המערכת הפוליטית בישראל נערכת לבחירות. הן ייערכו בשנת 2024. מתי בדיוק? זו שאלה שאין מי שיודע להשיב עליה. זה תלוי מה יקרה בשטח, במלחמה. זה תלוי בהחלטה של בני גנץ לפרוש מהממשלה, שתתניע מהלכים במערכת הפוליטית. זה תלוי בשאלה אם וכמה מהר ובאיזו עוצמה יתחילו הפגנות בתביעה לבחירות. זה תלוי בחישובים הפוליטיים של גורמים בקואליציה, בעיקר איתמר בן גביר.
עלייה של מאות אחוזים: נתוני האנטישמיות המבהילים בארה"ב וקנדה
אחרי פסק הדין הדרמטי: האם טראמפ יכול להתמודד לנשיאות?
המערכת הפוליטית באמריקה כבר נכנסת, בלי ספקות, לשנת בחירות. בעוד שבועיים בחירות מקדימות באיווה. שבוע לאחר מכן תבוא ניו המפשייר. בתחילת פברואר נבדה, ובסוף פברואר קרוליינה הדרומית. זה הלוח הרפובליקני, היחיד שמעניין כעת. המחנה הדמוקרטי משלים בהדרגה עם מועמדותו של ג'ו ביידן, אלא אם יחול מהפך דרמטי, נניח, בגלל סיבה בריאותית. המחנה הרפובליקני, מצדו, מחכה לבית המשפט.
בעוד אנחנו עסוקים במלחמה שלנו, נפל דבר באמריקה: מדינת קולורדו חסמה התמודדות של דונלד טראמפ לנשיאות, על בסיס סעיף בחוקה האמריקאית שאוסר על התמודדות של מי שהשתתפו בהתקוממות. החסימה הזאת תיבחן בבית המשפט העליון, שאומנם רבים משופטיו שמרנים, שחלקם מונו על ידי טראמפ, אבל לא כולם אוהדים גדולים של הנשיא לשעבר.
הם יצטרכו לשקול שאלה משפטית: האם הסעיף בחוקה רלוונטי למה שעשה טראמפ לאחר הבחירות ב־2020, כאשר ניסה למנוע – אך עוד לא הורשע בבית משפט כלשהו באשמה כזאת – את אשרור ההפסד שלו בבחירות. הם יצטרכו לשקול גם שאלה ציבורית, שלא זרה לישראלים: האם נכון שבית המשפט הוא שיקבע מי יכול ומי לא יכול להתמודד על נשיאות ארה"ב? ואם תרצו ביתר בוטות: האם נכון ששופטים ימנעו את בחירתו של מי שמסתמן כרגע כמועמד המוביל של הציבור האמריקאי להיות נשיא.
כל זה רחוק מאיתנו, עד שכמעט מוזר לעסוק בו. כל זה ישפיע עלינו באופן מיידי וישיר.
מחנאות או פייסנות
ביום שלפני המלחמה, וגם ביום שאחריה, החברה הישראלית עוסקת בפשרות, או בהיעדרן. מחלוקות יש. גושים יש. מחנות יש. מגזרים יש. פערים בחזון יש. פערים כלכליים ותרבותיים יש. זו המתכונת לחברה מקוטבת, וישראל של ערב המלחמה הייתה חברה מקוטבת.
המלחמה ניערה אותה, טלטלה חזק, אבל היא לא שמה קץ למחלוקות יסודיות שיומן יבוא לאחר המלחמה. רק חידדה את הצורך להביא לפתרון מעשי של המחלוקות האלה, והפיחה תקווה שיימצאו הכוחות הנדרשים כדי לספק את הפתרונות הללו.
בישראל מסתובבים היום הרבה מאוד יזמים שמחפשים את הפתרונות ואת הפשרות. אם זה היה פשוט, לא היה בכל אלה צורך. אבל זה לא פשוט – בין השאר, משום שוויתור על חלומות אידיאולוגיים בשמו של הצורך בפשרה מעשית הוא דבר קשה. וככל שהחלומות מושרשים עמוק יותר, וככל שהעמדה העקרונית חריפה יותר, כך קשה יותר להתפשר עליה.
למי הכי קשה? מחקר חדש של מכון הסקרים פיו מציג נתונים מעניינים על המצב באמריקה, ואנחנו נשווה אותם למצב בישראל. כמובן, זו השוואה בעייתית מהרבה בחינות. המחנות לא אותם מחנות, הבעיות לא אותן בעיות, לקיטוב יש פנים אחרות. ומצד שני, הדמיון קיים, ואולי צריך ללמוד ממנו משהו.
נתחיל עם האמריקאים. הסקר של פיו בחן את הימין, והתבונן בו כדי לזהות את התשובה לשאלה פשוטה: מי מתומכי הרפובליקנים מעדיף פשרות, גם במחיר של ויתור על מטרות אידיאולוגיות, ומי מתומכי הרפובליקנים מעדיף התעקשות על מטרות אידיאולוגיות, גם במחיר של מבוי סתום.
מה מלמד הסקר האמריקאי? הוא מלמד שככל שהרפובליקנים נמצאים עמוק יותר במחנה של טראמפ, כך הם פחות מוכנים לפשרות. בעצם, זה אחד מהמאפיינים המייחדים את טראמפ ואת אוהדיו, הם לא רוצים פשרה, הם רוצים מלחמה על העקרונות שלהם. בקדנציה של טראמפ כנשיא זה הביא לעתים קרובות לתוצאה לא טובה. הנשיא התעקש ללכת עד הסוף, נתקל בהתנגדות חזקה, ולא השיג את מטרתו. היו כמובן גם מקרים שהתעקש והצליח. כך או כך, הקיטוב בוודאי העמיק, כי טראמפ לא חתר לשיח של פשרה, ולא התעניין בו. הוא חתר לשיח של ניצחון.
אוהדים של מועמדים רפובליקנים אחרים לנשיאות אינם דומים לאוהדים של טראמפ. המחקר מציג את אוהדי השניים שיש להם אחוז משמעותי מספיק של תומכים כדי שיהיה טעם להציג את העמדות שלהם. האוהדים של מושל פלורידה רון דה־סנטיס, והאוהדים של השגרירה לשעבר באו"ם והמושלת לשעבר ניקי היילי. מאוהדי טראמפ, רוב ברור (63%) מעדיפים התעקשות על פני פשרה. מאוהדי היילי, רוב ברור (72%) מעדיפים פשרה על פני התעקשות.
אפשר לשבח או לגנות את אלה או את אלה, תלוי אם אתם אנשי עקרונות או אנשי פשרות. אבל אנחנו לא בעניין של חלוקת ציונים על עמדות, אנחנו בעניין של זיהוי מגמות. ואפשר לראות שהנתונים מישראל מתכתבים עם הנתונים מארה"ב (הערת אזהרה: הנתונים נאספו לפני המלחמה. אפשר להעריך שאולי השתנו מאז, אבל עד שלא נבדוק לא נדע).
איך הם מתכתבים? אם באמריקה הטראמפיזם הוא יריב הפשרה וחסיד ההתעקשות – בישראל הביביזם הוא יריב הפשרה וחסיד ההתעקשות. ושימו לב: זה לא "ביבי" שאיננו רוצה פשרה. למעשה, לאורך הקדנציה המאוד ארוכה שלו נתניהו גילה לא פעם גמישות אידיאולוגית מופלגת כאשר חתר לפשרות. אבל האוהדים שלו, שנמצאים בימין של הימין, מעדיפים התעקשות על פני פשרה, קצת בדומה לאוהדים של טראמפ באמריקה.
שימו לב לגרפים. באחד מוצגת ההשוואה בין רפובליקנים מסוגים שונים בארה"ב, בשני מוצגת השוואה של ישראלים מהימין־ימין, דרך הימין־מרכז ועד המרכז (בשמאל יש נכונות הרבה יותר גבוהה לפשרה, אולי כי זה האינסטינקט של השמאל, אולי משום שהשמאל חלש ומבין שאין לו ברירה – זה דיון ששווה לקיים, אבל לא כאן המקום).
בכל הקבוצות האלה יש ישראלים שמחזיקים בעמדות שנחשבות "ימניות" בסוגיות שונות (הסכסוך, מערכת המשפט, יהדות המדינה וכדומה), אבל קל לזהות שככל שזזים לכיוון המרכז, לא רק העמדות משתנות, אלא משתנה גם הסנטימנט שמשפיע על נכונות לאמץ פשרות. במקרה הזה, מידת ההסכמה עם הטענה ש"ניסיון למצוא מכנה משותף מטשטש את הזהות של ישראל" (שזו כמובן תוצאה לא רצויה).
כדי שלא יהיה ספק, יש עוד שאלות דומות שמציירות בדיוק את אותה תמונה. בימין־ימין הפשרה פחות אהודה, וככל שזזים למרכז היא נעשית יותר אהודה. כלומר – לא מדובר רק על הבדל של אידיאולוגיה (אני בעד או נגד התנחלויות), אלא גם על הבדל בטמפרמנט (אני מוכן לחפש פשרה בנושא ההתנחלויות, או מתעקש על עמדתי, גם אם זה תוקע את המדיניות).
כאמור – השוואה שיש לה הרבה חסרונות, אבל גם מגלה משהו שיש טעם לדעת. יש עמדות – וזה דבר חשוב. יש נכונות להתעקש או להתפשר על עמדות – וגם זה דבר חשוב.
היילי אינה פחות "ימנית" בעמדותיה מטראמפ. למעשה, בהרבה מאוד עניינים היא ממוקמת ימינה ממנו (יש ביניהם לא מעט מחלוקות). אבל היילי משדרת, ואוהדיה קולטים וגם הם משדרים, נכונות לפשרה עם המחנה השני כדי לקדם פתרונות מעשיים לסוגיות בוערות.
באותו אופן אפשר להניח שגדעון סער – ואני סתם נאחז בדוגמה שלא ביררתי עד הסוף – הוא לא פחות "ימני" מיריב לוין. אבל הקריירה של זה והקריירה של זה מעידות על כך שסער כנראה נוטה לפשרה ולוין כנראה נוטה להתעקשות.
תשאלו למה? זו כבר שאלה שאפשר לספק לה הרבה תשובות משוערות. אולי לאחד אכפת יותר ולשני אכפת פחות מהעקרונות. אולי לאחד אכפת יותר ולשני אכפת פחות מהמצב החברתי. אולי כי כל אחד מהם עושה חישוב פוליטי אחר. אולי זה פשוט קרה להם במקרה, בגלל נסיבות הבחירה בהם והתגלגלות הקריירה שלהם.
השאלה למה היילי כך וטראמפ כך, או סער כך ולוין כך, בהחלט מסקרנת, אבל חשובה ממנה הרבה יותר השאלה מי ייתן את הטון בשלטון האמריקאי או הישראלי. בהרבה מאוד סוגיות, לא תוכלו לזהות הבדלים משמעותיים בין מה שמציע המועמד הזה לעומת מה שמציע המועמד הזה. בהרבה מאוד סוגיות תגלו שגם האוהדים או הבוחרים של זה וזה רוצים בדיוק את אותם דברים. איפה יתבטא ההבדל החשוב? בשאלה אם להתפשר או להתעקש. האם אמריקה תקבל ימין־טראמפ או ימין־היילי. האם ישראל – שבלי ספק תקבל "ימין" ביטחוני־מדיני – תקבל ימין־טראמפ או ימין־היילי.
טראמפיסטים וישראל
זה נתון משונה, שמחייב עוד הרהור. ומצד שני, הוא מופיע במספרים ובנתונים. מגיח מבין הניתוחים של סקרי דעת הקהל. נייט כהן מה"ניו יורק טיימס" הציג אותו בפירוט בשבוע שעבר, אבל נדמה שגם הוא לא זיהה את עוצמת האירוניה: מצביעים צעירים באמריקה שאינם תומכים בישראל עוברים מביידן לטראמפ. שוב: הם לא תומכים בישראל – אז הם עוברים לתמוך בטראמפ.
האם הם עושים דבר שיש בו היגיון? ישראלים התרגלו לחשוב, וכך גם נאמר להם, שאין אוהד יותר גדול לישראל מטראמפ. הוא הנשיא שהעביר את השגרירות לירושלים, וצפצף על המחאות בעולם וברשות הפלסטינית. הוא הנשיא שסייע לתווך את הסכמי אברהם, שהותירו את הזירה הפלסטינית בצל.
לכאורה, מי שעוין את ישראל צריך לברוח מטראמפ, ובחריקת שיניים לתמוך בביידן (בחירוק שיניים, כי גם הוא אוהד ישראל, שמאפשר לה להילחם בעזה ללא מגבלות משמעותיות עד כה), או לעבור למועמדים קיקיוניים, או סתם להודיע שלא יצביע. אם היינו רואים שצעירים פרוגרסיביים שעוינים את ישראל אומרים שהם פשוט לא יצביעו, זה היה הרבה פחות מפתיע. אבל זה לא מה שהמספרים מתארים: הם מתארים מעבר של צעירים עויני ישראל מביידן לטראמפ. הנה, מיד נציג את הנתונים.
אבל לפני שנציג אותם, כמה דברים שיש צורך לומר על מצב דעת הקהל באמריקה.
קודם כל, התמיכה בישראל: זו עדיין גבוהה למדי. כמחצית מהאמריקאים תומכים בישראל, 20% בפלסטינים, עוד 13% "בשני הצדדים" (כלומר, אין להם מושג), ועוד 20% אומרים "לא יודעים" (כלומר, אלה גם מבינים שאין להם מושג). לתמיכה המשמעותית הזאת צריך להוסיף ארבעה סייגים.
הראשון, היא בירידה. לפני חודשיים היה יותר טוב, ככל שחולף הזמן נהיה פחות טוב. המראות מעזה קשים לאמריקאים.
השני, התמיכה בקרב דמוקרטים הרבה פחות מרשימה, ולמעשה, בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית, שהם מצביעיו של ביידן, התמיכה בישראל ובפלסטינים בערך שווה.
השלישי, מצבה של ישראל בקרב צעירים לא טוב. כמחצית מהם תומכים בפלסטינים, רק רבע בישראל.
הרביעי, בעוד שבוע תיפתח שנת בחירות באמריקה, לקראת הצבעה ראשונה בבחירות המקדימות במדינת איווה (15 בינואר). מצבו של ביידן בתחילתה של שנה זו לא מבטיח. הוא מפגר בסקרים אחרי טראמפ, שמסתמן כמועמד הרפובליקני. כלומר, ביידן נזקק לכל קול, ויש לו קושי מיוחד עם הצעירים.
שמתם לב לדמיון בין ישראל לבין ביידן? לישראל יש קושי עם צעירים, גם לביידן יש קושי עם צעירים. מכאן למספרים שהם סיבת המאמר הזה: מעבר של צעירים שאינם אוהדים לישראל מביידן לטראמפ.
אמריקאים צעירים שבשנת 2020, בבחירות הקודמות, הצביעו לביידן הדמוקרטי, ועכשיו אומרים שיצביעו לטראמפ הרפובליקני. השאלה שביידן צריך כמובן לשאול את עצמו היא "למה הם עזבו אותי?". זו לא שאלה שקל להשיב עליה, משום שבדרך כלל יש יותר מסיבה אחת, ומשום שלעתים קרובות קשה להבחין בין סיבה לבין תוצאה. כלומר, בין מה שגורם למצביעים לעזוב לבין מה שמאפיין מצביעים שעזבו. הגורם הוא הדבר החשוב לפוליטיקאי, כי הוא יכול לנסות לשנות אותו. המאפיין הוא הדבר הפחות חשוב, כי הוא פשוט תוספת של רעש, שאין בו כדי להסביר את הנטישה של בוחר או בוחרת.
אז גם את זה צריך לזכור: מה שנציג כאן יכול להיות גורם ויכול להיות מאפיין. קשה לדעת. ובכל זאת, הוא יאותת לביידן על בעיה שצריך להידרש אליה, ועלול לגרום לו לשנות כמה מחישוביו ביחס לישראל. לא שביידן תומך בישראל מסיבות פוליטיות וינטוש את התמיכה בה מסיבות פוליטיות. ברור שביידן הוא תומך ישראל אמיתי, ושיש לו הרבה מאוד שיקולים של מדיניות חוץ שהביאו אותו לתמוך במערכה של ישראל בעזה.
מצד שני, פוליטיקאי שנכנס לשנת בחירות מוכרח לחשוב גם על פוליטיקה, וביידן איננו קדוש – הוא פוליטיקאי ותיק, ששורד בוושינגטון הקשוחה כבר הרבה מאוד עשורים, בין השאר בזכות יכולתו לעשות חישובים פוליטיים.
ומה ביידן יגלה בנתונים? הוא יגלה שמצביעים צעירים שעזבו אותו לטובת טראמפ נוטים להיות הרבה יותר ביקורתיים על ישראל. מהעוזבים אותו, 21% תומכים יותר בפלסטינים, ו־12% תומכים יותר בישראל. כלומר, קבוצת העוזבים את ביידן היא קבוצה פחות אוהדת לישראל. ועוד הוא יגלה, שמי שחושבים ש"ישראל הורגת פלסטינים בכוונה" נוטים לעבור לטראמפ בשיעור הרבה יותר גבוה ממי שחושבים ש"ישראל לא הורגת פלסטינים בכוונה". מקרב הצעירים שמאמינים לישראל, שהיא משתדלת לא להרוג חפים מפשע, ושהצביעו ב־2020 לביידן, 84% נשארו עם הנשיא.
מקרב הצעירים שלא מאמינים לישראל, וחושבים שהיא הורגת בכוונה גם חפים מפשע, ושהצביעו ב־2020 לביידן, רק 64% נשארו עם ביידן. כלומר, שיעור הנוטשים אצלם הרבה יותר גבוה. שוב, קבוצת העוזבים את ביידן היא קבוצה פחות אוהדת לישראל.
וכמו שכבר אמרנו, הדבר המוזר הוא שהם עוברים לטראמפ. מוזר, כי גם אם הישראלים עברו להעדיף את ביידן על טראמפ (והם עברו) הם עדיין לא חושבים על טראמפ כעל מועמד שמתאים לצעירים עוינים לישראל. אבל עובדה, זה מה שקורה. צעירים שעוינים את ישראל עוזבים את ביידן ועוברים לטראמפ. מה יהיו התוצאות של המעבר הזה? בצד של ביידן, יכול להיות שתהיה נטייה גוברת להתרחק קצת מישראל, ולהפגין כלפיה יותר קשיחות. וזו מסקנה כמעט טריוויאלית.
השאלה היותר מעניינת היא מה מעבר כזה עושה לטראמפ. האם העובדה שטראמפ, לפחות עד עכשיו, לא בדיוק מתייצב לצדה של ישראל במלחמה, לא בדיוק מגלה תמיכה בפעולות שלה, ולמעשה, מפגין אדישות מרוחקת ביחס לכל מה שקורה כאן – האם עובדה זו מלמדת שכהונה נוספת של טראמפ תהיה הרבה יותר מסובכת לישראל?
לא צריך למהר ולומר כן, כי כמה צעירים ביקורתיים שעזבו את ביידן ועברו לטראמפ הם עדיין מחנה קטן לעומת מיליונים רבים של רפובליקנים אוהדי ישראל מובהקים שמתכוונים להצביע לטראמפ. כלומר, המחנה של טראמפ, גם לאחר שהצעירים האלה עברו אליו, או אמרו שיעברו אליו, עודו מחנה שהתמיכה שלו בישראל ובמטרות המלחמה שלה עולה בהרבה על זו של המחנה השני.
ובכל זאת, קורה כאן משהו מוזר ומסקרן. התמיכה של דמוקרטים ורפובליקנים בישראל לא תמיד הייתה כפי שהיא היום. המחנות משתנים, העמדות משתנות, הסנטימנטים משתנים. לפעמים הם משתנים עד כדי תמיהה, עד כדי מעבר של בוחר צעיר שעוין את ישראל למחנה של טראמפ.