גם לספרים ולרעיונות יש רגע של התחלה ורגע של הבשלה. במקרה של "מלחמת זכות השיבה", ספרם המחכים של עדי שורץ ועינת וילף, שיצא במקור לפני שש שנים, הרגע הזה בא השבוע.
והיה בו משהו מתעתע: מצד אחד, המכה התדמיתית הקשה שערערה את מעמדו של אונר"א, הארגון שמשמר את בעיית הפליטות הפלסטינית, כפצע מוגלתי שלא נרפא. וילף ושורץ ראויים לזכות ראשונים על כיוונו של זרקור מסמא לבעיית אונר"א. הם ראויים להכרה על התובנה המוקדמת – לא מוקדמת ביחס להתפתחות ההיסטורית, אבל מוקדמת ביחס להרבה מאוד פרשנים ודיפלומטים שעסקו בסכסוך הישראלי־פלסטיני – שלא תוכל להיות התקדמות לסיום הסכסוך כל עוד אונר"א, והרעיון של אונר"א, נמצאים בסביבה.
מלחמת זכות השיבה הבלתי נגמרת של הפלסטינים נתקלה השבוע בגרסתה הישראלית: מלחמת זכות השיבה לגוש קטיף היא תופעה חדשה הרבה יותר, אלימה הרבה פחות, שאינה זוכה לתמיכה בינלאומית, ולא לרוח גבית של ארגון ממומן היטב הפועל בשטח. ובכל זאת, יש להתייחס אליה ברצינות. היא מבטאת את אותו סנטימנט שמכשיל כל מחשבה על התקדמות לכיוון של הסדר עתידי, רחוק ככל שיהיה, של הסכסוך. היא מבטאת את הסירוב להפוך דף, לעבור הלאה, לזכור שמה שהיה – היה, ושמה שיהיה חשוב יותר ממה שהיה.
יש פלסטינים, רבים מאוד, שמתקשים להסתגל למציאות חדשה למדי: בארץ ישראל קמה ומשגשגת מדינה יהודית. יש ישראלים – רבים הרבה פחות, אבל מספרם לא מבוטל (מיד נגיע לזה) שמתקשים להסתגל למציאות חדשה עוד יותר: מדינת ישראל היהודית ויתרה על חבל עזה, ועזבה אותו שלא על מנת לשוב.
בשני המקרים אפשר להעריך את הדבקות בחלום. הציונות לא הייתה מתקיימת אלמלא חלום הדורות על שיבה לארץ ישראל. היהדות לא הייתה מתקיימת אלמלא ההתעקשות על "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". כלומר, היהודים סירבו להפוך דף. הם גלו או גורשו מהארץ, הם איבדו את השלטון על הארץ, וסירבו להשלים עם רוע הגזירה ולעבור הלאה.
כאשר חזרו, זו הייתה הגשמת חלום, אבל הגשמה מודולרית. לארץ ישראל – כן. לכל ארץ ישראל – לא. הם קיבלו את תוכנית החלוקה, מתוך הבנה שיש חלום, ויש גם מציאות. שיש דבקות באתמול, ויש גם מחשבות על מחר. אם הפלסטינים היו מסכימים לפשרה, אפשר היה לסכם את פרשת החלום והגשמתו.
הם לא הסכימו. הם עדיין לא מסכימים. כפי שהספר "מלחמת זכות השיבה" מתעד היטב, הפלסטינים מתעקשים על מימוש מלא: הציונים הולכים, אנחנו חוזרים. הקשבה לכמה מהנאומים שנישאו השבוע בכנס השיבה לגוש קטיף מגלה את אותו מסר במהופך: אנחנו חוזרים, הפלסטינים הולכים.
אפשר לומר: זה בדיוק מה שעשו הציונים – חלמו על שיבה למקום שסולקו ממנו. אפשר לומר: זה בדיוק ההפך ממה שעשו הציונים – התעקשות על מימוש מלא וסירוב להסתפק במימוש חלקי. פרעות חמאס יצרו הזדמנות להציג לישראלים את החלום בלבוש חדש - לבוש ביטחוני. אבל אין לטעות בו: זה לא חלום ביטחוני, זה חלום עקרוני. זה חלום על גלגול לאחור של ההיסטוריה, לימי טרום ההתנתקות של 2005. זה חלום שהוגשם, בצעד סמלי, כאשר הממשלה ביטלה למפרע את ההתנתקות מצפון השומרון. ועכשיו יש מי שמבקשים להגשים אותו, אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, גם ברצועת עזה.
מי רוצה לחזור?
נמשיך לסוף: ישראל לא תיישב את גוש קטיף. לפחות לא בזמן הקרוב, לא בסיבוב הזה. ואם אתם לא סומכים עלינו, תקשיבו לבנימין נתניהו, שאמר כבר כמה פעמים שזה רעיון לא ריאלי, ובמוצאי השבת שעברה חזר ואמר שזה רעיון שהוא לא עומד מאחוריו. פסיקת בית הדין בהאג אומנם ניתנה, אבל הדיונים המשפטיים יכולים לחזור בקרוב, וכבר למדנו שכל התבטאות מתלהמת של שר או חבר כנסת היא חומר בידיהם של התובעים. הצהרה על חזרה לגוש קטיף תיתן להם עילה להחלטות נגד ישראל. ואפשר כמובן לומר שזה לא חשוב, ולמי אכפת. אבל מסתבר שלומר זה דבר אחד, ולעשות זה דבר אחר. ממשלת הימין־מלא של נתניהו לא מתכוונת לעשות. ראש ממשלת הימין־מלא לא מתכוון אפילו לומר.
ממילא כנס החזרה לגוש קטיף שנערך השבוע לא היה כנס של מעשים, זה היה כנס של דיבורים. והיו בו שני סוגים של דיבורים: דיבורים של אנשי חלום, או חזון, תקראו לזה איך שאתם רוצים, שמטרתם לשמר רעיון לעתיד. הם רוצים שהחזרה לגוש קטיף תהיה כמו לשנה הבאה בירושלים הבנויה של פעם, או שייבנה בית המקדש של היום. דבר ששואפים אליו ויום אחד אולי גם מגשימים אותו (ירושלים), או ממשיכים לשאוף אליו (בית המקדש). הסוג השני של הדיבורים היה דיבורים של פוליטיקאים. הם באים לעשות סיבוב ולקצור אהדה. היום כאן, מחר שם, לפי משב הרוח.
מי רוצה לחזור לגוש קטיף? קודם כל, וזה חשוב לומר, לא מעט ישראלים. בכלל לא מעט. כמה מהם ילכו להתיישב בגוש, זו כבר שאלה אחרת, כמה מהם יתחרטו על החלטה כזאת כשיתברר שהילדים שלהם צריכים ללכת לעשות שמירות על גדר הגוש, גם זו שאלה אחרת. אבל לפחות ברמת ההצהרה, כרבע מהיהודים בישראל רוצים שהגוש ייבנה מחדש. 26% בסקר המכון למדיניות העם היהודי בינואר, 24% בסקר חודש נובמבר 2023.
כמעט כולם מצביעי הקואליציה (רק 3% ממצביעי מפלגות האופוזיציה רוצים חזרה לגוש קטיף). שליש מתומכי הליכוד, שמונה מעשרה תומכי הציונות הדתית (לפי כוונות הצבעה כיום). למעשה, כמעט כל התומכים דתיים או חרדים. כלומר, רוב הדתיים ורוב החרדים – רוצים שלטון ישראלי מלא על עזה והחזרת היישובים היהודיים.
אם לדייק קצת יותר: בסקר הכללי של המכון, יש רוב של חרדים שרוצים שישראל תיישב את הגוש. בסקר הייעודי של החברה החרדית, בשיתוף חברת אסקריא, זה לא רוב, זה 45% מהחרדים. עדיין הקבוצה הגדולה ביותר, ובפער גדול, לעומת קבוצות אחרות. בסקר הזה אפשר לזהות עוד משהו: חרדים ספרדים רוצים חזרה לגוש הרבה יותר מחרדים ליטאים. וגם, ככל שהגיל יורד, הרצון ליישב את הגוש עולה. כלומר, חרדים צעירים הם התומכים הגדולים יותר בחזרה לגוש.
הדתיים והחרדים הם גם התומכים המובהקים בפתיחת חזית שנייה נגד חיזבאללה בצפון. המקרה של החרדים הוא כמובן מעניין: הם לא יילחמו, כי הצעירים שלהם בישיבות. הם לא יתיישבו בגוש קטיף, כי מעולם לא הייתה להם נטייה להתיישבות בהתנחלויות מרוחקות. בשאלה באותו סקר הנוגעת לחשיבות השוויון בנשיאה בנטל הביטחוני, החרדים הם מי שסבורים שאין צורך כזה – אין צורך בשוויון בנטל, ואפשר להסתדר עם המצב כפי שהוא, בלי שוויון.
אבל עובדה היא שהם אינם מזהים עמדה כזאת עם צורך להיות קצת פחות נִציים בתביעות שיש להן השלכה ישירה על נטל הביטחון. יש שיאמרו שזאת חוצפה, אבל זה גם סימן לנינוחות. ליכולתם של החרדים להאמין באמת שהם תורמים את חלקם בלימוד, ושאין זה מוריד מזכותם לתמוך במדיניות שתחייב הקצאות נרחבות של חיילים למשימות בדרום או בצפון.
נתניהו או גנץ?
צריך להיות נדיבים ולהניח שכל סוקר וסוקרת משתדלים להוציא את מיטב התוצרת. צריך להיות מציאותיים ולהניח שיש הבדלים שנובעים מנוסח השאלה, מיום הדגימה, מחישוב הדגימה, משקלול התוצאות. צריך להיות מדויקים ולומר שיש פער גדול, ובלתי מוסבר, בין הסקרים של שלמה פילבר בעכשיו 14 לבין כל שאר הסקרים של כל שאר הסוקרים. צריך להיות ישרים ולומר שקשה להתעלם מהעובדה שהסקרים בעכשיו 14 – ערוץ עם הטיה פוליטית מובהקת – נראים מתאימים מאוד למשאלת הלב של ציבור הצופים בעכשיו 14. צריך להיות זהירים ולומר שהעובדה שהסקרים מתאימים לצופים, ושונים מהסקרים האחרים, לא אומרת שהם מטעים או מוטעים. היא רק אומרת שהם שונים ומתאימים.
נביט במספרים, ודי בכוונה בחרתי בשאלה הקלה יותר להשוואה. שאלות של מנדטים מורכבות הרבה יותר, משום שמעורבת בהן גם מניפולציה של חלוקת הקולות למושבים דמיוניים בכנסת, וכל זה בלי שיודעים מראש מה יהיה אחוז ההצבעה בכל מגזר, ומה יעשו הרבה מאוד מצביעים שטרם החליטו. מספיק שסוקר אחד מחליט לחלק את המצביעים שלא החליטו בצורה אחת, וסוקר אחר בצורה אחרת, כדי לייצר פערי מנדטים לא מבוטלים. מספיק שסוקר אחד מחליט לחלק את המצביעים שלא החליטו וסוקר אחר מחליט להתעלם מהם, כדי לייצר פערי מנדטים לא מבוטלים. אז נעזוב את המנדטים, אף שגם הם מלמדים על פערים משמעותיים – ועל חריג אחד לעומת כל השאר.
נבחן את שאלת ההתאמה לראשות הממשלה. זו שאלה קלה, כי הנוסח דומה למדי בכל הסקרים, וכי התשובה היא בחירה פשוטה בין שלוש אפשרויות. או נתניהו, או גנץ, או אף אחד מהם, בין שמשום שחושבים ששניהם לא מתאימים, ובין שמשום שלא מצליחים להכריע ביניהם. שאלה פשוטה, שמספקת תשובה אחידה – למעט המקרה המוזר של פילבר. בחודש האחרון, בכל הסקרים, התמיכה בנתניהו כ"מתאים יותר" לראשות הממשלה עומדת על כ־30%, והתמיכה בגנץ על כ־45%. תלוי ביום, תלוי בסוקר, כמה אחוזים למעלה ולמטה.
אצל פילבר נרשם לפני שבוע מהפך: נתניהו מעל 40%, גנץ מתחת ל־35%. גם בסקר יומיים לפניו (13) וגם בסקר יום אחריו ("מעריב"), התמונה נותרה כפי שהייתה לכל אורך החודש האחרון. אבל אצלו נצפה שינוי. שינוי משמעותי. לתמונה הזאת אפשר להגיב בשלוש צורות.
הראשונה: כל צופה יכול לסמוך על הסוקר שהוא סומך עליו ולקבל את העמדה שלו. כלומר, צופי 14 וצופי 13 יחיו ביקומים מקבילים שאינם נפגשים. זה לא רק שאינם מסכימים אידיאולוגית, מה שדי ברור, אלא הם אינם רואים את אותה תמונת מציאות. צופים של 13 מניחים שנתניהו על הקרשים, ואין לו תמיכה משמעותית בישראל; צופים של 14 מניחים שנתניהו הוא המנהיג שרוב הישראלים, או קרוב לרוב, רוצים כראש הממשלה שלהם. זה לא מה שהם מקווים שיהיה – זה מה שהם חושבים שכבר עכשיו. כמו שאחד חושב שעכשיו יום והשני חושב שעכשיו לילה, בלי קשר לשאלה אם הם מעדיפים יום או לילה.
השנייה: כל צופה יכול לומר "סקרים זה שקרים", עמדה שמקובל לשמוע, גם בקרב צרכנים מושבעים של סקרים, ולשלוף כהוכחה את הפער המשונה בין הסקרים המודדים את התמיכה בראש הממשלה. אם יש מי שמודד ומוצא את גנץ מוביל בפער גדול, ויש מי שמודד ומוצא את נתניהו מוביל בפער גדול, יכול להיות שכלי המדידה הזה, הסקרים, פשוט לא שווה הרבה ומוטב להתעלם ממנו. כמובן, עם הגישה הזאת יש קושי אחד: בדיקות של מהימנות סקרים נעשות כל הזמן, ובאופן כללי הכלי הוכר כיעיל. לא מושלם, לא נטול שגיאות, לא נקי מבעיות – אבל יעיל.
השלישית: כל צופה יכול לומר שהוא הולך אחר הרוב. לא מתעלם מסקרים יוצאי דופן, מביא אותם בחשבון, מוכן לקבל שהתמונה מצטיירת קצת אחרת בעיניו של סוקר זה או אחר, ובכל זאת הולך עם מה שנראה כמו תמונת המציאות שרוב הסוקרים מציירים. החיסרון של הגישה הזאת ברור: לפעמים הרוב טועה, שבוי בקונספציה, מתנהג כעדר. גם היתרון של הגישה הזאת ברור: היא מנומקת. הלכתם לעשרה רופאים, תשעה נתנו חוות דעת אחת, ואחד נתן חוות דעת אחרת, מה תעשו? אפשר לבחור בחוות הדעת החריגה, נניח, כי יותר מתאים לכם לא לעשות ניתוח מאשר כן לעשות ניתוח. אבל המעשה הרציונלי והמנומק יהיה לקבל את עמדת התשעה ולא את עמדת היחיד.
למה כל זה חשוב? הוא חשוב בגלל מה שהזכרנו קודם: תמונת המציאות. לאופן שבו ישראלים רואים את המציאות יש השפעה על המציאות. ניתן דוגמה: נניח שאתם חושבים שרוב גדול של הישראלים היו רוצים לשנות את בחירת השופטים לבית המשפט העליון, ויש רק קומץ של מתנגדים. זה היה גורם לכם לכעוס על מי שמונעים את שינוי השיטה, ולהרגיש שקבוצת אליטה קטנה מנהלת קבוצת רוב. לעומת זאת, אם אתם מניחים שרוב גדול של הישראלים לא היו רוצים לשנות את בחירת השופטים לבית המשפט העליון, הפגנות נגד שינוי השיטה לא היו נראות לכם מכעיסות, הן היו נראות לכם הגיוניות וסבירות. מי שהיה מכעיס אתכם, זה מי שמנסה ללכת נגד הרוב בהתעקשות לא מובנת.
ניתן עוד דוגמה: אם אתם חושבים שהתרומה הכלכלית של חרדים לישראל יחסית נמוכה, תבינו מדוע משרד האוצר רוצה לשנות כל מיני קריטריונים כדי להעלות את הסיכוי שהתרומה של החרדים לכלכלה תהיה יותר גבוהה. זה לא בהכרח אומר שתתמכו בהצעות של משרד האוצר, אבל לפחות תבינו למה הוא מציע את מה שהוא מציע.
לעומת זאת, אם להבנתכם החרדים תורמים לכלכלה הישראלית לא פחות מכל מגזר אחר – ויש שיעור גדול מאוד של חרדים שמאמינים בכך – אז לא רק שלא הייתם מתנגדים להצעות של האוצר, אלא בכלל לא הייתם מבינים מאיפה הן נובעות ולמה מישהו עשוי לחשוב שהן נחוצות. בעצם, לא הייתה לכם ברירה אלא להניח שאו שהמציעים טיפשים (כי למה צריך לשנות משהו שמתפקד היטב), או שהם רשעים (וההצעות נובעות משנאת חרדים).
אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות מוכרות מהמציאות הישראלית, אבל נדמה שהרעיון בשלב הזה ברור: לקריאת המציאות יש השפעה על המציאות. ולכן, לשאלה אם אתם מאמינים לסוקרים שאומרים שרוב הציבור מעדיף את גנץ על פני נתניהו כראש ממשלה – או שאתם מאמינים לסוקרים שאומרים שרוב הציבור מעדיף את נתניהו על פני גנץ כראש ממשלה – תהיה בהכרח השפעה על המחשבות והמעשים שלכם.
בגלל השפעה כזאת של תמונת המציאות על המציאות, אנחנו כל כך חוששים מהנזק של "פייק ניוז". ובדיוק בגללה כדאי לנו לנסות לצייר תמונת מציאות פחות או יותר אמינה ופחות או יותר מוסכמת גם בקשר למה הציבור חושב בשאלת התאמת המועמדים לראשות הממשלה.