רגע אחרי 7 באוקטובר רובו הגדול של הציבור הישראלי סבר שבנימין נתניהו צריך לסיים את תפקידו ההיסטורי. אם זה מעצם היותו ראש המערכת, שתחתיה נרשם המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה, ואם זה משום שלאורך שנות כהונתו הארוכות הוא היה אבי הקונספציה של חיזוק חמאס, או לפחות ההימנעות מהריסתו. יש שיאמרו, כדי לשמור על שקט. אחרים ייחסו זאת לסוג של קונטרה לרשות הפלסטינית וליכולת לקדם את רעיון המדינה הפלסטינית. מה שבטוח הוא שנתניהו אפשר למפלצת לצמוח.
מהומה במשכן: מפגינים ניסו לפרוץ למתחם הכנסת ונבלמו | צפו בתיעוד
באופן לגמרי לא מפתיע, נתניהו עצמו לא התנדב להגיש את ראשו, ואחרי ימי ההלם הראשונים פתח בקמפיין הישרדות שמתנהל גם ברגעים אלה ממש. כיאה לנתניהו, הקמפיין הזה התבסס על הטלת אשמה על אחרים, לצד התקרבנות וסימון עצמו כנרדף. רוצה לומר: אותם אנשים שרצו להפיל אותי, כל פעם בתירוץ אחר, בין שבגלל התיקים נגדי ובין שבגלל הרפורמה המשפטית, “התלבשו" עכשיו על עניין המלחמה. שלא לומר, על פי תיאוריות הקונספירציה, אפילו תרמו לה, במחשבה שהיא תזרז את הפלתי. הם, האליטות, יעשו הכל כדי לסלק אותי. ולמעשה, אתכם, מצביעיי האהובים.
היה נדמה שהדפוס הזה, שמצליח לנתניהו כבר לאורך שנים, לא יוכל להתמודד מול המציאות הקשה כל כך. כמות הנרצחים המטורפת. החטופים, שעדיין מוחזקים בעזה. המערכה הצבאית, שלא מייצרת הכרעה גם אחרי למעלה מחמישה חודשים. הצפון, שתושביו הפכו לפליטים ולא רואים באופק כל פתרון. המבוכות הפוליטיות האינסופיות שמייצרים שותפיו הקיצוניים לקואליציה. סוגיית גיוס החרדים שהוא מנסה למסמס. ועוד ועוד ועוד.
ההיגיון אומר שגם הפליק פלאקים הפוליטיים, שנתניהו הפך לאומנות, לא יוכלו להושיע אותו הפעם. הרי המלחמה, שמקפיאה בינתיים הכל, תסתיים בסוף. ואז הזעם, והרצון לבוא חשבון, יתפרצו. יהיה כאן לחץ ציבורי שעוד לא נראה כמוהו להקדמת בחירות. ובבחירות האלה נתניהו יהיה בצרה אמיתית. במילים אחרות, גם מי שמייחל לנפילתו של האיש, צריך בעת הזו בעיקר להתאזר בסבלנות. ולהמשיך להתנהל באופן ממלכתי ומאחד. שזה, כך נדמה, הסנטימנט החזק ביותר כרגע בחברה הישראלית.
אבל לך תסביר את העניין לגרעין הקשה של המחאה, שנדמה שפשוט לא מסוגל להתאפק. וחייב לחזור לרחובות. לחזור לעימות עם המשטרה. לחזור לשיח ישן של “רק לא ביבי". אי אפשר להסביר, כי נדמה שמדובר באנשים - חלקם לפחות - שמשוכנעים שעשרה קבין של חוכמה, מוסר וצדק מוחלט נחתו פונקט על הראש שלהם. ובאצטלה של "חובה להחליף אותו עכשיו, כי הוא לא כשיר וגו'" שבים לרחובות ומעניקים בכך לנתניהו מתנה שלא יכול היה אפילו לחלום עליה. כי הנה הם שוב. אותם פרצופים מוכרים מההפגנות נגד היועמ"ש. מבלפור. מקפלן. שדורשים, בפעם המיליון, “לך!". והכל, בשעה שהמלחמה עוד מתנהלת. הם תולים, בכל רחבי הארץ, פוסטרים מפחידים עם דמותו, הופכים אותו שוב למרכז הסיפור. מעוררים את כל האמפתיה האינסטינקטיבית של תומכיו, ששוב רואים בו נרדף. כמה לא חכמים יכולים להיות אנשים שרואים בעצמם אליטה אינטלקטואלית.
אבל זה לא רק עניין אסטרטגי, אלא גם מוסרי. נתניהו, כאמור, חייב ללכת במוקדם או במאוחר. הוא אחראי ראשי למה שקרה כאן. אבל הוא רחוק מלהיות היחיד. הרי המחדל הנוראי של 7 באוקטובר היה גם צבאי ומודיעיני. ויש לו כמה כתובות פרסונליות ברורות - מהרמטכ"ל, דרך ראש אמ"ן ועד לראש השב"כ. כשגם שר הביטחון, שכרגע נתפס בצד של “הטובים" בעיני ראשי המחאה, נושא באחריות. ואחרי כמעט חצי שנה, לגיטימי לגמרי להתחיל לדרוש גם מהאנשים האלה לקחת אחריות. למה, אם כך, המוחים השבים לרחובות לא נוקבים גם בשמותיהם, ככאלה שחייבים ללכת הביתה? האם יש כאן מישהו שחושב ברצינות שעזיבה של נתניהו תפתור, כבמטה קסם, את כל הבעיות העמוקות והסופר־מדאיגות שהתגלו פה בחודשים האחרונים? כל זה מוכיח שלפחות חלק מהמפגינים פשוט ממשיכים את הקמפיין האינסופי שלהם נגד נתניהו. וזאת האירוניה. דווקא כשהוא באמת צריך ללכת, המחאה נגדו עוד תסייע לו להישאר.
על הסכין
- הרבה אורחים מכובדים השתתפו בערב "חברים שרים קורין" בהיכל התרבות. מברי סחרוף ואסף אמדורסקי, דרך הילה רוח וקרולינה ועד לאביתר בנאי ונגה ארז. והיו עוד. אבל הכוכב האמיתי של הערב היה השירים של קורין, שהמגוון שלהם פשוט בלתי נתפס. אלקטרוניקת אייטיז, רוק'נרול, מוזיקה צרפתית ואפילו המנון לאומי בלתי רשמי. אין לנו ארץ אחרת, ואין קורין אחרת.
- הרגעים הגדולים במופע, שנערך במסגרת מופעי "צלילי חורף" לציון 66 שנה להקמת היכל התרבות תל אביב, היו של נגה ארז ב"ארץ קטנה עם שפם", הילה רוח האדירה ב"חיה בתוך קופסה", עלמה גוב המתוקה עם "ימי הפרח והאהבה" וקרולינה ב"קשר הירח" המופלא. במקרה או שלא, בחרתי דווקא בזמרות, אבל כל הערב היה מרגש, סוחף ונטול נפילות.
- קורין אלאל היא דוגמה נדירה למוזיקאי ישראלי שהצליח לעבור מהשוליים למרכז, אחרי לא מעט שנים של מאבק, בלי לאבד מיליגרם של אותנטיות או אומץ אומנותי. מצער שהיא זוכה עכשיו לכל כך הרבה עניין ואהבה, על רקע מחלת הסרטן שהיא מתמודדת איתה. אבל מתוך שלא לשמה, בא לשמה. הגיע הזמן לתת לה את הכבוד כאחת מהיוצרים הגדולים ביותר שפעלו כאן.