ניר דבורי הוא הדמות הטלוויזיונית הבולטת ביותר במלחמה. דיווחיו ממלאים את הערוץ הנצפה בישראל. הוא מתלהב יותר מדובר צה"ל להגן על הצבא, ונראה שדובר צה"ל דניאל הגרי מחכה לדבורי.
המספרים נחשפים: האמת המרה על הזנק שעשה חיזבאללה לקיבוץ מנרה
ירי נ"ט לגליל העליון, שניים נפצעו קל | צפו בתקיפות בלבנון
הפרשן הצבאי של חדשות 12 משמש גם כמדרבן, ומלהיט ומלהיב את הכוחות להיכנס, לפלוש ולכתוש. לא די בכך שהוא מגן על הצבא באופן נמרץ והחלטי, הוא גם לא מאפשר להשמיע ביקורת כשהוא באולפן. הוא מיד מהסה את אביב בושינסקי, למשל, שלעתים מנסה להבין למה בדיוק מתכוונים כשאומרים “חיסלנו את הבית של סנוואר". על איזה בית מדובר ומה החשיבות של האירוע?
לדבורי יש פנים גדולות הממלאות את המסך כולו. קולו בס, רגוע. השלווה שלו עומדת ביחס הפוך למיליטנטיות שבו. הטון שלו כמעט מהפנט. אחרי שני משפטים של פרשנות אפשר לנמנם מולו בנחת. נדמה שהוא יודע בדיוק מה עושים, ובעיקר - מה צריך לעשות. במילה אחת: יותר.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בשתי מילים: יותר ומהר. עוד מלחמה, עוד כניסה, עוד כוחות, וכמה שיותר ועד כמה שאפשר מהר. אם נכנסה אוגדה אחת, שווה להכניס שתיים. אם שלוש כבר בפנים, אולי כדאי להכין את הרביעית. הכוחות של היום היו צריכים לפעול אתמול. ואם המהירות היא בעוכרינו, האטיות היא־היא צרתנו.
דבורי בעד הכל, כל עוד יש מלחמה. הוא כאילו נותן מרחב לצבא לפעול. ה"מחירים" מבחינתו הם כואבים אך נסבלים. אין דרך אחרת ושאף אחד לא ינסה להציע אחת כזאת. הפוגה פירושה כניעה. הפסקה משמעה תבוסה. נראה שמרגע שחדשות 12 הבינו שחמאס צופים בהם, הם מנסים להיות גם יותר אחראים, ממלכתיים, זהירים ובעיקר לוחמניים.
זה מתבקש בזמן מלחמה. זה מתחייב כשהאויב בהאזנה. אם חמאס אכן ניזון מדברי דבורי, הוא אמור לפחד ולהירתע, אך לא בטוח שזה המצב. כתוצאה מכך, הצופה הישראלי מתקשה לקבל פרשנות מורכבת של האירועים, אלא תמונת מצב צבאית ומאוד חד־צדדית.
דבורי מרבה לדבר בלשון נוכח־הווה. כמעט שאין אצלו “אנחנו" או “צה"ל" או “ישראל" אלא “אתה". “אתה חייב להבין שכל המזרח התיכון רואה אותך", הוא אומר. “אתה עכשיו בסג'עייה ואתה צריך להישאר שם". “אתה לא יכול להפסיק באמצע". “אתה תילחם עד שתנצח". זו לשון הוראה, זה טון של פקודה. כאילו דני קושמרו הוא חייל שלו. מבחינתו יש הבדל בין “לוחמה" בצפון לבין “מלחמה" בדרום, אך הוא בכלל מעדיף את המילה “עבודה".
עבורו מלחמה היא עבודה שצריך לבצע. נגמרו הימים שעבדנו בהייטק, במפעל או בשיווק. נלחמים זה העובדים החדש. זה המצב המצוי, אולי אפילו הרצוי. “סיימת לעבוד בג'באליה אתה צריך עכשיו לעבוד בח'אן יונס". “יש שם עוד הרבה עבודה, עבודה קשה, עבודה מאומצת". השימוש במילה היומיומית הזאת מנרמל את מצב המלחמה.
דבורי מכין אותנו לסטטוס חדש של חיים. “אתה חייב להבין שזו רק ההתחלה. לא מדובר בשבועות, לא בחודשים, אולי בשנים", הוא מבטיח. כלומר, תשכחו ממסעדות, חו"ל והחיים הטובים. תעיפו את זה מהראש שלכם. אתם לא באירוע, אנחנו לקראת קטסטרופה מתמשכת. מתעוררים בבוקר לכאב לב בנוסח “הותר לפרסום" וממשיכים לאורך היום לתחושת מועקה מתמשכת, דיכאון אינסופי וחרדה קיומית בלתי נסבלת.
החדשות הטובות הן שמדי כמה ימים המצב אולי ישתפר מגרוע לרע מאוד, אבל אז רק יידרדר עוד יותר. 50 גוונים של זוועות מכינים לנו, ובכל יום אנו נחשפים לאחת חדשה. אלו הם חיינו בזמן האחרון. יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון.
דבורי כמעט לא מתנגח באף פאנליסט. הוא מגיע עם דבריו כאילו זו האמת המוחלטת ואין אחרת. הוא תמיד לצד הכוחות. מחזק אותם, תומך בהם, מעודד אותם. זו לא פרשנות צבאית אלא דוברות צה"לית. הוא לעולם לא יבקר את הצבא בזמן מלחמה. הסכנה היא שאם הצבא טועה - אז דבורי מטעה.
דווקא על רקע המונוטוניות הזאת, שווה לזפזפ לערוץ כאן 11, שם מתחבאים כמה אנשי תקשורת ספקנים ומהורהרים יותר, כמו גיא זהר, למשל, שמציג פרסונה מעניינת ומאתגרת. הוא אימץ לעצמו את טון ה"לא יודע" או "מבולבלים? גם אנחנו", שנראה מתאים יותר לתקופה הזאת.
נוסף אליו, שלושת הפרשנים המעולים רועי שרון (צבא) אליאור לוי (ערבים) וסולימאן מסוודה (מדיני) מעניינים וכמעט אנטי־כוכבים, עושים עבודה מקצועית, עמוקה ומעוררת מחשבה.