משהו: מקס ברוד שאל את ידידו קפקא אם אפשר להאמין שיש תקווה. קפקא ענה: "תקווה כן, די הרבה תקווה, אינסוף תקווה - רק לא בשבילנו".
פעם שלישית, ולא רוצה גלידה
ועתה לפינה הקבועה: גנבו לי את הרכב.
בוקר, 4:24, והטלפון מצלצל. אני אץ אליו, מרים, והשאלה שכבר שמעתי פעמיים בחודשים האחרונים נשאלת: "האם אתם נוסעים באוטו?".
זה איתוראן, וגם המשטרה איתם, ביקשו שנצא לראות אם הרכב ברחוב מול הבית. הרחוב אכן מול הבית, אבל יש בו מקום חניה פנוי: המכונית לא שם.
הודעה איומה. המכונית, אותה מכונית, שוב נגנבה. פעם שלישית בתוך פחות משנה.
עם זאת הייתה גם הקלה. הלב שהאיץ מול הטלפון ב־4:24 גם נרגע כששמעתי שאיתוראן על הקו.
חזרנו לישון, בקושי התכסינו, בשעה 4:32 הודיעו לנו: תפסו את הרכב ואת הגנב. לקח להם 8 דקות לתפוס אותו. המשטרה העמידה מחסום, והוא הגיע רק לצומת מורשה, ושם עלה על הדוקרנים.
אני מלומד בתהליך הארוך שהחל עכשיו. אצנו למשטרה להגיש תלונה, כי כך הנחו אותנו. במשטרה טיפלו בנו כאילו הגענו למלון חמישה כוכבים. למחרת היינו חייבים לשוב למשטרה. התהליכים לא חסים על האדם, חובה היה לקחת במשטרה טופס שמתיר לשחרר את הרכב ממגרש החניה המשטרתי שאליו הוא נגרר (המגרש בלוד). הפעם, כאשר רצינו לנסוע מתחנת המשטרה למגרש שאליו גררו את הרכב, ובכן, הרכב החליפי שבו נהגתי עלה על איזו מכשלה בכביש ונתקע על גחונו בעוד הגלגל באוויר. שוטרת שהייתה שם אמרה בעגמומיות: זה קורה שלוש פעמים ביום.
נאחסים באים בצרורות, אבל הישועה הגיעה מהר. פתאום הקיפו אותנו שלושה שוטרים, וכולם ידעו מה לעשות. הם החלו לחפש אבנים, העמידו אבנים מתחת לגלגלים, עבדו עם ג'ק, לא נתנו לי לגעת, ואפילו השוטרת שעל התג שלה כתוב יובל, צעירה וקטנת קומה, אמרה לי: "אתה אל תעשה שום דבר". בסוף אחד השוטרים נכנס למכונית, והופ. המכונית השתחררה. תודה, תודה, אמרתי לכולם ואמרתי גם "תודה, יובל", היא תיקנה אותי: יוֹבֵל.
בסופו של דבר, המכונית תוקנה וחזרה אליי. הביטוח שילם, ואני חניתי שנית מול הבית, מקווה שלא אצטרך לכתוב בפעם הרביעית על גניבת הרכב שלי משכונה שקטה ומרחוב קטן באזור נאות אפקה השלווה בתל אביב.
לפחות למדתי שם חדש: יוֹבֵל.
איך אומרים: אחרי שחרור, לפני החיים?
חיילת משוחררת עמדה תוהה ובוהה מול העולם הקר ובמצוקתה שאלה שאלה מעניינת: "תקשיבו, נכון שלתקופה בין התיכון לצבא קוראים מלש"ביות? נכון שבתקופה הזאת אני מוגדרת כמלש"בית? אז איך אין שם לתקופה של בין הצבא ללימודים? השתחררתי, אני כבר אפילו אחרי טיול גדול, אז קצת מרגיש לי מוזר להגיד שאני חיילת משוחררת. עוד לא התחלתי ללמוד, אז אני לא יכולה להגיד שאני סטודנטית. אז מה אומרים? כאילו, אני רוצה לתאר לאנשים בקצרה מה אני, בלי לחפור, ואני אף פעם לא יודעת מה להגיד".
אנשים טובים ניסו לעזור לה והציעו שלל הצעות:
"מובטלת", הציע אחד.
"נגמרו התקופות, את פשוט בן אדם", הסביר אחר.
"חל"מ - חיים ללא משמעות", הציעה מישהי.
"מלצרית", אמרה אחרת.
"חופשיה מכפי שתהיי אי פעם בחיים", קבע מישהו.
ואחר אמר: "ברוסית קוראים לזה: כישלון".
פעם רביעית ודי, די
עבר בקושי חודש מאז נתפסה המכונית על ידי משטרת ישראל, מהימים שבהם התרוצצתי, שחררתי אותה מן המגרש שאליו המשטרה גררה אותה, ואז העברתי אותה משם למוסך, והיא אף חזרה מהמוסך ומתיקון נזקי הגניבה (השלישית). קנינו מנעול הגה מומלץ. המכונית חנתה שוב מול הבית באותו רחוב שקט. עברו כשלושה שבועות שבהם הקפדנו לנעול את מנעול ההגה בכל פעם.
יום אחד בשעה 6:30 בבוקר אשת נעוריי האהובה התעוררה ודבר ראשון הביטה לרחוב, ולרווחתה המכונית הייתה שם. בשעה 7:45 טלפון מאיתוראן.
"אוי לא", היא אמרה, "לא עוד פעם".
חצי שעה אחרי כן איתוראן והמשטרה תפסו את הרכב ואת הגנב. מאיתוראן הודיעו לנו זאת בשמחה, נסענו שוב לתחנת המשטרה להגיש תלונה, כי אלה הנהלים. בתחנת המשטרה כבר מכירים אותנו, ואנחנו אותם.
עוד כמה ימים, ואז נסענו למגרש המשטרתי, והמכונית הושבה אלינו. מנעול ההגה היה שם, זרוק על רצפת הרכב. הם שברו אותו כאילו הוא קליפה של ביצה קשה.
עשיתי את כל הדרוש כדי שלא יהיה פרק חמישי לסיפור הזה. נראה (סיפור אמיתי לחלוטין. גנבו לי את המכונית ארבע פעמים בתוך כשנה).
תזכורת לעצמי האחר
עולם השקר, עולם האמת. יקום המציאות, יקום האשליה. ההדחקה. אני חי בשני העולמות האלה בבת אחת מאז טבח 7 באוקטובר. אני כותב את המדור ואני לא לגמרי יודע איפה אני. האם אני בעולם האמת או בעולם שמתחזה לעולם האמת?
כל מחשבה ארוגה בזוועה שהתרחשה כאשר הפלסטינים האלימים הציגו לנו לרגע את עולם האמת שלהם והביאו אותו אלינו. החיים בארץ ובעולם נמשכים. יש סדרות בטלוויזיה. אנשים מבשלים ואוכלים, הולכים לקנות בגדים, יום שישי פרחים, חוגגים פורים, צוחקים, שומעים חדשות על מריבות בפוליטיקה, מתקלחים, הולכים לישון. יוצאים לסרט ורואים את ״חולית״.
אבל כל זה לא אמיתי, כי האמת היא שיש הרוגים, והאמת היא שיש חטופים בעזה. יש חיילים וחיילות שנלחמים בעזה. חיילות, אלוהים אדירים, אתה נזכר, הם הרגו חיילות ביום הטבח. איך אפשר לחיות עם זה? חיילות שלנו חטופות בעזה, ובעיתון כותבים על סרטן בבית המלוכה הבריטי. מעבירים את השעון שעה קדימה. מי יעביר את העולם שנה אחורה, כדי שהפעם הטבח ייעצר בזמן. ויש טייסים שמפציצים, על פי מקורות זרים, בסוריה ובלבנון כדי לעצור את עולם הרשע מלעשות דברים רעים עוד יותר, כאן בעולם שמתחזה לעולם האמת.
פינת השלולית
לנסיכה היה עמוד טיקטוק ובו היא סיפרה על דייטים כושלים שלה בשלולית. כל סרטון שלה התחיל ב"תשמעו מה קרה לי בדייט. אני לא מאמינה". המון עוקבים. עם זאת בכל דייט חדש היא חוששת שמא זה יהיה דייט טוב, שיהרוס לה את הטיקטוק.