מה שמצער בפאזה הנוכחית של אילה חסון זה לא שהיא ימנית או ביביסטית, כמו שמטיחים בה. מותר לה. מה שמצער זה שלעתים נוצר רושם שהיא עצלנית. להנחות אולפן זו עבודה קלה, פשוטה. עוד שעה של שאלות לפאנליסטים והפניה לכתבים. ייאמר לזכותה שהיא עושה את זה בקלמזיות מרתקת. שוכחת שמות, חושפת את התפרים שמאחורי ניהול הדיון בטלוויזיה.
“די אתה, דיברת מספיק, מי עוד לא דיבר?". נכנסת למשפטים שאין מהם מוצא. לוקחת אחורה. מנסה להתבדח, לא מצליחה. פולטת אמירות תמוהות. מקריאה פתיחים דרמטיים מטלפרומפטר. שמה של חסון מקושר לחשיפות עיתונאיות מהדהדות מהעבר. הגדולה שבהן - שבאורח פלא גם מתחרזת עם שמה - פרשת בר־און-חברון, חשד לשחיתות במינוי היועץ המשפטי לממשלה.
זכורות גם כתבות מדהימות שלה על נפגעי תאונות דרכים שהפרקליטות סגרה את התיק בעניינם. המעניינת ביניהן הייתה פרשת התאונה שבה נהרג גל בק. היו עוד. חסון תחקרה, ביררה, חשפה, דיברה, עוררה סערה, דיון, עניין. זה היה העידן החשוב בקריירה שלה. היא הביאה סיפורים מקוממים שהדהדו מקצה המדינה ועד קצה. יותר מזה, הפכה למושא הערצה לפרחי תקשורת. כריזמטית, נחושה, חזקה, הולכת עד הסוף עם סיפור שבו היא מאמינה. קצת כמו אילנה דיין, אך יותר מחוספסת, חתולת רחוב עיקשת. היא הייתה שם נרדף לכוח, במובן החיובי של המילה. אין מה להתעסק איתה. היא חכמה, אמיתית ואיכותית. ברברה וולטרס הישראלית.
מאז עברה תחנות שידור וערוצים, כבשה שעות ברדיו ואז נטשה אותן. השתלטה על תוכניות בערוץ 13, גם אותן עזבה, והתמקמה בתאגיד. בראיונות איתה הודתה שהיא נדדה לערוץ שמבטיח את החופש העיתונאי שלה. מקום ללא מגבלות, שבו תוכל להגיד את האמת. אכן, חשוב. זהו לחם חוקה של התקשורת. אך מה היא עושה עם החופש הטוטאלי שעליו דיברה ואותו קיבלה? היה אפשר לצפות שדווקא עכשיו, משוחררת מכבלים אמיתיים או מדומיינים, היא תרים תחקירים מפוצצים, תרקח כתבות מאלפות, תביא ידיעות מהדהדות ולא תשב על כיסא משרדי ותשאל את אמיר אביבי, “מה הקטע הזה עם אורך המנהרות בעזה, לא ידענו, הא?".
היא לא מגישה בשישי, כי זה כבר יותר מדי בשבילה. הכתבות שהיא מכינה הן אינפורמטיביות בעיקרן. יותר מקריינת, פחות מפרשנת. היא לא מבצעת תחקירים, לפחות לא כאלה ששמענו עליהם. האחרונים היו סביב ענייני רמונטים זניחים של אנשי ציבור חשובים. אלה יותר סיפורי אווירה חסרי חשיבות, זוטות. החומה סביב ביתו של נפתלי בנט ושיפוץ ביתו כשהיה ראש ממשלה. הרכישות הפזרניות, לכאורה, של גדעון סער כשר פנים, שכללו שני מושבי אסלה מפוארים, ופרסום תמוה על הלינה במלון של עמיחי אשד, על חשבונו הפרטי בזמן השיפוץ בביתו. אולי היה שווה שתגיש תוכנית מייק אובר. אגב, בעברה למדה עיצוב פנים, אולי מכאן המשיכה לענייני תפאורה.
נדמה שהישיבה באולפן עם חברי פאנל, רובם כתבים, משעממת אותה. היא מחפשת פלפל בין לבין. לכן פולטת אמירות שערורייתיות על אהרן ברק בהאג. מעמתת בין אבות של הורים חטופים, ונושאת מונולוגים על אחדות ועל חברה. יש לה תחביב לדבר עם “אחר דמיוני" ולהתחיל לפטפט איתו מול המצלמה. “חבר'ה, מה נהיה איתכם, זה באמת הזמן, ואני לא אומרת, כן? אבל חברים, השתגעתם לגמרי. יש לנו מדינה אחת וכולנו אוהבים אותה. אז מה? מה אתם רוצים עכשיו, לשרוף הכל?".
לא ברור למי היא מכוונת את הדברים. אלה מצבורים של משפטים שרק היא יודעת למי הם מיועדים. הם מסתובבים בחלל, משוטטים נטולי כתובת, ואז נבלעים ונעלמים בחשכת האולפנים.
השערורייה האחרונה הייתה כשחשפה את העניין הזה, כלשונה: “עמרי מניב פרסם סקופ ענק לפני שנה, ואני לאחרונה קיבלתי עוד מידע סביב הסיפור הזה", וחשפה את שמו של מושא הכתבה ההיא. היא טוענת שמנוהל נגדה קמפיין ולכן היא מגיבה, תוקפת בחזרה. סיפור קטן, קטנוני, נקמני עם ארומה של ונדטה לא ראויה, ובעיקר - לא סיפור שלה.
את פיסות המידע האלה שאין בהן חדש היא מפרסמת ברשתות החברתיות או בראיונות לפתחי וזמרי. הם האחרונים שעוד צמאים לשמוע את מוצא פיה, ומדי מספר ימים מראיינים אותה בעקביות ובנחישות וביחד, שלושתם מסכימים על הכל, ואחרי דקות ארוכות של שיחה ארכנית, נפרדים באהבה ובהערכה, מעוררת קנאה.