בנימין נתניהו הודיע בחגיגיות כי יש תאריך לכניסת צה״ל לרפיח. תנו לי לנחש. התאריך הוא 30 בפברואר, המועד שבו הציע בזמנו איש העולם הגדול בצלאל סמוטריץ' לקיים בחירות מוניציפליות. תאריך שמתאים לכל מרכיבי הקואליציה הגרעינית של 64. קיימת גם אפשרות להקדים את המבצע ל־32 במאי. יואב גלנט לא יודע דבר על תאריך הכניסה לרפיח וגם האמריקאים לא, משום שיש להם לוח שנה אחר.
עדויות מצוות המשא ומתן נגד נתניהו: "חווינו חוסר קשב מראש הממשלה"
גורמים בממשל ביידן מזהירים: "חמאס לא יכול לעמוד בדרישות העסקה"
בו בעת נתניהו הוסיף לבנק מטרות המלחמה מטרה נוספת: מיטוט ציר הרשע. על רקע יציאת צה״ל מעזה, הדילמה "כניסה לרפיח או עסקת חטופים" היא מדומה. כמו הדילמה ״ניצחון במלחמה או עסקת חטופים״. מבצע ברפיח, מיטוט ציר הרשע ו״הניצחון המוחלט״, שמשלב את כל אלה ועוד, נועדו לסמן את קו האופק - אשר התקדמות לקראתו היא התקדמות מתמדת.
אבל הדילמה האמיתית שבפניה ניצבת מדינת ישראל כבר חצי שנה היא אחרת לחלוטין. מהי הסיבה העיקרית לתוצאה שבתום חצי שנה שעברה עלינו, מצטיירת כתבוסה? הישגי צה״ל מתמסמסים, החטופים לא חזרו, חמאס חוזר לשלוט ברצועה, חיזבאללה אילץ אותנו ליצור רצועת ביטחון בשטח ישראל במקום בשטחה של לבנון, והעולם, אשר לפחות בחלקו גילה הבנה אחרי 7 באוקטובר, כולו נגדנו.
חזון שלא התגשם.
בואו נצייר תסריט של מלחמת ישראל בחמאס אחרי 7 באוקטובר. לא, לא בעולם האידיאלי. בישראל הסבירה. ואלה השלבים. הימים הראשונים: גיוס מילואים המוני (בוצע). אמצע אוקטובר: הקמת ממשלת חירום רחבה (אופציונלי). אוקטובר־נובמבר: כניסה לרצועת עזה במתכונת "עופרת יצוקה". ביתור הרצועה לשלושה אזורים, כולל פעילות ברפיח.
אוקטובר־נובמבר: במקביל, פעילות הסברתית מואצת בכל רחבי העולם תוך העצמת המסר של נשיא ארה״ב ״חמאס זה דאע"ש״, ודרישה לשחרור חטופים. נובמבר: עסקת חטופים חלקית (בוצעה). ייתכן שהפעילות במרכז ובדרום הרצועה הייתה מאפשרת שחרור נוסף או עסקה נוספת.
נובמבר: בתשובה לשאלת האמריקאים "מה התוכנית שלכם בעזה ביום שאחרי", ישראל משיבה: "נפעל כפי שפעלתם בגרמניה המערבית אחרי ניצחונכם במלחמת העולם השנייה. אין לנו כוונה לשלוט בעזה, נפעל לדה־טרוריזציה של עזה כפי שפעלתם אתם לדה־נציפיקציה של גרמניה. השליטה תועבר בהתאם לגורמים אזרחיים שאינם מזוהים עם החמאס, בשיתוף פעולה עם מדינות ערב מתונות, כלומר, ערב הסעודית ומצרים".
נובמבר: במקביל ובהתאם למסר בפרק הקודם, ישראל מתנה את הספקת הסיוע לעזה בהתקדמות מגעים לשחרור חטופים וגם – מחלקת את מצרכי המזון ואת הדלק באמצעות צה״ל ו/או גורמים אזרחיים שאינם מזוהים עם חמאס. דצמבר: השלמת הפעילות הצבאית בעזה. אופציונלית, תקיפה בלבנון שמאפשרת לתושבי הצפון לחזור לבתיהם.
ינואר־פברואר: המילואימניקים חוזרים הביתה. הרמטכ״ל, ראש השב״כ וראש המוסד מניחים את המפתחות. במערכת הפוליטית קובעים תאריך בחירות מוסכם, ככל הנראה ספטמבר או אוקטובר 2024. כך היה יכול להיראות הניצחון האמיתי, לא הניצחון שמיהרו לחגוג איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', מאי גולן, עמיחי אליהו וגם יצחק גולדקנופף המתנגד לשירות בצה״ל, בינואר בבנייני האומה.
סוגיית אורך החבל
היתרון הצבאי המובהק, התגייסות החברה הישראלית רובה ככולה ותמיכתה של ארה״ב בתחילת הדרך, כל אלה שידרו לפוליטיקאים מסר ברור: אם תרצו, אין זו אגדה. והשאלה היא האם האוחזים בהגה ויתרו על תסריט הניצחון משום שהם לא יכולים או משום שהם לא רוצים? "לא יכול" הוא בן דוד של "לא רוצה".
אם כן, שתי תשובות, שתי אפשרויות: האחת, נתניהו חתר (ועדיין חותר) לניצחון מוחלט בכל הכוח, אבל ידיו ורגליו כבולות. הגנרלים נותנים בידיו חבל קצר מדי. שר הביטחון מתמהמה ואינו משתף פעולה כראוי. בני גנץ וגדי איזנקוט, שהצטרפו לקואליציה ולקבינט המלחמה, נוקטים עמדה הססנית שגובלת בתבוסתנות.
נתניהו חשש שאם צה״ל יפעל כאמור במתכונת עופרת יצוקה, ויבתר את רצועת עזה, האבידות שלנו יהיו גדולות מכפי שהן היום. נתניהו חשש שביתור רצועת עזה יוביל לקורבנות בקרב האוכלוסייה האזרחית שם ויעורר זעם בעולם, מה שיקשה עלינו להמשיך במלחמה. נתניהו נמנע מלפעול ביתר זריזות וביתר נחישות בגלל החזית הצפונית, שפתיחתה יצרה עומס על המערכת הצבאית ועל המדינה בכלל.
ממשל ביידן פועל נגד ישראל מסיבות אלקטורליות ומונע מצה״ל להתקדם. קיימת סבירות לא מבוטלת שגם כניסה לרפיח תיבלם כבר בתחילה בגלל האמריקאים שיעצרו בעדנו. גם היעדר אחדות בחברה הישראלית, ביקורת שנמתחת על הממשלה בעת מלחמה, הפגנות, התערבות מטה משפחות החטופים במו״מ, ובעיקר הדרישה להקדים את הבחירות - כל אלה תוקעים מקלות בגלגלי כרכרת הניצחון. על כן, הוא לא יכול.
התשובה השנייה היא שלצה״ל יש הישגים משמעותיים, אבל השמיש שבהם הוא תלוי מטרה. פוליטיקאים בקואליציה כמו באופוזיציה, מטה משפחות החטופים, אנשי ציבור ואנשי תקשורת, יכולים להתווכח על סדרי העדיפויות ועל מטרות המלחמה. האם שחרור חטופים הוא מטרה שווה בחשיבותה למיטוט החמאס? האם מיטוט החמאס יוצר סכנה של הקמת מדינה פלסטינית? האם נכון להילחם בשתי חזיתות?
אך מי שקובע הוא ראש הפירמידה, כלומר ראש הממשלה. לא זו בלבד שהמטרות המוצהרות שקבע נתניהו הן סוג של חזון אחרית הימים - הוא בכלל פועל בניגוד מוחלט להצהרותיו. הספקת סיוע לעזה מנוגדת למטרת שחרור החטופים. חלוקתו, שבוצעה עד לאחרונה על ידי אנשי חמאס, מנוגדת למטרת מיטוט החמאס. ההתעקשות שלא לדון בחלופות מנוגדת אף היא למטרת מיטוט החמאס. ואילו העצמת העימות עם הממשל האמריקאי מנוגדת למטרה נוספת שהוסיף לאחרונה נתניהו לבנק המטרות: מיטוט ציר הרשע איראן־רוסיה־צפון קוריאה.
למה? כי המטרות המוצהרות הן משניות. מטרתו העיקרית והקובעת מבחינתו של נתניהו היא שמירה על ממשלת 64. על כן הוא נמנע מלנהל דיון בסוגיות "היום שאחרי מיטוט החמאס". הוא היה יכול בקלות למכור לאמריקאים שקר לבן על רשות עצמאית אזרחית בעזה. הבית הלבן לא ביקש תשובות אמיתיות, הוא ביקש תירוצים.
נתניהו היה יכול לספק תירוצים כפי שנהג בנאום בר־אילן, מול הממשל של אובמה, אבל תשובה שכזאת הייתה מסכנת את הקואליציה. מאותה הסיבה הוא משך זמן וטרפד מו״מ על שחרור חטופים, עד שהגיע ככל הנראה לנקודה הנוראה של אל־חזור. כל עסקה הייתה מסכנת את הקואליציה.
בכלל, תסריט הניצחון היה מסכן את הקואליציה. כי המסלול שיכול היה להוביל לניצחון מוביל לבחירות. הדילמה העיקרית היא - ניצחון במלחמה או ניצחון הקואליציה. אלה שתי האפשרויות, תבחרו בנכונה יותר מבחינתכם. ייתכן גם שילוב בין השתיים: היעדר יכולת לנווט, לקבוע, לעמוד בלחצים, לצד התנהלות פוליטית המכוונת כל כולה לשמירת הקואליציה. גם אם ראש הממשלה אינו רוצה לנצח וגם אם אינו יכול, הוא לא כשיר. הוא מתיימר עדיין להיות המוביל לניצחון. הוא המחדל.
בין רמי לחיים
וגם זה היה לנו השבוע. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערער המשטרה, והאריך את מעצרו של מאמן הכדורגל חיים סירוטקין עד יום שישי, במקום לשלוח אותו למעצר בית. סירוטקין, שדהר עם רכבו לתוך קהל מפגינים ביום ראשון בערב, חשוד בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות. אשמתו תתברר בבית המשפט.
מה שמעורר תהייה זה השיח הציבורי. לא, אין מקום לאלימות בהפגנות ובניסיון לפגוע בשוטרים דוגמת זריקת לפיד בוער על פרש. זה מחוץ לתחום כי פשוט אין מצב. אבל מכאן ועד לניסיון להצדיק פיגוע דריסה, יש מרחק של שנות אור. נחשפנו לשיח מצמרר ברשתות הציבוריות ובתקשורת, כאשר המגינים על הנהג הדורס מסבירים בנשימה אחת כי פעל שלא בכוונה, שזה בגלל תקלה ברכב. וגם, כי פעל נכון, שכן אל להם למפגינים לצעוד בכביש. שיסתפקו במדרכות. כאילו יש חיה כזאת, הפגנת המונים על מדרכה בלבד.
הכתובת רשומה על הקיר זה כמה שנים, מאז הביעה החברה הישראלית נכונות לבלוע ולהכיל בריונות של פעילים פוליטיים שדחפו, קיללו, גידפו, איימו בגלוי על נשים ועל ילדות בנות חמש (ע״ע בריון המדינה רמי בן יהודה, שהטיל אימה על משפחתו של זאב אלקין). מי שהולך לישון עם רמי בן יהודה, מקיץ בשעות קטנות של הלילה עם איציק זרקא, טומן את ראשו מתחת לכרית – וקם עם חיים סירוטקין. המסלול מבריון גס הרוח, עבור מהלל היטלר, ועד למבצע פיגוע דריסה בבני עמו, ארך כשלוש שנים.