השבוע כולנו ביחד. מעכלים את מהלומת החללים ההמונית וממתינים לשלושה אירועים שיקבעו את כל מה שיקרה בהמשך: האם נגיע ליחיא סנוואר; האם נסכים לתנאי חמאס על פי המתווה האמריקאי; והאם ג'ו ביידן יסגור את ברז האמל"ח אם נסרב. השאלה היא אם לסכן את החטופים בפריצה, או לנהל את המו"מ ליד דלת הבונקר כשבעצם ניתן לעשות את זה עכשיו באמצעות מתווכים.
נתניהו אמר ש"הסיוע הכרחי": המסמכים המסווגים שהציגה ההגנה הישראלית בהאג
לא רק ציוד בסיסי: עובדים במעבר הגבול טוענים - אמבולנסים הוכנסו לעזה
מאחר שלא נולד המו"מ שראשיתו דומה לסופו, אז התשובה לשאלת ההסכמה או הסירוב לתנאי חמאס תלויה פחות בלחץ המשפחות (והגיבוי הציבורי והתקשורתי), ויותר בכמות ובאיכות של מטעני הרכבת האווירית והימית של חימושים מארה"ב. הביטחון הקיומי של ישראל תלוי במספר ימי הלחימה (כוח אדם ואמל"ח) שיש לנו במיידי, ומי שמחליט על מספר ימי הלחימה הוא נשיא ארה"ב.
"בנימין נתניהו לא שולל פתרון של שתי מדינות", אמר ביידן לאחרונה, והפירוש הוא: אם נתניהו יסכים למתווה היום שאחרי, כולל מדינה פלסטינית – נקבל קצבה נוספת של זמן לחימה ואספקה. בינתיים, אומר לו ביידן, תכניס לעזה אוכל, דלק ותרופות, ואל תפגע בכוחות השיטור של חמאס בצפון הרצועה. אני לא יודע מה היה הניסוח המדויק, אבל זה מה שקורה בשטח.
הטענה העיקרית נגד נתניהו מתמקדת בכך שהוא גורר רגליים משום שהוא הססן, אינו מסוגל להחליט ואין לו אסטרטגיית יציאה. טעות. טעות ענקית. אנחנו לא "תקועים" ולא "גוררים רגליים", ונתניהו לא מסרב ומתחמק מהכרעות כי הוא מהסס. להפך: הוא נחרץ "עד הסוף", כמו בנאום ווינסטון צ'רצ'יל בגרוש שנשא לפני שבוע.
בפועל הוא בן ערובה וזומבי, שמנוהל על ידי האידיאולוגיה של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. מבחינתם ומבחינת סנוואר וחמאס בעזה מתחוללת מלחמת דת. חללים, הרוגים וחטופים הם הייסורים שארץ ישראל נקנית בהם. ואם הפרשנות של נוהל חניבעל מחייבת להרוס בבארי בית שיש בו בני ערובה, אז את פקודת הירי נתן מתנחל, וחובש כיפה, יעקב עמידרור, שניסח את נוהל חניבעל כבר לפני עשרות שנים.
בימים האלה מנהל נתניהו את קרב חייו. מימינו יריב לוין (הרפורמה לא מתה), משמאלו בן גביר (לשוטריו - אתם רואים מחבל, תירו; אתם רואים מפגין, תכו). מאחוריו, להטוטן־העל אריה דרעי, אחראי בכיר לפלונטר הדמים הרב־זירתי שאליו נקלענו. הוא האיש שמושך בחוטים כדי לשמר את הקואליציה ומושך בכתפיים, כאילו: מה קרה? מה קורה? (מוודא בזריזות שהכיפה עדיין על ראשו) אני בסך הכל בין המוזמנים לקבינט... הכל זורם, גם המזומנים (שוב מוודא שהכיפה לא נשמטה מראשו), וחיילינו גיבורים והחמאסניקים נתעבים והכי חשוב יחד־יחד־יחד (ממש מתחנן) ומאחוריהם סמל הממלכה ומספר המזל שלה: 64.
זהו בדיוק הזמן למשוואות בלתי אפשריות: כל מה שייראה כניצחון חמאס יקרב את סופו הפוליטי של נתניהו. סופו של נתניהו הוא ניצחונו של חלק ניכר מהציבור הישראלי, שסבור שכל רגע שנתניהו ושות' בשלטון הוא סיכון ביטחוני שאסור לקחת אותו. מה שמחייב יחד לעומתי של מחאה עכשיו, חטופים עכשיו ובחירות עכשיו.
אכן, החזרת החטופים היא עניין חשוב, כלומר מרגש, פלוס מסכים שטופי דמעות, צהלות ואבל קורע לב על מי שנרצח. אלא שסיבה חשובה לא פחות היא הצורך בהגדרת לחימה שיש לה היתכנות ומטרה שהיא לא בשמיים, אלא מעשית ועל קרקע המציאות.
ציפוף שורות
חשרת הענן האפל מעל עזה, הגדה והצפון לא מדאיגה את נתניהו. ההפגנות הורגות אותו. ואיך אנחנו יודעים שנתניהו מבין שתאוצת הפגנות המחאה וה"אולפנים" שמהדהדים אותן תוביל לבחירות? "חזרת המחאות הזועמות, גם אם היא מובנת ולגיטימית, היא הדבר האחרון שישראל צריכה", מפרשן ומתריע השופר־צופר עמית סגל ("ידיעות אחרונות").
מחרה מחזיק אחר שניהם השר לביטחון לאומי, שמקשיח את התנאים לקיום הפגנות, שוטריו מכים עיתונאים בכוונת מכוון ומשליכים פעילי מחאה למעצר. למזלנו, בחזית הקרבות בעזה אין ימין ושמאל, אבל ברחובות השסע מתרחב - והשוליים חודרים לחזית במגוון צורות. החדרת מסרים אלוקיים בתדרוכי מפקדים, טקסי חזרה לגוש קטיף, ירי פזיז ללא זיהוי מינימלי על אוכלוסייה אזרחית שנובע מתערובת של פחד וחוסר מקצועיות, וירי מכוון על כל ערבי, כי כולם רוצים להרוג אותנו.
בגדול, כשהבן אדם תחת איום על חייו וסביבו נופלים חברים, אז האדרנלין דוהר והעיניים שטופות דם, וזה המקום שמפריד בין לוחמים מקצוענים ששולטים בעצמם לבין לוחמים שהפחד ושטיפת המוח מתפעלים את אצבעות ההדק שנסחט ללא הבחנה. וזה המקום להזכיר שמחצית מכ־25 אלף פלוס הרוגים בעזה הם נשים וילדים.
כיום אנחנו כפסע לפני שהשסע החברתי, שעלול להיות גורם בלחימה - ולא רק בעזה. גם בגדה מתנהלת לחימה של צה"ל נגד חמאס מתוך כוונת מערכת הביטחון להקל את השתלבות הרשות הפלסטינית בשליטה בעזה (מה אומר ביבי?), וגם שם הפעילות זולגת לפגיעה באוכלוסייה מהסיבה שכל הערבים מחבלים.
המסקנה המתבקשת היא הפסקת לחימה. עכשיו. ואם לא עכשיו, אימתי? אחרי סובב עזה בדרום, כולל ח'אן יונס ופילדלפי? אחרי סובב ליטני בצפון (אני מניח שהתוכניות למסגור רצועת הביטחון על הליטני ממרג' עיון עד צור לא השתנו מ־2006) ומטחי טילים ורקטות על ישראל גופא?
התופעה המדהימה ביחסי עם־מדינה־הנהגה, אפרופו מצבנו, היא העובדה שבמלחמה שגובה מחירי עתק בחללים ובתשתיות, הציבור לא מתלכד סביב מנהיג. אזרחי או צבאי. תופעה מדהימה עוד יותר היא שמחצית הציבור התלכד כנגד המנהיג הנבחר.
בדרך כלל מלחמות עושות מצביאי גייסות למגייסי מצביעים. דוד בן־גוריון, משה דיין, יצחק רבין, אריק שרון, אהוד ברק. כל אחד מהם הסתובב עם הילת מצביא קרבות שסייעה לו להפוך את המנהיגות בעת קרב למדיניות. לא תמיד זה עבד, אבל סיפורי קרבות תמיד היו אביזר רצוי ברקע המתמודדים למנהיגות.
הרעיון המקובל הוא שבעת צרה לישראל, כמו בכל אומה אחרת, העם מצופף שורות סביב המצביא שהוסב למנהיג המלחמה. זה לא קרה ללוי אשכול, למשה שרת, לגולדה מאיר, ליצחק שמיר, למנחם בגין ולשמעון פרס. יאיר לפיד ונפתלי בנט חצו את לשכת ראש הממשלה בריצה, ואצל נתניהו, הו נתניהו – מצביא של מצביעים מכורים ודוגמה אישית לצבא מרעילים ומכפישים. די כבר. בחירות עכשיו.