בשבוע שעבר נתקלתי בסרטון מהכנסת, שבאופן נדיר העלה חיוך על שפתיי. על הדוכן עמד ח"כ עידן רול, שניהל דיאלוג קולני עם עמיתתו טלי גוטליב. אבל בניגוד למה שאתם חושבים, נושא השיחה היה חברי לחלוטין. הם דנו בכמות השירים הגדולה שהכניס הראל סקעת, בן זוגו של רול, לעולם ריקודי העם החביב על גוטליב. היא מצדה מנתה בשאגה את שלאגריו המורקדים של סקעת. כל כך נהניתי מהרגע, עד שפתאום חלף בי רגש של כמעט חיבה כלפי האישה הזו, שאני כל כך רחוק מלחבב. אני זוכר את זה בחדות, כי שעות ספורות אחר כך גוטליב נשאה את נאום הקונספירציות המחריד שלה, והחריבה הכל.
טיסה לשום מקום: החוויה שתמיד נהיתי אחריה, היא פיקציה | שי להב
אי אפשר להפריד בין אלמוני ומפורסם, לכולם יש אותה חובה להילחם | שי להב
כששמעתי אותה מפריחה לאוויר את השמועות המופרכות, החושפות פרטים של בכיר בשב"כ ומאשימות במרומז את השירות בבגידה, לא האמנתי למשמע אוזניי. מיד רצתי לרשת לבדוק את הערך הפופולרי “עדנה קרנבל", שגוטליב הסתמכה עליו, רק כדי לגלות אתר המגדיר עצמו כמספק “חדשות מתחום המשפט", ובפועל מוצף בסיפורי קונספירציה הזויים, בהשמצות פשוט מטורפות כלפי אנשים ידועים ובביטויים קיצוניים כמו הגדרת שופטים ישראלים כ"גסטאפו פמינאצי". במילים אחרות, עצם ההסתמכות עליו כמקור מידע מגוחך לא פחות מהדברים עצמם.
ולכן חשבתי - באמת - שאחרי נאומה של הגברת גוטליב השמיים ייפלו. או לפחות, תיווצר קואליציה נדירה של גינויים מכל עבר. מה שלא קרה, כמובן. ראש השב"כ מחה, כמה עיתונאים הזדעזעו בקול, ובזה זה נגמר. ראש ממשלתנו הפריח גינוי רפה, ומיד התלונן על כך שלא הלינו על גוטליב בעת שהיא תקפה אותו.
ממש לא רציתי לתת במה לאישה המוגזמת והצעקנית הזו, היא פשוט דוגמה. דוגמה לאופן שבו אנחנו נתקלים בהתנהגויות ובהתבטאויות שממש עד לא מזמן, במשהו שנדמה כמו עולם אחר, היו גורמות ללסת שלנו להישמט, אבל מתקבלות היום כמעט באדישות. העגלה נוסעת, אין עצור. כי, אם לצטט מקלאסיקה עברית אחרת, בסוף מתרגלים להכל. ועל זה בדיוק אני רוצה לדבר - על היכולת האנושית הזו, להתרגל. להתאים את עצמך כל הזמן לרף מטפס של טירוף, של קיצוניות, של רוע. זה נכון לגבי התבטאויות של פוליטיקאים, וגוטליב למרבה הצער רחוקה מלהיות היחידה. כששרה בישראל טוענת ששרים אחרים מתקשים לגמור את החודש, ונזקקים לתמיכה כלכלית מההורים, מדינה שלמה אמורה לדפוק את הראש בקיר. בפועל, זה לא באמת מרעיש אף אחד. התרגלנו. שום אמירה כבר לא תוציא אותנו מהאדישות (אלא אם אשתו של כדורגלן ערבי תכתוב שיש ילדים הרוגים גם בעזה. ואז, וו הו. זה כבר לטור אחר).
אבל היכולת הזו, להתרגל להכל, נכונה גם לעצם המציאות האיומה והמוטרפת שאנחנו נתונים בה כרגע. יותר ממאה ישראלים חטופים בעזה, לעזאזל!!! ואני צריך להצמיד שלושה סימני קריאה כדי להמחיש את גודל הזעזוע מידיעה שרק לפני כמה חודשים הייתה מקוטלגת כמדע בדיוני. זו מציאות נוראית. בלתי נתפסת. כזאת שאי אפשר פשוט להמשיך בחיים, כל עוד היא מתרחשת.
אבל אפשר. עובדה. כולנו ממשיכים. כי פשוט אין לנו ברירה. מה שהופך את היכולת הדודו טסה־אית הזו, של בסוף מתרגלים להכל, להכרחית. כמעט הייתי אומר, אבולוציונית. הבנאדם חייב לסגל יכולת מפותחת של הדחקה כדי לתפקד במצבי קיצון כאלה.
אבל היכולת הזו גם מסוכנת מאין כמוה. כי היא מנרמלת הכל. מטשטשת את הגבולות בין מותר לאסור. ופוגעת ביצר שלנו להתקומם ולנסות לשנות דברים לטובה. אני צופה כרגע בסדרה “האיש במצודה הרמה", המשרטטת היסטוריה חלופית שבה הנאצים והיפנים גברו על מדינות המערב, וכעת שולטים במשותף בארצות הברית. הסדרה בוחנת מה גורם לאנשים רגילים לקחת סיכונים, תחת דיקטטורה אכזרית, ולנסות לשנות את המציאות.
המציאות שלנו אומנם שונה, אבל גם אנחנו במצוקה גדולה. ומתמודדים עם דברים שחייבים להשתנות, כמו נבחרי ציבור שזורעים בורות ופילוג, גם אחרי 7 באוקטובר. מה עוד צריך לקרות כדי שלא נתרגל לזה? אני מפנה את השאלה גם לעצמי.
על הסכין
אז “האיש במצודה הרמה". באיחור אופנתי, כי הגיעה רק עתה לסלקום טי־וי. ועדיין, צפיית חובה. הסדרה, המבוססת על הספר המיתולוגי של פיליפ ק. דיק, עוקבת כאמור אחרי ארצות הברית שחציה כבוש בידי הנאצים והחצי השני בידי היפנים. זה קורה בסוף שנות ה־50 ועשוי כל כך טוב, עד שההיסטוריה החלופית נראית אמיתית לגמרי. מרתק ומצמרר.
"סיוט נוסח אמריקה" (נטפליקס) היא מיני־סדרה מסוגת פשע אמיתי, שמשרטטת סיפור מדהים. זה נפתח כשאישה נחטפת מחדר השינה שלה, אחרי שהפורץ מסמם אותה ואת בן זוגה, ואז דורש תמורתה כופר. כעבור יומיים, האישה חוזרת ללא פגע, לכאורה, והמשטרה מגדירה את בני הזוג כשקרנים. אבל זו רק ההתחלה. מומלץ.
"גריסלדה" (נטפליקס), דרמת הפשע המתחקה אחרי סיפורה האמיתי של ברונית הסמים גריסלדה בלנקו, היא להיט מוצדק לגמרי. סופיה ורגרה מגלמת נהדר את האישה שהחלה את קריירת הסמים שלה כמישהי שרצתה להיות אישה עצמאית ולדאוג לילדיה, אבל הפכה עם הדרך לסוחרת אכזרית וחסרת לב. התהליך אמין ומרתק לצפייה.