במו ידנו, זרוענו הארוכה ובינתנו הקצרה, אנחנו צועדים במלחמת מנהרות חמאס מהפח אל הפחת. הטבח בעוטף עשוי להתגמד מול הצונמי המסתמן עקב טרור שני מיליון הרעבים וחסרי התקווה שמכינה לנו ממשלת ישראל ביום שאחרי.
הממשלה בסכנה? בן גביר וסמוטריץ' מתפוצצים על הדיון בקבינט - וכך הגיב נתניהו
באין מפריע: חדירת המחבלים לקיבוץ רעים עם טנדרים עמוסים באמל"ח | תיעודים חדשים
זה החל עם ההתעסקות האווילית, המרושעת והמסוכנת במניעת הכנסת משאיות אספקה הומניטרית לריכוזי אוכלוסיית העקורים. באוויר התעופפו הצעות מטורפות בסגנון גיורא איילנד על הרעבה אסטרטגית לצורכי לחץ על חמאס.
וזו הייתה התגובה של ישראל השפויה לכאורה: עמוס ידלין מברך את איילנד לרגל הצטרפותו כיועץ בכיר לפרויקט "מאסון לחזון" לשנת 2024, ואפילו יאיר גולן חושב במונחים של מצור ביירות (רבין: "להדק את המצור") במלחמת לבנון 82'.
ב־2024 לא צריך להיות שמאלן כדי להבין שהרעבה היא בומרנג של טרור. די להיות מרכז מפוכח ואמיץ בזמן אמת כשהדם עולה לראש. במקביל, גם בקבינט הועלתה תביעה לאסור על הכנסת סיוע הומניטרי. בנימין נתניהו פעם־כן־פעם־לא המתין ללחץ אמריקאי, צה"ל נענה חלקית לתביעה עקב צרכים שיש בהם היגיון ביטחוני (דלק ואמל"ח לחמאס) אבל הם נעדרי ראייה כוללת. ג'ו ביידן כופף את הממשלה והסיוע נכנס.
המדיניות הממשלתית עצמה הוקדשה לקמפיין התקרבנות והאשמות כנגד הצלב האדום, האו"ם ואונר"א, ומה אתם יודעים? הארגונים האלה הם אלו שמונעים ואמורים למנוע ביום שאחרי את התפוצצות הפצצה המתקתקת בחצר האחורית שלנו.
הם ולחץ אמריקאי מנע, מונע וימנע בעתיד תמונות זוועה של אוכלוסייה גוועת ברעב. שום "הסברה" מתקרבנת וצרכים צבאיים לא יוכלו להתמודד עם ילדים רעבים בשידור חי. זו אותה בריחה מטיפול ביום שאחרי וסיכון מטרת הלחימה, שהיא חיסול איום מלחמת המנהרות.
קצף על השפתיים
מערכת הביטחון, להבדיל, כבר עוסקת ביום שאחרי: חישוף לצורכי אזורי התרעה והריגה ("מרחב החיץ") שיחייב את הפורצים לרוץ עוד 100־200 מטר, הצבת חיישנים שלא פעלו בסיבוב הקודם, תצפיתניות בתקווה שלא ייהרגו, שב"כ שלא ידע, חומה בים שלא מנעה חדירה מהים, גדר אלקטרונית שסולקה בתנופת כף של שופל.
שום אמצעים שמושקעת בהם אנרגיה של מגננה לא יעצרו אנרגיה של מתקפה עקב התפוצצות תסכול, רעב וחוסר תקווה ואונים. ועכשיו בא נתניהו עם ה"שליטה ביטחונית ברצועה" המטופשת שלו ומעביר לעזה את מודל האינתיפאדה הנצחית בגדה.
ללא תוכנית הומניטרית דחופה ייווצר ברצועה קן צרעות טרור לקראת הסיבוב הבא. להזכירנו: תוכנית מרשל אחרי מלחמת העולם השנייה לשיקום אירופה כללה גם את גרמניה, והצעד הראשון שביצע גנרל דאגלס מקארתור אחרי כיבוש יפן היה תוכנית מזון במימון אמריקאי.
אם יש סיבה לתושבי העוטף לא לחזור לביתם, זו התוכנית האווילית והמסוכנת של האיש והקואליציה שהם האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל ביום שאחרי. ולא רק בגלל הרצועה, אלא בגלל הרוטוויילר שקשור אליה מאז ימי ההינתקות. בינתיים חופרים קברים וממתינים לנרצח החטוף הבא.
בהתחלה, כשאירועי העוטף שטפו אותנו בשידור חי, היו לנו כל הסיבות הנכונות להשתגע. הטירוף עלה מדרגה ברגע שבו נכנסו לקטטה הגדולה סיפורי אונס נשינו ובנותינו, ובצדק. גם נקם הוא מנוע בעירה. הבעיה היא שניהול המלחמה מחייב הנהגה בראש קר. ואז אתה מסתכל לכיוון הממשלה ולא רואה שם איש או אישה, רק ערב־רב בסיטואציה שמצטיירת כמו הלם קוגניטיבי קולקטיבי.
פה ושם אתה חווה קצף שפתיים, ואם תתקרב עוד תחטוף נתז רוק, כשמעל מרחפת השאלה: מה נסגר עם האנשים האלה? מה הם בדיוק עושים, פרט לחיפוש קדחתני אחרי נתיב מילוט מזעם הציבור? נתניהו מעודד אותם ב"אנחנו נשלוט בעזה", ואורית סטרוק מהדהדת אותו ב"אנחנו חוזרים לגוש קטיף". שתי הזיות שאין להן שום היתכנות.
בינתיים אנחנו נגררים למלחמת התשה. אומנם לא סטטית כמו זו הזכורה לדיראון בתעלת סואץ, אלא סוג של כרסום אלים ומדוד ביכולות חמאס. אין לנו כוח לכפות את שחרור החטופים בתנאים שלנו, ומי שמחליט על גורלם הוא מי שאולי מוכן להרוג אותם ולהיהרג בעצמו. צה"ל בשלב זה משחק את המשחק של יחיא סנוואר, תוך הגברת הלחץ בתקווה שלא יבצע סוג של ברירת שמשון.
ציווי אלוקי
שאלה: כיצד הייתם מגיבים אם לפני כמה חודשים מישהו היה אומר לכם שאת בעיית חמאס אפשר וצריך לפתור באמצעות מכה של 100 אלף הרוגים? נכון. ואם חשבנו פעם שנורמה אנושית בסיסית לא עשויה להתהפך מהרגע להרגע, אז טעינו. אם חשבנו שמדובר רק בקומץ מטורלל שסבור שמכה של 100 אלף היא הפתרון לעזה, שוב טעינו. ובעיקר טעינו כאשר חשבנו שניתן להתגבר על הר הגעש האלים, הבלתי ניתן לשליטה, שפרץ אצלנו אחרי הלם הטבח בעוטף.
גם בימים האלה, שבהם אף אחד לא יודע שום דבר ארור על מה שעומד לקרות, מי שמכתיבים את התנהלות העם הם היצרים הקדמונים, החייתיים. זעם ופחד בתוספת קטלנית של נקמה שגם היא מרכיב אנושי.
יכול להיות שהרג בני אדם לצורכי שעשוע (מופע גלדיאטורים, גיליוטינה בכיכר העיר וכו') משותף גם לבעלי חיים ולבני אדם, אבל עד שחוקר הטבע דיוויד אטנבורו לא יוכיח שבעלי חיים הם טיפוסים נקמניים (שהורגים מעבר לפחד ולרעב), אזי רק המין האנושי מצויד במנגנון שגורם לו להרוג בלתי מעורבים באורח מתוכנן, וליהנות מכך. כמו הנאצים, כמו טובחי העוטף, או סתם נסחפים בזרם עוועים בכל קהילה.
אין דרך אחרת שתסביר מה שחושבים אצלנו המון אזרחים: ש־100 אלף במכה בשיטת צבי יחזקאלי היו פותרים את בעיית עזה. בעצם מדובר רק במספר. בן אדם נורמלי הרי לא יכול לתפוס בחושיו מה זה 100 אלף הרוגים, כמו שאינו יכול להכיל שישה מיליון יהודים או 20 מיליון רוסים.
אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אזי לחוות 100 אלף הרוגים מחייב תפיסה חוץ־אנושית. כזו שמכילה יקום שהטלסקופ האנושי לא מסוגל לצפות בו. אולי ניתן להכיל אותו בנוסחה מתמטית, לא מסובכת במיוחד ובשורה תחתונה שבה 100 אלף הוא רק מספר. כמו ג'וקים, כמו וירוסים.
מצד שני, הולכים ומצטברים מספרי החללים שלנו. אצל בני אדם מהשורה זו מועקה וזעם אין אונים, אצל משיחי השקר הלאומני־דתי ששולטים בממשלה אלה הם מספרי המזל.
ברור שהם אבלים בכנות על כל חלל, מדובר בבני אדם כמוני כמוך, אבל אצל אלה הציווי האלוקי הוא מעל לכל, והמלחמה הזו מקרבת אותם למטרתם, שהיא מניעת כניסת הרשות לעזה, חזרה לגוש קטיף, ובעיקר התנגדות למתווה האמריקאי שתחילתו בסיום הלחימה והמשכו בהקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה.