1

עברו כעשר שנים מאז שראיתי בטלוויזיה את הקטע הנורא והאיום שבו אזרח אמריקאי כורע על ברכיו ומעליו עומד איש דאע"ש כשבידו סכין קצבים. חשתי אז צמרמורת נוראית. האמריקאי התחנן על חייו. איש דאע"ש ברבר כמה סיסמאות, ואז בוצעה עריפת הראש. האקט הנורא שצולם על ידי אנשי ארגון הטרור והופץ בעולם טושטש כמובן. למחרת מישהו טרח להעביר לי צילומים של האירוע במייל. במייל לא היה טשטוש וראו את פעולת העריפה. קיללתי את האמ־אמ־אמא של העורף ואת חבריו לארגון המדינה האסלאמית, שמדי יום קראתי על מעשי הזוועה שלהם. 

האקט האכזרי של כריתת הראש לא הניח לי. אבל בחלומות הכי מזוויעים שעוברים לי בראש, לא האמנתי שגם כאן אצלנו, על אדמת ישראל הריבונית, יצליחו חלאות האדם של חמאס־דאע"ש להגיע למצב שבו יאנסו, יערפו ראשים וישדדו, ויהיו כאלו שידאגו להפיץ את תמונות הזוועה. סירבתי לפתוח סרטונים שנשלחו אליי במייל, אבל ידעתי מה התוכן שלהם. היו מי שדאגו לספר לי.  

אז וגם בתקופה האחרונה אני נזכר בתמונת אדם עומד עם ראש כרות בידו האחת ובידו השנייה אוחז חרב. לקח לי קצת זמן עד שנזכרתי שזו יצירת אומנות ידועה שנושאת את הכותרת “דוד וגוליית". תקתקתי בגוגל “דוד וגוליית ציורים", ומיד הופיעו לנגד עיניי יצירות אומנות מפוארות של האומנים הידועים פיטר פאול רובנס, גוסטב דורה ושל הצייר האיטלקי קרוואג'ו, המתארות את אירוע כריתת הראש של גוליית והנפתו אל מול ההמון המשולהב, למען יראו וייראו. 

התיאור בתנ"ך שבו הג'ינג'י החמוד הולך עם מקלע (רוגטקה) וכמה חלוקי נחל מול הענק עם השריון והחרב המאיימת לקרב חסר סיכוי בין לוחם מקצועי לרועה צאן חסר ניסיון, משלהב את הדמיון בעיקר משום שאלפי פלישתים מביטים על מנהיגם הנערץ שמקלל את דוד, ולעומתו רועה הצאן הולך עם רוח גבית מאלוהים כי גוליית “ניאץ וחירף את אלוהי ישראל".

עד יום לפני 7 באוקטובר הייתה ישראל אחת המעצמות הגדולות בעולם מבחינה צבאית, עם חיל אוויר מהולל, טילים רבי־עוצמה, חיל הים מהמשוכללים והמשובחים בעולם, חיל שריון עוצמתי עם מרכבות הברזל הכי־הכי־הכי שיש, חיל מודיעין ושב"כ ומוסד מהוללים, ששמם נישא בכל רחבי העולם כמי שיודעים על כל נאד שתקעו אויבי ישראל בכל פינה במזרח התיכון. ופתאום קרה הנורא מכל - “הקונספציה קרסה". 

בשעת בוקר מוקדמת של שבת שמחת תורה רוצחי חמאס עברו את גדר הגבול הכי יקרה ומשוכללת שהוקמה אי־פעם בעולם, כאילו הייתה אוויר. חלקם פלשו בריצה אל עבר יישובי חוטף עזה, חלקם על אופנועים, חלקם על טנדרים, אחרים בסירות וברחפנים ויש עדויות שחלקם הגיעו גם על חמורים. צה"ל הגדול היה כמו לא היה.

ב־7 באוקטובר חמאס־דאע"ש עשה בית ספר לאימפריה הישראלית. לא נחזור על פירוט הזוועות שביצעו אנשיו האכזריים של ארגון הטרור. מאז אותו יום נורא חזרו מנהיגי האימפריה המוכה לדבר בהתנשאות. הם ודובריהם לא מפסיקים לספר לציבור הישראלי הנמצא בדיכאון על כך שאנחנו “כותשים.. מכים.. ממוטטים… משטחים… מחסלים… שוברים… הורסים". 

המחשב המציא למלחמה הארורה הזו את השם חרבות ברזל. חבל ששר הגימטריה בממשלה המנופחת לא בדק, הוא היה מוצא שבגימטריה חרבות ברזל = 855 ו־855 = אלה ימות המשיח. אז משיח לא בא. בתי הקברות התמלאו כמעט עד אפס מקום בנרצחינו, בתי החולים מלאים עד אפס מקום בפצועינו, מאות אלפי אזרחים פגועים בנפשם, מאות אלפי אזרחים נאלצו לעזוב את בתיהם. קשישים, נערות, נשים ותינוקות עדיין שבויים בידי חמאס. מושפלים, רעבים, מפוחדים. מה יעלה בגורלם? כל יום נהרגים חיילים, כמעט כל יום נמסר על עוד חטוף שנרצח בעזה המקוללת ובינתיים כאן אצלנו ממשיכים עם סיסמאות, דגלים ואמירות כמו “בעזרת השם יחד ננצח". השם לא עזר בשבת השחורה, וביחד? ביחד הפסדנו בגדול. 

 2

בשבוע שעבר, בגיל 91, נפטר האומן והיוצר הדגול שמעון ישראלי. לפני כמה שנים ישבתי עם יואב חנני, העורך המוזיקלי של רדיו 103, הקשבנו לשירים ששר ישראלי וקראנו את הטקסטים של השירים שכתב. חלק גדול משיריו הם שירי מחאה מדהימים, ואפילו שנכתבו לפני עשרות שנים, כאילו נכתבו ברוח הנבואה על המתרחש היום בארץ הקודש. 

רוב הציבור הישראלי לא מכיר את שמעון ישראלי. לא מכירים אותו כי הוא לא השתמש ביחצנים, הוא לא הופיע באירועים חברתיים נוצצים, תוכניות האירוח בטלוויזיה לא הזמינו אותו ושיריו אינם בפלייליסט של גלי צה"ל.

בעשרות שנות עבודתי ברדיו הייתי מקבל מדי חודש עשרות תקליטורים חדשים של זמרים ויוצרים, המשתמשים בשירותי יחצנות שמהללים את הכותבים, המוזיקאים והמבצעים כאילו הם לפחות ליאונרד כהן, קרול קינג, נינה סימון או פרנק סינטרה. ברוב המקרים הטקסטים רדודים, תת־רמה, המוזיקה נטולת כישרון להחריד והביצועים בנאליים עד כדי בחילה.

רק לעתים רחוקות בין מאות התקליטורים אפשר למצוא משהו מקורי, חדשני, רענן, ששווה השמעה. אלו שמייחצנים את הזמרים תמורת תשלום נאה, דואגים לצלצל ולשבח את לקוחותיהם, אבל בפועל תכני השירים היו משעממים, רדודים, ולא מעט פעמים גם מגעילים.

בשנות ה־50 וה־60 היה שמעון ישראלי דמות נערצת על ידי חובבי השירה העברית. הוא שיחק בתיאטרון, הוא השתתף בסרטים, כתב, הלחין, ביים, שיחק. אין תחום תרבותי שלא היה מעורב בו.

שמעון ישראלי נולד בפולין ב־1932. אז קראו לו פוססורסקי. הילד שמעון גדל והפך לנער ש"בילה" את שנות נעוריו עם הפרטיזנים ביערות, נלחם בנאצים וחלם על ארץ ישראל. ב־1946 התגשם החלום, שמעון ואחותו היו היחידים ששרדו מכל המשפחה. שניהם עלו לארץ בעליית הנוער (לאלו שלא יודעים מיהו שמעון ישראלי ומה פירוש המילה “פרטיזנים", מומלץ לבדוק בגוגל או בוויקיפדיה). 

במפת התרבות הישראלית ישנם יוצרים נהדרים שאסור שנשכח וכדאי שנשמיע למען הדורות הבאים. שמעון ישראלי הוא אחד מהם. אחד השירים האהובים עליי שחיבר ישראלי הוא “ידיים". תקראו ותבינו למה.

אני רואה אותו עובר
כמו צל של מישהו אחר
מן הלשכה הוא חוזר,
מבט כבוי, פרצוף קודר,
לא מחייך לא מדבר
ורק ייאוש כבד נשקף בעיניים

באנחה קורעת לב
ליד החלון הוא מתיישב
הוא יושב וחושב
איך המפעל פתאום נסגר
מכתב קצר, הוא מפוטר,
והוא מביט ביבלות שבידיים

כן הידיים, שתי הידיים
אשר נשאו את המדינה על הכפיים
אשר נתנו למדינה כל־כך הרבה שנים
והמדינה הזאת - ירקה לו בפנים.

אני רואה אותו חוזר
כל יום הוא קצת כפוף יותר
אדם עלוב וחיוור
דמי האבטלה שבידו
כל יום רומסים קצת את כבודו
והעלבון תמיד צורב בעיניים

הילד אוכל מבקש,
אבל אוכלים מתי שיש
והוא שותק, מתבייש
והוא לוחש רק: אין לי, אין
את שתי ידיו מראה לבן
ובנו מביט ביבלות שבידיים

כן הידיים...

מיום ליום הוא מתדרדר
התחיל לשתות, להשתכר
כל יום יותר ויותר
איך בן אדם גאה כל כך
איך זה קרה שהוא הפך
לשבר כלי שרועדות לו הידיים?

כן הידיים...