מאמר של העיתונאי פרנק פוייר מעביר צמרמורת לעמוד השדרה של העם היהודי. הוא מבשר את סופו של תור הזהב של יהדות אמריקה. אם יש לכם סבלנות, ויכולת לקרוא מאמר ארוך באנגלית, נסו אותו, באתר המגזין "אטלנטיק".
אם לא, נספר לכם עליו בקיצור נמרץ: הקהילה היהודית נהנתה מתקופת פריחה שאין לה תקדים מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לפני כמה שנים. זה היה תוצר של כמה מגמות, חלקן נוגעות לגיאו פוליטיקה עולמית, חלקן לתופעות חברתיות פנים אמריקאיות, חלקן להתפתחות של הקהילה היהודית. העידן הזה – תור הזהב – הזניק לפסגה האמריקאית מדענים וסופרים, קומיקאים ופוליטיקאים, מלחינים וקולנוענים. היהודים, שהם רק פלח זעיר מהכלל האמריקאי, השפיעו ושגשגו הרבה מעבר לגודלם, ונהנו מבטחון יחסי, משקט, מאהדה.
העידן הזה נגמר. הרנסנס נגמר. פוייר מתאר אותו, ואז מספיד אותו. דונלד טראמפ והתנועה שהקפיצה אותו לצמרת, שחררו את שד אנטישמיות מימין. הפרוגרסיבים ותנועות השמאל הרדיקלי שחררו את שד האנטישמיות משמאל. ליהודים היה קל לזהות את הסכנה מימין, ולזעוק נגדה. את הסכנה משמאל הם מתחילים להבין עכשיו, לאחר המכה של 7 באוקטובר והתגובה שנצפתה לה בקמפוסים ברחבי ארה"ב, בתנועות מחאה, בקרב מנהיגים ומובילי דעת קהל ואינטלקטואלים. בלי הימין, היהודים עוד איכשהו יכלו להסתדר, בחסות המקלט הבטוח של השמאל, שרובם מזדהים איתו. בלי השמאל, לא נותר ליהודים מקום בטוח.
את פרנקלין פוייר הכרתי לפני לא מעט שנים, כשהיה עורך של המגזין ניו רפבליק. הוא יהודי ליברלי, מבקר חריף למדי של ישראל ושל הפוליטיקה שלה, אבל מחובר להוויה היהודית בעבותות חזקים. אחיו מוכר יותר ממנו: הסופר ג'ונתן ספרן פוייר, שנתח גדול מיצירתו מוקדש לעם היהודי ולישראל. לפני כמה שנים התפרסם בישראל גם ספרה של אמו, אסתר ספרן פוייר, "אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן". גם זה ספר על הגורל היהודי. כך או כך, מדובר על בן למשפחה מלב הרנסנס היהודי אמריקאי. פוייר הוא הרנסנס, הוא תור הזהב. אם הוא מרגיש שזה נגמר, שווה לשים לזה לב. ולקחת בחשבון את ההשלכות של המצב החדש על יהודי אמריקה – וגם עלינו.
כבר לפני כמה חודשים, קצת לאחר פרוץ המלחמה, כתבתי כאן על התפרצות האנטישמיות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. כתבתי דבר חריף מאוד, אבל איכשהו, אף אחד לא התרגז או מחה. ישראל עסוקה מדי בענייניה, מכדי לשים לב למה שקורה בחוץ. ובכל זאת, מה שקורה בחוץ גורלי גם לנו. מצבו של העם היהודי גורלי גם לנו. התפרצות של אנטישמיות גורלית גם לנו.
הנה, כך כתבתי אז: יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו בכלל לא קורה בישראל, ולא בעזה, ולא בגבול לבנון. יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו קורה באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה, בגרמניה, בקנדה. כבר כמה שנים שהאנטישמיות מרימה ראש. כבר כמה שנים שחלקנו מבינים שנגמרה תקופה, ומתחילה אחרת. אבל עכשיו באה התפרצות – שטף אנטישמי שקשה לזכור כמותו כבר הרבה מאוד שנים. שטף שאינו מתוחם להפגנות ענק במדינות ערביות, אלא נובע ממקורות מערביים מובהקים. יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו.
למה זה כל כך חשוב גם לנו כאן, בישראל? הנה מה שדבר כזה יכול לעשות, בנסיבות קשות. הוא יכול להקשות מאוד על תמיכה בינלאומית בישראל; הוא יכול להכשיר פעולות אלימות נגד ישראל של אויבי ישראל; הוא יכול לגרום להרבה מאוד יהודים להידרש לבחירה – האם להיות יהודים פעילים בישראל, או לחדול מלהיות יהודים פעילים במקומות אחרים. כלומר, הוא יכול להוביל, בתהליך מתגלגל, לקיומו של עולם שאין בו, או כמעט אין בו, נוכחות יהודית למעט בישראל; הוא יכול להקשות על ישראלים לבקר בחו"ל, לבלות בחו"ל, ללמוד בחו"ל. יש עוד הרבה השלכות אפשריות שנוכל למנות, אבל נעצור כאן.
מכאן – צריך לעבור לשאלות. איזה לקח ללמוד מהתיאור של פוייר, אם מקבלים אותו כהווייתו. אין ליהודים דרך למנוע מלא-יהודים להיות אנטישמים. כל מה שיש להם הוא את היכולת לזהות בזמן, להיערך בהתאם, לנסות לשרוד. ולעשות את כל זה באחריות גדולה.
המאמר המלא יפורסם מחר במעריב