבא", הוא אמר, “קרה משהו? למה את בוכה?".
בכיתי על כתפיה של אמי. אבי הלך להביא מים ואמר “תשתי, רונה, תשתי". חיבקתי גם אותו, כך, באמצע המטבח. הצמדתי את שניהם אלי וביקשתי “תסלחו לי, בבקשה".
“על מה נסלח?", שאלה אמי.
“על מה שעשיתי לכם בבר־המצווה של אבישי", אמרתי, “ועל זה שגדלתי, ואני כבר לא פה. תסלחו לי".
שעה אחר כך, על ספה בסלון, אל מול תמונת חתונה גדולה וחייכנית, ישבנו אני, אמי ואבי, שתינו תה חם ואכלנו כעכים מלוחים. סיפרתי להם על הדייט שהבריז, ועל הברמן הנחמד, על העבודה החדשה ועל בעל הדירה שלי.
“תעשי פה שבת", ביקש אבי.
“כן, תהיי איתנו פה בשבת", הוסיפה אמי, “אכין את כל מה שאת אוהבת".
הבטתי עליהם בחיוך. בשבת אהיה פה ובמוצאי שבת אקנה בקבוק J&B, אסע אל הברמן ואגיד לו “קח, זו תודה סטייל שנות ה־90". ואלך.