יש לי מזל משונה, אני פוגש כל חיי כמעט רק אנשים שאוהבים את ישראל ותומכים בישראל, עד שאני מתחיל לחשוב שכל העולם הוא כזה. אני יודע שזה לא נכון, אבל הנה דוגמאות משיחות עם איטלקים:

באיראן כבר החליטו: זה יהיה גודל המתקפה על ישראל | דיווח
נערכים לעימות אפשרי מול איראן: התייעצות ותדרוך מיוחד בלשכת רה"מ

בעיירה הקטנה בולסנה, איטלקי שאני מכיר מזמן שמח לראות אותי, ואז התפרץ בזעם על חמאס, ואמר: ״אני לא מבין מדוע תושבי עזה לא מתמרדים נגד חמאס״.

בחנות גדולה לחומרי בנייה שאני נכנס אליה בכל פעם שאני פה, המוכר עצר את השירות לכל שאר הלקוחות ושקע איתי בשיחה שנפסקה רק כאשר אשתי רמזה הרבה פעמים רמזים עבים שצריך כבר ללכת. הוא אמר שהוא חושב עלינו כל הזמן. ״למכריי עיתונאי השמאל כאן אני אומר: לפני שנים, כשהשאה הפרסי היה בשלטון, וזה היה משטר פרו־מערבי ודי אנושי, ההורים העיתונאים שלכם סיפרו לנו שחומייני יביא דמוקרטיה לאיראן. אני שואל: איפה הם עכשיו? והנה אתם, הבנים שלהם, ממשיכים את אותה צורת מחשבה ותומכים בפלסטינים.

לבחור צעיר פלסטיני שפגשתי כאן אמרתי: מה עשיתם 75 שנים מאז 1948? הישראלים בנו את המדינה שלהם, הפריחו את המדבר, אנחנו האיטלקים הפסדנו במלחמת העולם השנייה, אבל אז קיבלנו מאמריקה טרקטורים במסגרת תכנית מרשל, והתחלנו לעבוד. מה אתם עשיתם? כלום״.

ישבתי עם ידיד איטלקי צעיר. חוקר באוניברסיטה. הוא אומר לי: “כל הסטודנטים האלה שצועקים להחרים את ישראל הם בורים גמורים. הם לא יודעים על מה הם מדברים. סתם מתחברים לאופנות. כמו אלה שהלכו עם חולצות צ׳ה גווארה, בלי לדעת כלום על צ׳ה גווארה״. אני אומר לו שהתרשמתי לטובה מן העובדה שבחדשות הטלוויזיה האיטלקית העיקריות, שאני צופה בהן גם בארץ הודות לכבלים של הוט, מכנים את מחבלי חמאס טרוריסטים. “בוודאי", הוא עונה, “כולם קוראים להם טרוריסטים.

יש לי ידידה שכותבת ב'ל'אוּנִיטָה' וגם היא מגדירה תמיד את אנשי חמאס כטרוריסטים". כאן התפלאתי, “ל'אוניטה" הוא העיתון הוותיק של הקומוניסטים האיטלקים. קומוניסטים הם שמאלנים מזן אטום לזכויות אדם הרבה יותר מהרגיל. הם אפילו לא מתחזים לליברלים. הבעתי את הפתעתי. “כן, חמאס בפיה הם תמיד טרוריסטים. אין כאן שאלה", הוא אמר.

ידידה איטלקייה אומרת לי שאת תמונת הפייסבוק שלה היא החליפה השבוע בתמונה של שני לוק שנרצחה, כשהיא עדיין יפה ומחייכת. היא מראה לי תמונה של תינוק קסום, אומרת: “אני רוצה להעלות את התמונה שלו אבל לא יודעת את שמו". אני מזהה מיד. זה כפיר ביבס. בן 9 חודשים בהיחטפו. אני מעביר לה את המידע הנורא הזה. היא מציגה בפניי קטע עיתון ובו ידיעה על דגל ישראל שמונף מעל העירייה של ונציה. יש קריאות להסיר אותו, ובידיעה מצוטט ראש עיריית ונציה שאמר השבוע: “כל עוד יהיה ולו חטוף אחד בידיהם של הפושעים האלה, אנחנו נמשיך להניף את דגל ישראל על חזית בניין העירייה".

ידיד איטלקי אחר אמר לי: “אנחנו מקווים שהאנשים הבזויים הללו ישחררו את החטופים, ושרצועת עזה תפורק מכל נשק".
דרור אידר, מי שהיה שגריר ישראל באיטליה, כותב לי (בקבוצת וואטסאפ) שנשיא חבל לומברדיה, המחוז העשיר ביותר באיטליה, שבירתו היא מילאנו, שיגר לו את המילים האלה: “תמיד נעמוד לצד ישראל בלי שום ספקות או היסוסים. אנחנו לא פוחדים מפני הקולות המצויים, שהם ממש איומים ובלתי מקובלים, ואנו רוצים להביע את ידידותנו ואת הסולידריות שלנו. אתם לא לבד!".

הייתי מביא גם ציטוטים נגד ישראל ששמעתי מפי איטלקים, אבל בחינוך קפדני וקשוח במערכת הרגילו אותי זה שנים לדווח רק אמת. רק מה שאני רואה ושומע ממקור ראשון.

על מה את חושבת?
האם זה קורה גם לכם? זה זמן מה פייסבוק שואל אותי, כשאני רוצה להעלות פוסט: “על מה את חושבת, מאיר?".
פנייה ידידותית, ואני מניח שזה חלק מהמלחמה לשוויון דרך השפה. הרי נשים נאלצות לקרוא כל הזמן: “על מה אתה חושב?", ומסדרות לעצמן בראש את השאלה כאילו שהיא מופנית לשני המינים. עכשיו אנחנו, הגברים, וגם הגברים למחצה, צריכים להרגיש את אותה הרגשה.

בכל זאת, אני בספק אם זו הסיבה. האם קשה לזהות מי אני לפי השם? עם זאת, נכון שבמקרים רבים אלגוריתם לא יכול לדעת איך לפנות רק לפי השם: האם “על מה אתה חושב, טל?" או “על מה את חושבת, טל?". בעיה.

טוב. בכל זאת, יש תמונות. כל תוכנה, בשלב התפתחותי מוקדם, יכולה להבין מכך איך לכתוב.
הופה. אולי זאת הבעיה אצלי בפייסבוק. אולי בגלל שערי שלא נשר, וגם אי אפשר לומר שסוּפר, בכל אופן לא סוּפר קצר, פייסבוק, זאת אומרת מטא, מנתחים את הצילום שלי וקובעים: “על מה את חושבת, מאיר?".
את התשובה אני לא יודע. אדע רק אם תענו לי, חבריי הגברים: איך זה אצלכם?

בחירות? עכשיו?
הרעיון לקיים בחירות עכשיו כל כך גרוע, כל כך מסוכן, עד שאני בטוח שמי שיוצא להפגין בעד רעיון כזה, הולך להפגנות בלב שקט, כיוון שהוא יודע ובטוח שלא יהיו בחירות עכשיו.


פינת השלולית
הצפרדע יצא לדירת הסטודנטים של נסיכה ושמה נועה כדי להזמין אותה לבוא איתו למופע סטנד־אפ. היא גרה עם סטודנטית שותפה ששמה גם הוא נועה, אבל הצפרדע שקיפץ לשם לא ידע זאת.
הוא דפק בדלת, פתחה נסיכה ושאלה: ״את מי אתה מחפש?".
״את נועה״, הוא אמר.
״אני נועה״, היא ענתה.
״ואיפה נועה?״, הוא שאל.
״נועה איננה״, היא ענתה.  
״טוב מאוד״, הוא אמר בלבו, ״כי איך שראיתי אותך הבנתי שאין לי ספק: את היא הנועה שחיפשתי״.
הוא שאל: ״רוצה לבוא למועדון למופע סטנד־אפ? השגתי שני כרטיסים״.
״למה לא״, היא ענתה. ומאז הנסיכה והצפרדע האלה חיים ביחד באושר, והיות שאני מכיר אותם, אוכל להוסיף בשמחה: ואפילו בדי הרבה עושר.