יש לי ויכוח מתמשך עם אחד הבנים שלי על המוזיקה הישראלית. הבחור, בן 21, מרבה לטעון בהתרסה שלמוזיקה הזו אין שוליים אמיתיים, ושגם למי שנמצא בשוליים יש סיכוי, גם אם קלוש ביותר, להגיע למיינסטרים. ולפיכך, המיינסטרים מורכב ברובו ממוזיקה שטחית ובנאלית, שהיא בעיקר ניסיונות חיוורים לחיקוי של טרנדים מעבר לים.
נגמרו המשוררות? המופע ליום האישה הוקדש דווקא לאלתרמן
שולה חן על שירה שהפך להמנון החטופים: "לא אשמח עד שישובו כולם הביתה"
אני, כמובן, נעלב אינסטינקטיבית, ומנסה לסנגר על התוצרת המקומית. זה מתבטא בדרך כלל בגרירה פיזית שלו לתוך חדר העבודה שלי, והשמעה תחת כפייה של להיטים ישראליים שמגיעים מהאזורים היותר מאתגרים, אינטליגנטיים וניסיוניים של המוזיקה.
ברי סחרוף, מאיר אריאל, החברים של נטאשה, קורין אלאל המוקדמת ועוד. הוא עומד שם, בחיוך ציני, ממתין לסוף השיר, ואז שואל: “אבא, יש לך גם דוגמאות שהוקלטו אחרי תקופת האדם הקדמון?". ואז אני מתרגז עוד יותר, ומנסה לגייס אומנים עכשוויים להוכחת טענותיי. אבל, איך לומר בעדינות? זה לא פשוט.
חשבתי על הוויכוח הזה באמצע הופעת האיחוד של כרמלה גרוס ואגנר בבארבי החדש. כלומר, השנייה מבין חמש ההופעות הרצופות שהיא קיימה, והן היו כולן סולד אאוט. אף על פי שאני מכיר את אלבום הבכורה של כרמלה בעל פה, כבר מעל 30 שנה, אפילו בעיניי החוויה הייתה פתאום על גבול ההארד קור.
הגיטרות המנסרות, הבס הכמעט אלים, ובאופן כללי - החוסר המוחלט בהתנחמדות מצד ארבעת חברי ההרכב, שפשוט ריססו את הקהל בהרעשה על־קולית. שלא לדבר על התכנים, ששוב - למרות היכרותי העמוקה איתם - הדהימו אותי מחדש. שירים על השואה, על מיניות בוטה ונזילה, על איידס, מחלות נפש, אוננות... ואז נזכרתי שההרכב הזה, שפרץ לתודעה בתחילת שנות ה־90, היה חזק במיינסטרים.
ערן צור וחבריו אומנם לא הפכו לכוכבי ענק, אבל הם הושמעו היטב ברדיו, זכו לסיקור תקשורתי מפרגן והצליחו להכניס כמה שירים לקאנון הקולקטיבי. חבל, חבל שהבן שלי לא פה, אמרתי לעצמי. אבל עצמי ענה לי מיד שזה היה רק מחזק את טענותיו. כאלף איש, רובם המוחלט בני 50 ומעלה, מצטופפים למול להקה שחייתה את החיים - במאה ה־20.
ואז ניסיתי לחשוב למה. ממה נובע הפער הזה, בין העידן הנוכחי לזה שבו שיר נועז על סקס בין שני כדורגלנים בחדר ההלבשה הפך ללהיט רטוב וחם. זה מושפע, באופן טבעי, מהרבה מאוד גורמים ותמורות של הזמן. אבל אחד המרכזיים שבהם הוא האופן שבו המוזיקה תיווכה אז, ומתווכת כיום למאזינים.
בראשית שנות ה־90 היה פה עדיין ערוץ טלוויזיה אחד. שתי תחנות רדיו מרכזיות. שלושה עיתונים יומיים גדולים וכמה מקומונים, שהצדיעו לכל דבר שהדיף ריח של אלטרנטיבה. ובתוך כלי התקשורת המצומצמים האלה עבדו מספר עיתונאים ועורכים, שאפשר היה לספור - בנדיבות - על שתי כפות ידיים, שהנגישו את המוזיקה החדשה באופן כמעט בלעדי. הטעם האישי שלהם עיצב, במידה מרובה, את זה של דורות שלמים.
בשנים האחרונות אני מרבה לכתוב כנגד הדינמיקה הזו, שגרמה לקיפוח של ז'אנרים מוזיקליים שלמים ולסוג של כפייה תרבותית מתמשכת. ובמובנים רבים, לא הוגנת בעליל.
אבל אני לא יכול שלא לחשוב שאלמלא הכוח האדיר שניתן למעטים כל כך, לא היינו נחשפים ללהקות כמו כרמלה גרוס ואגנר ולעוד הרבה מאוד תופעות מוזיקליות אחרות, שמקומן הטבעי היה בשוליים (ע"ע נושאי המגבעת או הקליק. “אינקובטור", שיר של מילה אחת, צעד במצעד הפזמונים, לעזאזל).
המעבר לשוק “חופשי", שבו אתה יכול להכיר מוזיקה חדשה לבדך, בכל מרחבי הרשת, רידד את המוזיקה הישראלית באורח בלתי נמנע. כי מוזיקה שהיא יותר ניסיונית ומאתגרת מתקשה לתפוס את האוזן בשמיעה ראשונה.
במדינות גדולות, עם סצינה מוזיקלית מגוונת, יהיו עדיין מספיק מאזינים שיצרכו מוזיקה כזו גם היום, ויאפשרו לאומנים לפעול ולהתפרנס. אבל בשוק המצומצם מראש של ישראל, קשה עד בלתי אפשרי לחיות בשוליים. במילים אחרות - דווקא התהליך המבורך של שחרור המוזיקה משליטתם של שומרי הסף, הקשה מאוד על פרח שחור לשרוד בין פרחים לבנים.
על הסכין
אני יותר מממליץ, לבני כל הגילים, לדגום את המהדורה החדשה של “פרח שחור", אלבום הבכורה של כרמלה גרוס ואגנר. פרט לשיפוץ דיגיטלי של השירים מהאלבום המקורי, נוסף כאן תקליט שלם שכולל סקיצות וגרסאות של שירים שלא יצאו, או יצאו בהמשך בגרסה אחרת לגמרי. והכל עדיין נשמע פצצה, וגם מעוצב באופן שמכבד את המקור.
יש משהו אבסורדי בטרמינולוגיה סביב הוויכוח על גיוס החרדים. בייחוד בטענה שיש לגייס מתוך הסכמה ולא בכפייה. כאילו שאני, ובניי, לא הלכנו לצבא אך ורק כי הכריחו אותנו. כאילו שלא ביצעתי בשירות אין־ספור פעולות שנראו לי טיפשיות/מסוכנות/לא מוסריות, רק מתוך ציות. שירות צבאי מבוסס על כפייה. ואין סיבה שהכפייה הזו תפסח על ציבור שלם.
הסדרה “אהבה מודרנית", שהגיעה עכשיו לסלקום טי־וי, מבוססת על טור קבוע ב"ניו יורק טיימס" שהוקדש לסיפורי אהבה. בכל פרק מובא סיפור אחר לגמרי, בכיכובם של שחקנים שונים - חלקם כוכבי־על כמו אן האתוויי או טינה פיי. והתוצאה לא אחידה ברמתה אבל ברובה כובשת. בעיקר כי הסדרה חפה מציניות ואוהבת - באמת - את האהבה.