חסמב"ה מקריית ארבע

ב־26 באפריל 1984, שבועיים אחרי אירועי אוטובוס קו 300, נחשפו ונעצרו חברי ארגון הטרור שנודע בשם "המחתרת היהודית". בארבע שנות פעילותה הוכיחה המחתרת היהודית את הפוטנציאל הקטלני שלה בסדרת התקפות על פלסטינים. פעיליה נעצרו לפני פיגוע ביעד הבא שלהם: אוטובוסים פלסטיניים במזרח ירושלים שפיצוצם היה גורם לנפגעים רבים. מטרה נוספת, הר הבית, המתינה לשעת כושר. על פי כל התרחישים, פיגוע בהר הבית - קודש הקודשים של האסלאם - נחשב לאירוע אפוקליפטי. קשה היה לשער את היקף תהודתו בעולם הערבי ואת התגובה שיגרור.

"להשמיד את הציונים": ארגון הסייבר האנטישמי שלקח אחריות על המתקפה על משרד המשפטים
דרמה לפני תחילת העונה: אחד משופטי רוקדים עם כוכבים פורש

תחילת פעילות המחתרת בתגובה להתקפה על מתפללים יהודים בחברון ב־2 במאי 1980. בעת שיצאו המתפללים מ"בית הדסה", הם הותקפו ברימוני יד. בפיגוע היו שישה הרוגים ו־16 פצועים. הפיגוע היה העילה להתארגנות מבצעית של חבורה גדולה של מתנחלים באזור קריית ארבע וחברון, שכבר קודם לכן החלו מחפשים היבט מעשי לאידיאולוגיה שלהם בהשראת רבנים בעלי דעות ימניות לאומניות קיצוניות. אלה היו הימים שבהם נקלט בשב"כ בפעם הראשונה המונח "דין רודף".

זו הייתה מחתרת לכל דבר. החברים בה היו לוחמים אנשי מילואים של צה"ל. המחתרת הקפידה על מידור מלא בין תאיה, כולל הפרדה בין הגדה המערבית לרמת הגולן. מי שאפשרו את פעילותה היו קצינים בשירות פעיל, שנשאו בתפקידי ביטחון שוטף והיו בעלי גישה נוחה לנשק ולחומר נפץ. בין החברים הבולטים במחתרת היו יהודה עציון, מנחם לבני, זאב פרידמן־חבר (זמביש), אורי מאיר, מנחם נויברגר, יצחק (אק'לה) גנירם, חגי סגל, יוסי אינדור, יצחק נוביק, שלמה לוויתן, רוני גילה, ישועה בן שושן ואחרים.

חודש בדיוק אחרי הפיגוע בחברון ביצעה המחתרת היהודית פיגוע נקמה. מטען חבלה התפוצץ במכוניתו של בסאם א־שכעה, ראש עיריית שכם, וקטע את שתי רגליו; מטען שני התפוצץ במכוניתו של כרים ח'לף, ראש עיריית רמאללה, שאיבד רגל אחת; מטען שלישי, שהיה צריך להיות מופעל במוסך של אברהים טאוויל, ראש עיריית אל־בירה, התפוצץ בפניו של סולימן חירבאווי, חבלן דרוזי ישראלי, שעה שניסה לפרק אותו. חייו ניצלו, אך חירבאווי התעוור.

כל פעולה אלימה ואפקטיבית של יהודים נגד ערבים הציגה את השב"כ באור רע. רוב שנותיו עד 1967 עקב האגף היהודי של השירות אחרי השמאל הקיצוני. עם כיבוש השטחים ותחילת ההתנחלות, נאלץ השב"כ להחליף דיסקט. זה לא קרה מהר ובאופן טבעי, אבל הפיגועים המתואמים היטב של המחתרת החישו את היערכות השב"כ לעקוב אחר ההתארגנות הימנית. רימון היד שהרג את אמיל גרינצווייג בהפגנה של שלום עכשיו, הבהיר לאגף היהודי של השירות שהמורשת הפרנואידית של איסר הראל בדבר רמת הסיכון של השמאל הקיצוני בישראל, אינה מצדיקה את המשאבים. הגיע הזמן לשנות את דפוסי החשיבה.

השב"כ עקב אחרי השמאל מנסיבות הקמתו ונטייתו. פה ישראל בר, שם מרקוס קלינגברג ולקינוח מרדכי ואנונו. אבל לא הייתה סימטריה מבצעית בעלת פוטנציאל קטלני בין שמאל וימין בישראל. השמאל לא העמיד יונה אברושמי או יגאל עמיר, ולמקסים גילן הציקו ללא עילה ראויה.
ב־6 בדצמבר 1972, שנה רעה במיוחד לביטחון ישראל, חשף השב"כ שאחד מארבעת הפלגים של "מצפן" הקומוניסטית, יהודים וערבים, יצר קשר עם המודיעין הסורי, ביקר בדמשק ולמד שם שימוש בחומר נפץ. לשב"כ היו סוכנים בקבוצות השמאל הקיצוני בישראל. עיקר הפעילות של "מצפן" נשענה על אידיאולוגיה קיצונית אך אימפוטנטית. השב"כ ראה אך לא התערב ללא עילה ראויה. המגע של הרשת בהנהגת אודי אדיב ודאוד תורכי עם הסורים - היה עילה כזאת.

אדיב משך את מרבית תשומת הלב הציבורית. כל דיון באותם ימים נפתח בשאלה: כיצד זה קרה? איך זה שבן קיבוץ, בוגר הצנחנים שהשתתף בשחרור הכותל, שקל ביצוע פיגועים נגד בני עמו? ההלם היה גדול; החרון קדוש ומצמית; התגובות אלימות וארסיות.

אדיב נפגש באתונה עם המכונה אבו כמאל, פגישה שהייתה תחילתו של ניסיון להקים מסגרת יהודית־פלסטינית למלחמה בציונות. בפגישה השנייה קיבל אדיב דרכון סורי שאיתו הגיע לדמשק לפגוש את מפעיליו. הוא תיאר את שירותו הצבאי, את סוג האימונים והנשק, משימות ודיוקנאות של מפקדים בכירים בצה"ל. אדיב סירב לצלם מסמכים מסווגים עבור הסורים עם שובו לישראל.

הרשת קרסה משום שחבריה לא תכננו להיאבק חזיתית בשלטונות החוק, ואת זה אמר איש השב"כ שחקר אותם. לא היה ברור עד היכן היו מוליכים את מאבקם המתוכנן מעבר למה שעשו.

אדיב הורשע ונשלח ל־18 שנות מאסר, שמהן ריצה בפועל 12 וחצי שנים. כדאי לזכור את המאסר הארוך הזה כאשר מעמידים אותו ליד זמן המאסר שריצו חברי המחתרת היהודית.

בינואר 1981 החליף אברום שלום את אברהם אחיטוב כראש השב"כ. הימין הקיצוני - שהתנגד למדיניות השלום ולוויתורים הטריטוריאליים של מנחם בגין ואיים לנקוט פעילות לא חוקית כדי לפגוע בתהליך השלום - הפך ליעד מרכזי של האגף היהודי בשירות. כדי להתמודד עם האתגרים החדשים, מינה אברום את ראובן חזק כמשנה לראש השירות והטיל עליו להתמקד בימין הקיצוני. משימתו הראשונה של חזק הייתה פענוח הפיגוע בראשי הערים. אברום הניח, ובצדק, שהתארגנות מסדר גודל כזה לא הוקמה לפיגוע חד־פעמי, אלא תלווה את התהליך המדיני בשנים הבאות.

כרמי גילון: "לפעמים יש יתרון גדול בכך שמפקד איננו נמצא בשטח, אלא רחוק ממנו. יכול להיות שאילו אברום היה בחפ"ק עם אהוד יתום, יעקב פרי ואיתי, הוא היה נלחץ כמונו. הוא היה שומע את הדיווחים, 'אני נשרף, אני נשרף' (כלומר, אני עומד להתגלות) של העוקבים במכשירי הקשר, ונותן הוראה לעצור את השלושה (חברי המחתרת - ר"מ) מיד. אבל הוא לא היה שם. הוא ישב בחדר השינה שלו, שפופרת הטלפון צמודה לאוזנו, ושמע את הדיווחים שלי. ואני תמיד במצבים כאלה מדבר לאט, שקט ורגוע. וכך דווקא הריחוק של אברום הנחה אותו לקבל החלטה נכונה".

בניגוד לטענתם הרטרואקטיבית ב־1986 של ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא בדבר קשיי התפקוד שהתעוררו בשירות בעקבות פרשת 300, חשיפת המחתרת אולי לא הוכיחה את ההפך, אבל העידה על כך שהשירות לא היה מושבת או שסבל מהיעדר כיוון ומנהיגות. בעייתו הגדולה של השירות הייתה עצם הפעילות בלבנון.

לא רק שיעדי המשימה בארץ אויב היו מבולבלים, השתנו לעתים תכופות וכפו על העובדים שאלות מוסריות כבדות מדי יום, גם אופי הפעילות היה אלים, רב־נפגעים ונטול יעד נקודתי שניתן היה להתחבר אליו ברמה הלאומית. מלחמת לבנון הייתה הרפתקה צבאית, שיגיון גיאוגרפי ואסטרטגי וניסיון להשתית סדר חדש במזרח התיכון. כל אלה היו חריגה דרמטית מיעדיו של השב"כ.

בניגוד לניסיון לצייר את השירות באותה תקופה כעדר של עובדים המתרוצץ מכאן ולשם, נתון בשיאה של בוקה ומבולקה, עמד השירות בכבוד במשימותיו הרבות: עשה את מלאכתו בלבנון, חשף את המחתרת היהודית, סיכל פיגועים, חשף מרגלים (מרקוס קלינגברג), איתר וחקר מוסרי סודות (מרדכי ואנונו), וכל זאת תחת מתקפה תקשורתית חסרת תקדים שחשפה את חדר המנועים של הארגון ושפכה סוכר למכלי הדלק.

מאז מעצר חברי המחתרת חתרו חלקים משמעותיים בחברה הישראלית להמתיק את עונשם ולשחרר אותם. עבור ציבור גדול בישראל היו מעשי המחתרת לגיטימיים וייצגו את מאוויי חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית. נערכה החתמה המונית על עצומה לשחרור האסירים, והוגשה הצעה לחוק חנינה לאסירים שעליה חתמו 44 ח"כים.

שחרור המחבלים ההמוני בעסקת ג'יבריל ב־2 במאי 1985 פרץ את הסכרים והבלמים של שכל ישר וממשל תקין והוביל ללחצים אדירים בעד מתן חנינה לחברי המחתרת בטרם הסתיים משפטם. ההיגיון המעוות היה ברור: אם מחבלים שפגעו ביהודים משוחררים בהמוניהם כדי להחליפם בכמה חיילים שבויים, לא יעלה על הדעת שלוחמים יהודים גאים יימקו בכלא.

במאי 1985 הביע יצחק שמיר, ממלא מקום ראש הממשלה וכעבור קצת יותר משנה ראש הממשלה, את עמדתו בזכות חנינה לאסירי המחתרת, ואף פעל לשם כך עד כדי הצבעה בכנסת בעד הצעת החוק לחנינה מיוחדת לחברי המחתרת ולמפגעים יהודים אחרים. הצבעתו בכנסת בזכות חוק החנינה לא צלחה, וגררה בעקבותיה הצעת אי־אמון בממשלה.

במהלך הדיונים להרכבת הממשלה בנובמבר 1988 התנו סיעות התחיה והמפד"ל את הצטרפותן לקואליציה בראשות הליכוד בחקיקת חוק אשר ישחרר לאלתר את אחרוני אסירי המחתרת היהודית שעדיין היו בכלא (רוב האסירים שוחררו זה מכבר מתוקף חנינה נשיאותית). אחד הטיעונים ששימש את מצדיקי המחתרת היה פרשת קו 300. חברי כנסת רבים טענו ש"אם לשב"כ מותר", אזי מותר גם לקבוצה מסוגה של המחתרת.

בסופו של דבר, הוקמה ממשלת אחדות לאומית שמנעה את העברתו של החוק, ואולם כעבור זמן לא רב היו כל האסירים חופשיים, כולל מנחם לבני, שאול ניר ועוזי שרבף, שנידונו למאסר עולם.

יצירת סימטריה מעוותת בתפיסת עולמם של ח"כים מן הימין ושל ציבור בוחריהם, והשוואה בין פעילותו המניעתית של השב"כ ובין מעשי טרור של קבוצה משיחית נגועה ברצחנות אידיאולוגית, היוו מכה מורלית קשה לשירות שסבל מדימוי עצמי ירוד. פרשת קו 300 הביאה להקמת ועדות חקירה, צוותי בדיקה, דוחות קשים וירידת קרנו של הארגון בעיני ציבור כפוי טובה, שהתמכר להסרה יומית של מעטה הסודיות מעל השב"כ והצגתו כמשרד ממשלתי נוסף, שגם בו פשתה שחיתות ופקידיו סרחו.

קשה היה להעלות על הדעת שבמדינת ישראל, הנמה את שנתה בלילות בעיקר בזכות פעילות השירות, היו רבים שראו דמיון בין פעילות ביטחונית לגיטימית לפעולות שאיימו למוטט את הגג על הבית. החנינה לאנשי השב"כ נולדה בחטא מתוך כורח למצוא דרך לסגור את דלתות האורווה אחרי שהסוסים כבר שפכו את מררתם בפומבי. החנינה, פתרון דל דמיון ולחוץ שהקריב מעטים לטובת רבים, הייתה ניסיון להביא לסופו את החיטוט בפעילות החשאית.

זה כמובן לא קרה. לא רק שהחיטוט נמשך בכל עוזו, הבטחת הסודיות המלאה שהובטחה לחנונים הופרה מיידית. הטרמפ שתפסו תומכי המחתרת על החנינה הייחודית הזאת כדי לשחרר מהכלא מחבלים יהודים עם דם על הידיים, שידר שיבוש מערכות טוטאלי. כל שנותר לשב"כ לעשות, בעיקר משום שלא היה בר־שיח ציבורי, היה לחזור ולהתעטף בחשאיותו.

בתחום אחד כשל השב"כ: אף שבמשך עשר שנים היה השירות נעול על האלמנט היהודי האלים בין המתנחלים וגם החדיר לתוכו סוכנים, הוא התקשה לזהות את צמיחתו של המפגע הבודד על קרקע גידול אוהדת, שהחל מפלס את דרכו אל עבר יצחק רבין, עד שמצא אותו בנובמבר 1995.

צריך מבט לווייני כדי לראות את התמונה כולה ב־1984: מצד אחד, פרשת קו 300 מתחילה לפרום את השירות מבפנים והוויכוח הפנימי הוא על כל הקופה; מצד שני, השירות שקוע בלבנון עם צה"ל והמוסד, אלא שאין לו יד ורגל בקונספציה המגלומנית שגררה את ישראל למלחמת ברירה ארורה והוא רק נושא בעול ומשלם מחיר כבד בחיי אנשיו, בתפיסת עולמו ובמורל שלו; מצד שלישי, הישג לא קטן בחשיפת המחתרת היהודית, שאינו נתפס ככזה משום שאבוי לו לשירות אם לא היה חושף, ואבוי לו על שחשף מחבלים יהודים במציאות שבה הולכת המדינה ונוטה ימינה ומשנה את ז'רגון הדיבור וההתנהגות שלה תוך כדי תנועה.

ישראל השתנתה ללא הכר ב־40 שנה. במקום בלבנון פועל השב"כ בעזה, ללא חיילי פלנגות אפופי או דה קולון, מסעדות פאר ויאכטות. מה שהשב"כ עושה כעת בעזה יגבה ממנו מחיר כבד בתפיסתו את עצמו ובעוצמות הכוח המופעלות.

אחד מראשי השירות לשעבר אמר לי שהוא "מתרשם שראש השירות הנוכחי, רונן בר, מקפיד על כך שזהות ותפקידי השירות יישמרו וייבדלו מצה"ל. אבל עם זאת", הוא הוסיף, "אווירת המלחמה וסוג הנחקרים לא יכולים שלא להשפיע על צביון יותר קרבי של עובדי השירות".

אין צורך במחתרת יהודית, המתנחלים עושים מה שעשתה המחתרת באור היום ולעיני נציגי החוק. או כמו שניסח זאת הראש לשעבר: "בממשלת ישראל הנוכחית מכהנים שני שרים שדוגלים בדעות וברעיונות שהיו לחם חוקם של ראשי המחתרת היהודית".

לאיתמר בן גביר היה פעם חלק ממכוניתו של יצחק רבין. כעת הוא שר בממשלה ומחלק נשק ארוך לאנשי שלומו. כמה שיותר ארוך, יותר טוב.