העננה הקודרת והכבדה של ימי הזיכרון שמגיעה תמיד אחרי הפסח הקדימה להתיישב עלינו השנה. לא רק בגלל ים הצער שאלפי בתים בישראל טובעים בו, אלא גם בגלל התחושה הרווחת של אובדן הדרך. מדינה שרוב אזרחיה מבינים שהם עדיין נלחמים על חייהם, ושבראש עומדת הנהגה שנלחמת רק כדי לשמר את מנעמי החיים שלה.
בצל עננת התחקירים הרודפת אחריהם: הצמרת הצבאית איבדה את המיקוד
ביבי יודע היטב שמה שקורה בימים אלה עלול להביא לקריסת המדינה | בריק
אנחנו מסתכלים בהתנשאות על הסטודנטים הבורים באמריקה שמפגינים עבור נושא שאין להם מושג בו, ולא רואים עד כמה אנחנו הופכים דומים להם. מדינה שנתח נכבד מאזרחיה צורך את העובדות ואת תמונת המציאות שלו ממוקיונים חובשי כובע "הניצחון המוחלט", שמניפים ידיים אל־על וצוהלים באולפנים, בשעה שדם בנינו ובנותינו ממשיך להישפך במלחמה חסרת כיוון ותוחלת.
יש מי שבעיניו כל חומר בעירה הוא דלק לגיטימי כדי להבטיח את המשך קיומה של הממשלה הזאת: בין שאלה החטופים הנמקים בזה אחר זה, ובין שזה הקורבן האדיר שהוקרב עבור הישגי המלחמה שהולכים ונשחקים. אבל כל אלה הם משאבים נדלים ולא אינסופיים: החטופים, דם הבנים, ההקרבה של אנשי המילואים וגם הזמן – הם מתכלים, ועוד מעט ייגמרו.
בשנים שעוד היה מסוגל להרחיק ראות מעבר לאיפור ולתסרוקת, היה ראש הממשלה נתניהו תלמיד של ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, ווינסטון צ'רצ'יל. ההיסטוריה זימנה לנתניהו את ההזדמנות להיות ראש הממשלה שלנו במלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות. ובעוד כמו צ'רצ'יל, גם נתניהו לא ממהר לצאת מהמיטה בבוקר, אף על פי שיש מלחמה, הרי שאת מה שהיה מצליח צ'רצ'יל להחליט בשלוש השעות של הבוקר שבהן בילה במיטתו, נתניהו לא החליט מאז אוקטובר. הוא לא כאן.
מדינת ישראל מתכווצת, מדרום ומצפון, והוא מתמקד בהרחבת המותניים ומוטת השליטה של שני מלאכי החבלה שלו, בצלאל ואיתמר. היטיב להגדיר זאת באוזניי אחד משרי הקבינט: "אף שזה לא נראה ככה מאז אוקטובר, ראש ממשלה בישראל הוא לא תפקיד מיותר".
צ'רצ'יל הבטיח לאזרחיו להוביל אותם לניצחון על גרמניה, אבל הבהיר להם שהניצחון יושג במחיר של דם, יזע, עבודה קשה ודמעות. נתניהו מצליח להתעלות מעל צ'רצ'יל: הוא מדלג בקלילות מעל התלאות שבדרך ומוכר לחסידיו חרוזים נוצצים: "אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט". הוא לא מטריח את אזרחיו בהצגת המורכבות של התמונה, אלא הופך כל נושא לבינארי, וזה עובד. בכל מכולת או פיצוצייה שביקרתי בהן בשבועות האחרונים נתקלתי בשאלה אחת: "יהיה או לא יהיה רפיח?". 17 שנות שלטון נתניהו הנחילו אצל רבים כאן חשיבה דו־ממדית.
רפיח, הפינה הדרומית הנידחת של רצועת עזה, היא לא סלע קיומנו ולא האירוע המכונן שיקבע את תוצאות המלחמה. חשוב היה לכבוש אותה ולהכריע את חטיבת חמאס שבה, ויכולנו לעשות את זה כבר שלוש פעמים מאז תחילת המלחמה. אבל התמהמהנו, ועכשיו נראה שכבר מאוחר מדי לכך.
ההשתהות המיותרת בכיבוש רפיח היא לא רק באשמת נתניהו. המטה הכללי של צה"ל, הכורע תחת נטל האחריות ל־7 באוקטובר, הוביל מהלך ממושך וחסר תוחלת בח'אן יונס, בתקווה להגיע להנהגת חמאס - ועל הדרך בזבז את המשאבים המתכלים של זמן ולגיטימציה בינלאומית.
כיבוש רפיח הוא לא אתגר משמעותי לצה"ל, אבל הוא טומן בחובו סיכון גבוה לפיגוע הומניטרי: כמות הפליטים שנמצאת ברפיח היא כזאת שגם אם תזרוק לשם אבן אתה עלול להרוג שלושה אזרחים. עכשיו, כשהאמריקאים מציבים לנו אור אדום בכניסה לרפיח, וכשעסקת חטופים נראית עדיין רחוקה, צריך לעצור ולראות את הישגי המלחמה עד כה - ולאן ממשיכים מכאן.
יש הישגים למלחמה. צבא חמאס הוכרע ולא מתפקד יותר ככוח צבאי סדור ברוב חלקי הרצועה. את ההישג הזה צריך לשמר, וזה לא ידרוש יותר מדי כוחות. אפשר לכבוש את שני מחנות המרכז שעוד לא נכבשו – נוסייראת ודיר אל־בלח - בתוך כמה שבועות, ולמסד חופש פעולה מבצעי ב־90% משטח הרצועה.
חופש הפעולה הזה לא יוכל להבטיח שלא יהיו שיגורים פה ושם מתוך הרצועה, אבל יספיקו שלוש חטיבות כדי לשמר את ההישג הזה ולהעמיק אותו, בזמן שצמרת חמאס תיחנק מתחת למיליון וחצי פליטים ברפיח. כשהסיכוי לעסקת חטופים נראה קלוש, זה יפנה את הכוחות החזקים של צה"ל לאתגר האמיתי שעוד לפנינו: הצפון.
כרגע שתיים מאוגדות ההכרעה של צה"ל – 162 ו־98 – מתכוננות בדרום לפעולה ברפיח. אם נסיט אותן מהן צפונה, צבירת הכוחות מול חיזבאללה תיצור דינמיקה משל עצמה. חיזבאללה יבין שאנחנו רציניים, וגם העולם יבין שסכנת המלחמה בצפון גוברת. כך ניתן יהיה אולי להשיג הסדר שיאפשר את חזרת התושבים, ואם לא – נצא למלחמה לא פחות חשובה מהמערכה בעזה, כדי לשחרר מחדש את הגליל.
בינתיים המשך הדשדוש בשאלת רפיח רק מעמיק את ההישג של האויב - בצפון וגם בדרום.
את האיום המשמעותי מעזה דיכאנו כמעט כליל. צריך עוד להמשיך ולתחזק את ההישג, אבל זה היה האיום הקטן עלינו. מצפון ומאיראן יש עוד מי שעומדים עלינו לכלותנו, וכדי להסיר את האיום הזה אנחנו חייבים הנהגה שלא רק סופרת אצבעות בכנסת או מנדטים בסקרים. עצוב לכתוב את זה, אבל 76 שנה אחרי שהכרזנו עצמאות – מדינת ישראל עדיין בסכנה. החברה הישראלית חזקה, אבל היא חייבת גם הנהגה חזקה שתוביל אותה בדרך להסרת האיום שקם על קיומנו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13