בישראל ובהתנחלויות חיים כ־7.181 מיליון יהודים, שהם 73% מכלל האוכלוסייה. בעקבות מלחמת חרבות ברזל, כ־330 אלף איש פונו או התפנו מבתיהם שבדרום ובצפון ומכאן עולה שאחד מכל 22 אזרחים יהודים בארץ הוא פליט או עקור.
מפוני כפר עזה: “אנשים עוד לא הבינו איפה הם נמצאים, היום הם מפורקים לגמרי”
מנהלי בתי מלון מספרים על ההתאמות שנעשו כדי לקלוט את המפונים
כ־35 אלף מביניהם, כלומר קצת פחות מ־10% מסך העקורים, נמצאים בירושלים והגיעו אליה מקריית שמונה, משלומי, משדרות, מאשקלון, מנתיבות, מקיבוץ אור הנר, מאופקים ומקיבוץ דורות. אני פוגשת אותם ומדברת עם חלקם על בסיס יומי. בקור של החורף הירושלמי, לא נותרת להם ברירה אלא להעביר חלק לא מבוטל מימיהם במתחמים סגורים, וזה דבר שכידוע - עלול לשגע גם את היציבים ביותר בנפשם.
חלקם הגדול לא עובדים, הילדים בקושי מצליחים ללמוד, ובכל זאת, בפיהם תשובות קבועות לשאלה מדוע הם מוכנים לקבל גזירה של הזנחה מתמשכת, חיים תחת אזעקות וצבע אדום ומרחבים מוגנים כבר שנים ארוכות, הרבה לפני 7 באוקטובר. “ככה זה" ו"התרגלנו", אלה התשובות. אני חושבת שב"התרגלנו" טמונה תמצית הסיפור. שדרות, אשקלון, קריית שמונה והקיבוצים והמושבים שעל הגבול, פשוט התרגלו לעובדה שהם סוג ת' במקרה הטוב. במקרה הרע, הם בלתי נספרים. הכתם העיוור של הפנים החדשות של מה שאמור היה להיות חלק מהותי מההתיישבות בארץ ישראל.
איך קרה שהכניעה אותנו התפיסה שהתיישבות היא כל תלולית ושלולית ביהודה ושומרון, ושאר חלקי הארץ לא? הרי יש שרים לענייני הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, להתיישבות ולמשימות לאומיות, לביטחון לאומי, לכלכלה, לשוויון חברתי ועוד כמה שרי שרים שאמורים לעסוק בעניינים של ממש. מה כל אלה עשו ועושים מעבר להתיישבות על כיסא מרופד ועל משכורת מופלגת?
אחת לכמה שנים עולה בי המחשבה לעצור את שרשרת הדורות המשפחתית בעיר הולדתי, ירושלים. זה ריטואל כמעט קבוע שאני מכירה עוד מהוריי, שגררו את אחיי ואותי למורת רוחנו לסיורים בכל מיני מקומות, במחשבה ליישבם: בית חורון, ענתות, גבעון, גבעת זאב, לפיד ועוד כמה. מתישהו הפסקתי להתרגש מהרוח החלוצית הארעית ונשארנו בירושלים.
כשהפכתי לאם בעצמי, בתחילה חשבנו על אזור ים המלח, אבל הייתה בעיה אחת: האזור הוזנח הזנחה פושעת. באמת ים המוות. בשנים האחרונות רק המלחמה הזאת העירה שם את ההתיישבות, אם אפשר לקרוא למפונים שנאלצו להגיע לשם “התיישבות". אחר כך הגיע תור המחשבה על הדרום. מרחבים פתוחים, שמש, אנשים נחמדים שלא ממהרים לשום מקום, אבל מה נעשה שם? הרי פרנסה אין, ומי רוצה לחיות עם פלנגות ברחובות ודלתות נעולות. אחר כך אמרנו: נעבור לצפון. הכי קרוב לירושלים מבחינת אקלים. בצפון המיובש אין מערכת בריאות וגם מערכת החינוך לא בשיאה, כך שירדנו גם מזה ושקלנו את אזור השרון. השרון מאוד יקר וכל עוד אבחר לעבוד בתחומים שבעיקר מפרנסים את רוח האדם ופחות את הכיס, לא נוכל לקנות שם דבר.
אם נתעכב על ענייני ביטחון, שאלוהים ישמור. אף לא אחד מהאזורים בארץ מכיר את המושג שקט. הכל פרוץ. העיניים של המדינה, החרמון, מקבל ד"שים מחיזבאללה, הדרום מחמאס ומהג'יהאד וכך הלאה. מהומות ביטחוניות יש לי מספיק בביתי הנוכחי, ירושלים הבירה, תודה רבה. איך אמר לי פעם מישהו? “תל אביב היא עיר הבירה האמיתית. תעברו לשם". עם כל הכבוד, ויש הרבה, ככה לא אומרים לירושלמית, אם כי לא זה מה שמטריד אותי, אלא בבואתו של העבר שמתגלה שוב.
בשנת 1985 אליעזר ברוצקוס, מהדמויות הבולטות בתחום התכנון בישראל של שנות ה־50 וה־60, נשא דברים במלאת 30 לעלייה לקרקע בשדרות. כך אמר: “לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי בארץ, כ־71% מהיישוב היהודי בארץ היו מרוכזים בשלוש הערים הגדולות ופרבריהן הקרובים, ומזה כ־43% באזור המטרופוליני של תל אביב בלבד, בזמן שערים בינוניות וקטנות חסרו כמעט לחלוטין". מצלצל מוכר? לא סתם. אני משאירה בצד את הנושא האתנוגרפי ו"פיזור האוכלוסין" המכוער שמידר גיאוגרפית קבוצות ממקומות מאוד מסוימים, כי נדמה לי שדשנו בו מספיק וכאמור אנחנו באמת במצב של מלחמה על קיומנו פה.
בחזרה לדברים של ברוצקוס. שוב, אני מודעת לניסוח המכובס והמגוהץ היטב: “זו הייתה תקופה של עלייה המונית שאותה היו נאלצים לקלוט בצורה ארעית, ובתנאים קשים ביותר", אמר, “תחילה במחנות עולים ויותר מאוחר במעברות". הוא ציטט את הדברים שאמר גיורא יוספטל, אז ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, בביקור שערך באגף התכנון ב־1951: “מספרי העולים גוברים וגדלים. מקודם אנו שמנו מעברות סמוך לערים ומושבות קיימות וידענו שיש בהן פרנסה לעולים. אחרי זה עברנו לייסד מעברות על יד היישובים שלא היינו עוד בטוחים שיש כאן מקורות פרנסה, אך מספרי העולים המשיכו לגבור. התחלנו לייסד מעברות במקומות שלא ידענו שיש אצלכם תוכניות לערים חדשות, אבל כעת גם זה אינו מספיק. כעת אני באתי אליכם על מנת שתספרו לי אתרים שלגביהם יש לכם חלומות על עיר חדשה ואני אשים כעת בכל אתר של חלום שלכם מעברה". עכשיו קחו את המילה “עולים" החליפו ב"פליטים בארצם בעקבות מלחמת חרבות ברזל". מה השתנה?
אם יש לנו עניין בחיים כאן, כדאי ללמוד מהעבר ולהיזכר בדבר אחד בסיסי: הגאולה מהספר ויקרא, “גאולה תיתנו לארץ", קיבלה פירוש חילוני בידי הציונות בדרכים מדיניות ומעשיות, ששיאן בהקמת מדינת ישראל. כל המדינה. אין לי כוונה בכלל להיכנס לדיוני ימין־שמאל־מרכז, כן התנחלויות, לא התנחלויות. אנחנו במלחמה אמיתית על עצם קיומנו פה ואני מבקשת להזכיר שהתיישבות היא צפון, דרום, וכל יתר חלקי הארץ. יותר ויותר יש שעוסקים בקידוש האדמה, ובדרך שוכחים את קדושת החיים. בלי חיים, מה באמת תכליתה של האדמה?
ולתושבי הצפון והדרום שמוצאים את עצמם עכשיו בכף הקלע הקיומי, תלושים בין אוויר לאדמה ומתגעגעים הביתה, אני רוצה להזכיר: הגיע הזמן שיספרו אתכם. תרימו טלפון לשרות ולשרים האחראים ותכתבו אליהם. 330 אלף שיחות ביום, כל יום כמה פעמים. לטעמי הם כאן בדיוק בשביל זה, וזה בדיוק הזמן הנכון להזיז דברים.