בשלב זה צה"ל נלחם בשבע חזיתות: גדה, רצועה, לבנון, חיזבאללה, תימן, איראן והממשלה של מדינת ישראל. לא מפני שהוא בעיקרון מחפש מלחמות, אלא מפני שהממשלה מציבה בפניו דרישות בלתי אפשריות והשמיכה הצבאית קצרה מלכסות את כולן. הטריגר לכל המלחמות הוא המלחמה על הגדה המערבית והתוצאה היא קרבות עם כל העולם האסלאמי.
ידברו רבות על הלילה הזה: התקיפה שכפתה על נסראללה משוואה קשה לעיכול
סנאטורים לביידן: ישראל מפרה את החוק - הפסק את הסיוע הצבאי
מאחר שלא ניתן לסיים את הקרבות ללא פשרה לגבי ההתנחלויות (תנאי של ארצות הברית בתמיכת העולם כולו, כולל מחצית מאזרחי ישראל), נמנעת הממשלה להגיע להסדר עם הרשות, גם אם התוצאה היא מיטוט הצפון ומלחמה חסרת תוחלת באיראן ־ שתי חזיתות שבהן הממשלה מנהלת קרבות לא נחוצים כלל.
מתי עם ישראל ילמד לקח? זוכרים כל מיני פעלולי פירוטכניקה באיראן? חיסולים ופיצוצים ותקלות מסתוריות שהצהילו את המוני העם הזה שלא הבינו שמולם נבנה מערך נקם שביצע את טבח העוטף? אותה ממשלה מנהלת כיום את אותה מדיניות תחת שמות קוד כמו "מיטוט" ו"חיסול" ו'"ניצחון מוחלט". טמטום מוחלט.
הדרך הנכונה לצאת מהפלונטר בעזה עוברת בהפסקת אש, כולם תמורת כולם, משא ומתן מול הפלסטינים בגדה ואז עמוס הוכשטיין, האיש של ביידן, יכול להגיע ללבנון ולסגור הפסקת אש פורמלית מול חיזבאללה שתקרין על היחסים עם איראן. האם חמאס ימשיך לירות גם אחרי ההסדר והחזרת החטופים? אולי. הפעם, כמו כל מדינה שוחרת חוק וסדר, יש לנו רישיון להגיב. הפעם גורלנו בידינו.
למהלך הזה אין בדל סיכוי. מקסימום זעקות שבר (זו כניעה! איבדנו את ההרתעה!) או נחירת לגלוג. האמת היא שנמאס. נמאס מהמלחמה, נמאס מנתניהו ושות', נמאס לנו אפילו מעצמנו נגררים אחרי צירוף מבעית של מטורפים ציניקנים משיחיסטים וסתם מתחזים לבני אדם נורמטיבים.
בינתיים מתנהל כאן מאמץ רב־שלבי: החזרת חטופים, ניהול סיוע הומניטרי שמיועד להצלת עזה וישראל כאחת וחיסול סנוואר גנרי כלשהו. אל תאמינו לקשקוש כאילו אם נחסל את סנוואר אז חיסלנו את חמאס. יש בעזה שני מיליון אנשים ולא צריך להיות אנליסט בדסק עזה בפיקוד דרום כדי להבין שאם לא יטופלו שני מיליון עזתים על פי קריטריון אנושי יקום סנוואר אחר ובמקום חמאס יקום ארגון שייקרא "סלאמאת" או "בנדורה" ויפעל בדיוק כמו קודמו.