קו ישיר מחבר את דוח אסון מירון להחלטה המתקרבת על ההסדר החדש לבני הישיבות. זה מחדל קטלני גלוי – זה מחדל קטלני סמוי. זה מחדל שבו נהרגו בני אדם – זה מחדל שבגללו חסרים חיילים שימנעו את מותם של בני אדם. קו ישיר מחבר את שני אלה, כי שניהם תוצאה של אותה מדיניות אומללה של המדינה: להקים עבור הנהגה חרדית מופקרת מבנה שליטה של מעין אוטונומיה בתוך ישראל.
הקאמבק של חיים רמון: "שוקל ברצינות" להתמודד בבחירות | פודקאסט מעריב
דיווחים בבריטניה: זה הסרטן שבו מעריכים שהמלך צ'ארלס לקה
ישראל אינה המדינה הראשונה שמאפשרת לקבוצות קטנות בתוכה להקים לעצמן מעין אוטונומיה. היתרונות ברורים: למי יש כוח להתעסק עם האנשים המשונים האלה, שיש להם מנהגים משונים ודרישות משונות ושפה משונה ובגדים משונים. שינהלו את עצמם, ואנחנו – המדינה – נתנהל מולם באמצעות באי כוח. אלא שהחסרונות עולים על היתרונות, בעיקר כשמדובר בקבוצה שאינה קטנה, ואינה שולית, ולא מתנהלת בפרופיל נמוך בפריפריה של המציאות החברתית.
המדינה נתנה לחרדים לכונן מרחב נקי משלטון מדינתי, נקי מפיקוח, והתוצאה ניכרת. ניהול רשלני, מופקר, ביזנטיני, התנערות מסדר תקין, תרבות של ישראבלוף, ולפעמים שקר. המדינה מאפשרת ומתקצבת, לפעמים מעמידה פנים שלתקצוב יש תנאים, אבל אף פעם לא באמת מפקחת על קיום התנאים – העסקנים החרדים משתמשים בכוח כדי לשלוט במגזר שהוקם עבורם. על ידי המדינה. בחסות המדינה.
אם המבנה הזה לא יפורק, יותר ויותר מקומות בישראל, יותר ויותר אירועים, יותר ויותר מוסדות, ייראו בדיוק כמו מירון. הם יתנהלו כמו מדינת עולם שלישי, עם תוצאות כמו של מדינת עולם שלישי. להנהגה הפוליטית הלא־חרדית יש רתיעה, מובנת, מפגיעה בתרבות החרדית, מהתנגשות עם האתוס החרדי, מעימות עם האמונות החרדיות. ובאמת – ישראל לא צריכה להתערב במה שעושה כל משפחה חרדית. היא לא צריכה להכתיב אמונות, התנהגויות, מסורות.
ומצד שני, היא גם לא צריכה לתקצב, לארגן, להנדס את מבנה הכוח החרדי, ולמעשה לשמר אותו. וזה בדיוק מה שהיא עושה. היא מממנת בתי ספר שאינם מלמדים לימודי חול, מה שמסליל את התלמידים להמשיך במסלול של לימוד וישיבה, מה שמוביל אותם לבחירה לא לשרת בצה"ל, מה שמשאיר אותם בכולל, מתוקצבים בעוני, תלויים בחסדי ההנהגה. לצעיר החרדי אין דרך קלה לברוח, כי המדינה הקימה לו מכלאה תרבותית ונתנה את המפתחות לשריף שכל רצונו לשמור על הצאן במכלאה.
כמו במירון, כך גם בהקשר לפטור מגיוס, הגיעה השעה לפרק את האוטונומיה החרדית. כמובן, לא את האוטונומיה לפרט שרוצה להיות חרדי. מי שרוצה – שיהיה. מי שרוצה לעלות לטקס במירון – שיעלה. מי שרוצה ללמוד כל חייו בישיבה – שילמד. מי שרוצה ללבוש בגדים חמים ושחורים גם בקיץ הישראלי המיוזע – שיתכבד. אבל את האוטונומיה להנהגה צריך לפרק. את האוטונומיה לנהל מגזר שלם, שגודלו כבר נמדד במיליון ויותר, צריך לפרק.
וזה אפילו לא יהיה קשה: אבן הראשה של מבנה השליטה האוטונומי החרדי היא התקציב לאברכים. אבן הראשה היא ההחלטה לאפשר לצעיר החרדי להישאר בישיבה, על חשבון המדינה, במקום לשרת בצה"ל. בטלו את התקציב הזה, טלו זכויות כלכליות ממי שאינו משרת את המדינה, והמבנה כולו מתחיל להתמוטט. כן, בתחילה יהיו הפגנות, ויהיו צעקות מגוחכות בנוסח "נמות ולא נתגייס". אבל מבנה השליטה כבר לא יעמוד במקומו, והזמן יעשה את שלו. כמה צעדים פשוטים, זה כל מה שצריך. ואומץ פוליטי. וקמצוץ של נחישות.
ישראל או חמאס
מי שמבלה עם ג'ו ביידן בימים אלה, יופתע לגלות שהוא "לא מסגיר ספק". העולם מתהפך סביב השאלה אם יש לו כוח לעוד קדנציה, אבל הוא, ביידן - הקצת שביר בהופעותיו, המבולבל מעת לעת, מי שהבטיח עסקת חטופים "עד יום שני" ולא קיים, מי שרוב האמריקאים, כולל רוב בוחריו, סבורים שהוא מבוגר מדי להמשיך - "משדר אמונה מתריסה בעצמו וביכולתו לשכנע אמריקאים להצטרף אליו".
לא שביליתי עם ביידן, אבל איוון אוסנוס בילה, ופרש את רשמיו במגזין "ניו יורקר". פסקה דומה לזו שכתב על הביידן שלו אפשר לכתוב גם על הביידן שלנו, בנימין נתניהו, ש"לא מסגיר ספק", ש"משדר אמונה מתריסה בעצמו וביכולתו", ושמתעקש להישאר בשלטון גם לנוכח ציבור שרובו כבר לא רוצה בו.
נכון ליום שלישי, "סופר טיוזדיי", שבו התברר סופית (אלא אם תהיה התערבות של כוח עליון) מי המועמדים בבחירות הבאות, שיעור האמון בג'ו ביידן בארה"ב היה 39%. שיעור האמון בנתניהו בישראל נמוך יותר. בסקר פברואר של המכון למדיניות העם היהודי הוא עמד, בקרב יהודים, על 33%. אם מוסיפים את עמדת הערבים, האמון בנתניהו כמובן יורד עוד. מה שברור, פחות משליש מאזרחי ישראל רוצים בחירות "במועד הרגיל", כפי שרוצה נתניהו. רוב הישראלים רוצים לעצב מחדש את הנהגת המדינה מהר יותר. נובמבר 2024 יהיה זמן טוב: כמו באמריקה.
אלה יהיו בחירות משונות באמריקה: ינצח בהן פרא אדם שלא ברור מה בדיוק הוא רוצה, או קשיש שלא ברור מה בדיוק הוא יכול. אם ייפלט מכיסאו, לפני תאריך הבחירות או אחריו, קמלה האריס תהיה היורשת. בני גנץ, שפגש אותה השבוע, שמע ממנה כמה נזיפות, והחזיר תשובות בעדינות יחסית. הוא הביא בחשבון את האפשרות שהאריס תהיה נשיאה כאשר הוא יכהן כראש הממשלה. העובדה שעד כה לא הרשימה במיוחד כסגנית נשיא לא צריכה לבלבל אף אחד. גם הארי טרומן לא הרשים אף אחד כסגן נשיא. לימים נעשה לנשיא חשוב, דומיננטי ובעל כוח הכרעה. לעומתו, אל גור היה סגן נשיא מרשים ובולט למדי. הוא לא הצליח לנצח בבחירות את ג'ורג' דבליו בוש, ונדחק לשולי העשייה הפוליטית.
האריס נשאה נאום תוכחה בוטה למדי במסריו ביום ראשון. היא אומנם מתחה ביקורת גם על חמאס, אבל הרושם שנותר מנאומה הוא של הפניית זרקור בעיקר לישראל. היא זו שצריכה שלא להכשיל סיוע הומניטרי. משמע – כרגע היא מכשילה. עד כדי כך, שהאמריקאים, במבצע ראווה על גבול הגיחוך, נאלצו להצניח סוכריות על עזה. האם האריס צודקת בביקורתה? קשה מאוד לדעת. אולי יש סימנים של רעב בעזה, אולי מדובר בתעמולה.
הארגונים שמעבירים מידע על מה שנעשה ברצועה הם אותם ארגונים שמקרבם יצאו טרוריסטים, כפי שישראל תיעדה והוכיחה. אלה אותם ארגונים שנדרשו להם שבועות ארוכים ומתישים עד שנאנסו לדווח על מעשי אונס של מחבלי חמאס. אלה אותם ארגונים שעושים כל מאמץ להסתיר את מה שנוח לישראל – ולמהר לפרסם את מה שלא נוח לישראל. אי אפשר לסמוך עליהם. אי אפשר להאמין להם. ומצד שני, אם מתפתח רעב בעזה, ישראל אכן צריכה לנסות למנוע אותו. אם צריך להצניח מזון, גם היא יכולה.
התחלה או סוף?
מאמר של העיתונאי פרנק פוייר מעביר צמרמורת לעמוד השדרה של העם היהודי. הוא מבשר את סופו של תור הזהב של יהדות אמריקה. אם יש לכם סבלנות, ויכולת לקרוא מאמר ארוך באנגלית, נסו אותו, באתר המגזין "אטלנטיק". אם לא, נספר לכם עליו בקיצור נמרץ: הקהילה היהודית נהנתה מתקופת פריחה שאין לה תקדים מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לפני כמה שנים. זה היה תוצר של כמה מגמות, חלקן נוגעות לגיאו־פוליטיקה עולמית, חלקן לתופעות חברתיות פנים־אמריקאיות, חלקן להתפתחות של הקהילה היהודית. העידן הזה – תור הזהב – הזניק לפסגה האמריקאית מדענים וסופרים, קומיקאים ופוליטיקאים, מלחינים וקולנוענים. היהודים, שהם רק פלח זעיר מהכלל האמריקאי, השפיעו ושגשגו הרבה מעבר לגודלם, ונהנו מביטחון יחסי, משקט, מאהדה.
העידן הזה נגמר. הרנסנס נגמר. פוייר מתאר אותו, ואז מספיד אותו. דונלד טראמפ והתנועה שהקפיצה אותו לצמרת, שחררו את שד האנטישמיות מימין. הפרוגרסיבים ותנועות השמאל הרדיקלי שחררו את שד האנטישמיות משמאל. ליהודים היה קל לזהות את הסכנה מימין, ולזעוק נגדה. את הסכנה משמאל הם מתחילים להבין עכשיו, לאחר המכה של 7 באוקטובר והתגובה שנצפתה לה בקמפוסים ברחבי ארה"ב, בתנועות מחאה, בקרב מנהיגים ומובילי דעת קהל ואינטלקטואלים. בלי הימין, היהודים עוד איכשהו יכלו להסתדר, בחסות המקלט הבטוח של השמאל, שרובם מזדהים איתו. בלי השמאל, לא נותר ליהודים מקום בטוח.
את פרנקלין פוייר הכרתי לפני לא מעט שנים, כשהיה עורך של המגזין "ניו רפבליק". הוא יהודי ליברלי, מבקר חריף למדי של ישראל ושל הפוליטיקה שלה, אבל מחובר להוויה היהודית בעבותות חזקים. אחיו מוכר יותר ממנו: הסופר ג'ונתן ספרן פוייר, שנתח גדול מיצירתו מוקדש לעם היהודי ולישראל. לפני כמה שנים התפרסם בישראל גם ספרה של אמו, אסתר ספרן פוייר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן". גם זה ספר על הגורל היהודי. כך או כך, מדובר על בן למשפחה מלב הרנסנס היהודי־אמריקאי. פוייר הוא הרנסנס, הוא תור הזהב. אם הוא מרגיש שזה נגמר, שווה לשים לזה לב. ולהביא בחשבון את ההשלכות של המצב החדש על יהודי אמריקה – וגם עלינו.
כבר לפני כמה חודשים, קצת לאחר פרוץ המלחמה, כתבתי כאן על התפרצות האנטישמיות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. כתבתי דבר חריף מאוד, אבל איכשהו, אף אחד לא התרגז או מחה. ישראל עסוקה מדי בענייניה מכדי לשים לב למה שקורה בחוץ. ובכל זאת, מה שקורה בחוץ גורלי גם לנו. מצבו של העם היהודי גורלי גם לנו. התפרצות של אנטישמיות גורלית גם לנו.
הנה, כך כתבתי אז: יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו בכלל לא קורה בישראל, ולא בעזה, ולא בגבול לבנון. יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו קורה באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה, בגרמניה, בקנדה. כבר כמה שנים שהאנטישמיות מרימה ראש. כבר כמה שנים שחלקנו מבינים שנגמרה תקופה, ומתחילה אחרת. אבל עכשיו באה התפרצות – שטף אנטישמי שקשה לזכור כמותו כבר הרבה מאוד שנים. שטף שאינו מתוחם להפגנות ענק במדינות ערביות, אלא נובע ממקורות מערביים מובהקים. יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו.
למה זה כל כך חשוב גם לנו כאן, בישראל? הנה מה שדבר כזה יכול לעשות, בנסיבות קשות. הוא יכול להקשות מאוד על תמיכה בינלאומית בישראל; הוא יכול להכשיר פעולות אלימות נגד ישראל של אויבי ישראל; הוא יכול לגרום להרבה מאוד יהודים להידרש לבחירה – האם להיות יהודים פעילים בישראל, או לחדול מלהיות יהודים פעילים במקומות אחרים. כלומר, הוא יכול להוביל, בתהליך מתגלגל, לקיומו של עולם שאין בו, או כמעט אין בו, נוכחות יהודית למעט בישראל; הוא יכול להקשות על ישראלים לבקר בחו"ל, לבלות בחו"ל, ללמוד בחו"ל. יש עוד הרבה השלכות אפשריות שנוכל למנות, אבל נעצור כאן.
נעצור כאן כדי לחזור לפוייר. הוא מתאר מצב, לא מגיש המלצות מדיניות. לעם היהודי קורה דבר לא טוב. העם היהודי נחשף מחדש להתפרצות של שנאה. ישראל נראית חלשה מכפי שנראתה בעבר, ועוד לא מראה סימני התאוששות מהמכה שחטפה. יהדות אמריקה – עמוד התווך השני של העם היהודי בימינו – נראית גם היא חשופה, פגיעה, מעורערת.
"הכוחות הערוכים נגד היהודים, מימין ומשמאל, חזקים... גל האנטישמיות הוא סימפטום לדעיכה של הרגלים דמוקרטיים...", כותב פוייר. הוא מזכיר ש"למרות שאין זה חוק ברזל של ההיסטוריה, חברות כאלה נוטות להתדרדר. אנגליה נכנסה לעידן אפל ארוך לאחר שגירשה את יהודיה בשנת 1290. רוסיה הצארית צלעה לקראת מהפכה לאחר הפוגרומים של שנות ה־80 (של המאה ה־19)". פוייר סבור שאם אמריקה "תמשיך בנתיב הנוכחי, זה יהיה סוף תור הזהב לא רק עבור היהודים, אלא עבור המדינה שטיפחה אותם".
אולי. אבל התנבאות על סופה של אמריקה כפי שהכרנו אותה, שיבוא במקביל לסופה של קהילת יהודי אמריקה כפי שהכרנו אותה – אינה נבואת נחמה. ליהודים לא יהיה רווח מהעובדה שגם כלל האמריקאים יסבלו.
מכאן – צריך לעבור לשאלות. איזה לקח ללמוד מהתיאור של פוייר, אם מקבלים אותו כהווייתו. ולא – הלקח איננו לקרוא לכלל יהודי אמריקה לעלות לישראל, כי רק כאן בטוח. זה יהיה לקח מופרך, בהתחשב בעובדה שגם כאן לא בדיוק בטוח. ולא – הלקח גם אינו "להילחם באנטישמיות". כלומר, בוודאי שצריך להילחם בה, אבל כדאי לעשות זאת בראייה מציאותית. היהודים לא באמת שולטים בעולם, ולא באמת יכולים להשפיע על מגמות חברתיות עמוקות במדינות ענק כמו ארה"ב. אין ליהודים דרך למנוע מלא יהודים להיות אנטישמים. כל מה שיש להם הוא היכולת לזהות בזמן, להיערך בהתאם, לנסות לשרוד. ולעשות את כל זה באחריות גדולה.
תחיית חג החנוכה
בספר שפרסמתי כבר לפני יותר מעשור, ושעוסק בהרחבה בתיאור מפורט של תור הזהב של יהדות אמריקה – תור הזהב שפוייר סבור שבא לסופו – התייחסתי גם לקיום השברירי של מיעוט יהודי קטן. לקרח הדק שעליו נבנו היסודות של תור הזהב. והתייחסתי גם לאופי המחזורי של חיי היהודים: שגשוג, קשיים, שגשוג, איומים, וחוזר חלילה.
לקראת סוף המאה ה־19 יהודי אמריקה חוו סוג של פסגה. זה היה ממש לקראת בואם של גלי ההגירה הגדולים, כאשר אמריקה עוד הייתה מקום ריק למדי, והרבה יותר אינטימי. ההיסטוריון ג'ונתן סרנה, שכתב על גל ה"התעוררות" היהודי של סוף המאה ה־19, כינה את מה שהתרחש בשנות ה־70 וה־80 של אותה מאה "רנסנס יהודי". תחייה של חיי הדת היהודים שהושפעה מתחייה מקבילה של הנצרות הפרוטסטנטית באותן שנים.
מחולליה של תקופת הצמיחה היו מגוונים, אולם סרנה מנה את עליית האנטישמיות כגורם מרכזי. באותה תקופה נטרקו דלתות בפניהם של יהודים בגרמניה, וגם בארה"ב. פורסמו פמפלטים רבים המשמיצים את הדת היהודית ואת היהודים. "תנאי החיים של היהודים באמריקה ובשאר העולם הפכו לגרועים יותר במקום לטובים יותר", כתב סרנה.
במקביל, מנהיגי הקהילה דאגו בגלל התרופפות רקמת החיים היהודית. אלא שדווקא המשבר הוא שהוליד התחדשות. לטענתו של סרנה, שלא כמו התחייה הנוצרית, שחלחלה "מלמעלה למטה" – כלומר, מהמטיפים והמנהיגים הכריזמטיים לציבור המאמינים – בקרב היהודים השינוי בא "מלמטה למעלה". הוא הציג דוגמה מרתקת (שהזכרתי גם בספרי): קבוצת יהודים מפילדלפיה שיזמה את הקמפיין המאוד מצליח ל"תחייתו הגדולה של החג היהודי הלאומי חנוכה". מרכזיותו של חנוכה ניכרת בקרב יהודי ארה"ב גם במאה ה־21.
סרנה למד מהתקופה ההיא ארבעה לקחים שכדאי להזכיר גם היום: ההמשכיות של הקהילה היהודית תלויה לעתים דווקא ביכולתה להתנתק מן המסורת ולחדש; אין מפתח אחד שמספק פתרון לכל האתגרים שאיתם מתמודדת הקהילה; הרעיונות הטובים אינם אלה שבאים מן המוסדות והמנהיגים "למעלה" אלא מן השטח; והכי רלוונטי: הקהילה היהודית בארה"ב מתחזקת כאשר היא ניצבת בצומתי הכרעה וכאשר היא מתמודדת עם קשיים. הנה, מפוייר ועד סרנה, השאלה שרק הזמן יוכל להשיב עליה: האם תור הזהב של היהודים נגמר, או שמא הוא רק מפנה את מקומו לתור הזהב הבא?
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, מדוח ועדת החקירה לאסון מירון, מהמגזינים "אטלנטיק" ו"ניו יורקר", ומסקרי המכון למדיניות העם היהודי.