"יחד"? ללכת לעזה עם איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', חרדים, מתנחלים וליכודניקים זה ללכת לעזאזל. כנס חידוש ההתנחלות בעזה ובצפון השומרון בבנייני האומה היה מחזה מעולה, ונועד להבהיר עם מי יש לנו עסק. אין דבר משכנע יותר מהטירוף הזה כדי לחזק עוד יותר את התביעה להפסקת אש משמעותית, להחזרת החטופים, ליציאה לרחובות ולהליכה לבחירות.
איזנקוט צדק? יכול להיות שזאת הייתה הטעות המרה של קבינט המלחמה
"ההתקפה הגדולה ביותר מאז הקמת צה"ל": קרבות ח'אן יונס - לאן?
מכאן ואילך מתחילה תקופת המתנה לזעם שיפרוץ בגין הרשימה ההולכת ומתארכת של חללים וכשלים לטובת מטרות חסרות היגיון והיתכנות. החל בשינוי המשטרי, עבור במיטוט־חיסול חמאס, ועכשיו התנחלויות ברצועה וטרנספר מרצון.
הזעם הזה חייב להוביל להכרעה לאומית חדה. לא מדובר רק בפער האידיאולוגי והפוליטי הקיים ממילא. הבעיה היא שהפער הזה משקף גם את מטרות המלחמה, והוא מחלחל לצבא הלוחם ברמת ההפעלה, וזו נגזרת ישירות מסרבנות ממשלת הקואליציה הנוכחית להתכתב עם המציאות.
הנחת העבודה הלאומית אומרת שהיחד של הלוחמים בשטח והאמונה במקצועיות המפקדים אמורים ליצור סביבת לחימה סטרילית מאידיאולוגיה ומפערים בלתי ניתנים לגישור, גם על זהות וגם על מטרות המלחמה. זה לא עבד. ביטחון ישראל הוא מנטרה, אקסיומה או אוקסימורון, ולא תורת הפעלת חיילים שנובעת ממטרות זהות. שאינן.
לכל צד במאבק על זהות מדינת ישראל יש מטרות לחימה שונות, ובמקרה של המלחמה הנוכחית הן אפילו מנוגדות. הן בעניין החזרת החטופים והן ובעיקר בנושא היום שאחרי. כשסגן אלוף חובש כיפה מספר שראה במו עיניו בבארי שמונה תינוקות שנשחטו (לא היה ולא נברא), הוא משקר כדי לסחוט דמעות אהדה למטרות המלחמה של הימין. הוא לא היחיד שמביים שקרים וסרטי אימה לטובת מלחמה שנועדה להרוג, לאבד ולהשמיד את כל מנאצי השם ועל הדרך גם לחזור לגוש קטיף. חטופים? חצופים.
בצד השני המרכז דוחף קודם את שחרור החטופים, ופועל על אותן בלוטות דמעות במטרה למנוע המשך לחימה בתנאים בעייתיים שלא ברור אם יביאו לתוצאות המקוות.
קרב ההישרדות של הימין
ברקע מהבהבים שני אירועים דרמטיים: תשובת ישראל למתווה פריז והבחירות שבדרך. מול מחאת משפחות החטופים והתגברות מחאת רק לא ביבי ושות', מקיים הימין קמפיין קדם־בחירות משלו. מילואימניק אחד מסיים שירות בעזה ומוחה על כך שלא אישרו ירי על חמאסניקים בגלל חשש לאוכלוסייה אזרחית.
אותו מילואימניק עושה דרכו היישר מהאולפנים לאוהל שהוקם בתל אביב לטובת התביעה להמשיך במלחמה ויהי מה ובכל מחיר. הכל בכסות של "יחד", בדומה ל"קשרו לנו את הידיים", שהייתה מחאה "ספונטנית" של מילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006. ואכן הם הצליחו לגרור פראיירים לאקט של חיילים מאוכזבים מהפוליטיקאים (ממשלת אהוד אולמרט) שבים משדה קרב. בהמשך התברר שמדובר בשטיק מכונת הרעל של בנימין נתניהו במאבקו נגד אותו אולמרט.
כך גם תעלול המילואימניקים של היום. הפעם נועד השטיק הזה לאותת שלוחמי המילואים, הדארלינגים של העם כיום (בצדק), דורשים להמשיך להילחם "עד הסוף". ועל הדרך גם להקדים את המחאה הליברלית־דמוקרטית שאמורה לפרוץ אם וכאשר הרוחות יירגעו. בצד הפעלול הזה חופרת תעשיית הרעל של הימין אפיק ניקוז ערמומי של "נמאסתם" ו"כל הפוליטיקאים אותו דבר". לימין יש קהל שבוי, במרכז ובשמאל יש ספקות, ו"נמאס מהפוליטיקאים" היא אחת הדרכים להשאיר בבית את הספקנים.
בגדול, צד ימין דורש המשך לחימה על חשבון החטופים, ממשל צבאי והתנחלות ברצועה. בתוך כך אנשיו חוששים שהפסקת אש תגרום ללחצי הליכה לבחירות ולפירוק הקואליציה. המרכז־שמאל דורש שחרור חטופים על פי מתווה פריז והסדר עם הפלסטינים בגדה וברצועה על פי מתווה ג'ו ביידן. התקווה היא מחאת רחובות אפקטיבית שתוביל להקדמת הבחירות ותפרק את הממשלה.
אני מניח שלקראת קרב ההישרדות של הימין במקרה בחירות (אינשאללה) גם שם יגייסו לרחובות את הציבור שלהם, ממתנחלים ועד אברכים, כולל ביביסטים על הקצה – וזו בהחלט זכותם. לסיטואציה הזו של רחובות זועמים, מחאת ימין על כל הקופה מול מחאת מרכז־שמאל על כל הקופה, יש מקדם גבוה של סכנת מלחמת אזרחים. ואם זה מה שיביא להכרעה חדה בעניין של מי מנהל פה את העניינים, אז מבחינת המרכז Let It Be, זה מה יש. בהחלט לא נעים, אבל המשך שלטון הטריומווירט בן גביר, סמוטריץ', נתניהו, ותחזוקת הטרלול הקדוש בשטחים ובצה"ל הם הרבה יותר נוראים.
בינתיים המלחמה הפנימית מתנהלת בעצימות נמוכה יותר – אבל בהחלט חיה, בועטת, יורה והורסת. בצד פעולות צה"ל לדיכוי חמאס בגדה כדי לחזק את כוחות הביטחון לקראת כניסת הרשות הפלסטינית לעזה, פועלים כוחות הביטחון של בן גביר וסמוטריץ' במטרה לפגוע ברשות הפלסטינית. כולל הרס בניינים וסמלים לאומיים בכיכרות הערים.
הרקע הוא התבססות חזית ימנית קיצונית בכוחות הביטחון, כולל משטרה וצה"ל. משך שנים הם החדירו את אנשיהם לאוגדת הגדה, לכיתות הכוננות המזוינות, למיליציות הפראיות של נערי הגבעות, למשטרת ש"י ולדרגים האזרחיים במנהלת התיאום ובמערכת המשפטית. אחרי שזרעו את הזרעים אנחנו קוצרים סופה, ואני תוהה מתי כוח צה"ל ייתקל בכוח בן גביר ואיך זה ייגמר.
במקביל מפעיל הימין המתנחלי קמפיין מתקרבן, מתבכיין ותוקפני על המשך תחזוקת ההתנחלויות. מתנחלת הקימה ארגון נשים ואמהות שתובע מעם ישראל לשמור על הבית שלהן בגדה ודין אחד, כולל סימפתיה לאומית, לאזרחי הצפון, הדרום וההתנחלויות.
צודקת, הבית אכן נתון בסכנה, אלא שגם הקמפיין הזה הוא חלק ממערכת הבחירות. בייחוד כאשר התביעה של המתנחלות לביטחון המשפחות בגדה מלווה בתביעה לפרק את הרש"פ וכוחות הביטחון הפלסטיניים, בעוד מערכת הביטחון הלגיטימית (עדיין?) דורשת לחזק את הרש"פ כדי שיחליף בעזה את שלטון חמאס.
ושבו לגבולם
לכל המלחמות מאז מלחמת ששת הימים יש מאפיין אחד מובהק: כל הקרבות, המבצעים והחיסולים בוצעו על רקע האחיזה בשטחים שנכבשו בששת הימים.
מאז 67' ועד היום, מול התבססות מפעל ההתיישבות (פשע מלחמה על פי דיני המשפט הבינלאומי) מתנהלת אינתיפאדה מתמשכת שבמהלכה הפכו הפלסטינים בגדה המערבית לאוטונומיה שיותר מדינות מכירות בה כמדינה מאשר במדינת ישראל. לכל מלחמה היו מאפיינים ושמות משלה בהתאם לנסיבות ולתוצאות. שחרור, עצמאות, ניצחון, מחדל, שולל, אין ברירה, יש ברירה ועוד. זו האחרונה בעזה היא היחידה שמאופיינת כטרגדיה. המלחמה הטרגית הראשונה, כאשר ממדי הטרגדיה כבר משורטטים באופק והוא אדום מדם לקראת חשיכה.
בהתשה נלחמנו על האיוולת של קו המוצבים על התעלה. ביום הכיפורים נלחמנו על אחיזה בסיני וסיימנו בגבול הבינלאומי של 67'. ב־82' נלחמנו בבלימת הטרור שהגיח ממחנות הפליטים הפלסטינים, וגם משם נסוגונו אחרי 18 שנה לגבולות 67'. גם היום, למעט סרח עודף חסר חשיבות בהר דב ובכפר רג'ר, שעליו אנחנו מתקוטטים עכשיו ולשווא, נגיע לגבולות 67'. למעט הרמה תמיד חזרנו לגבולות 67'. הרי גם ברצועת עזה חזרנו לגבולות 67' אחרי מבצע קדש וההינתקות.