1. אני מבקש לפתוח את המדור בהתנצלות: סליחה, אדוני נשיא ארצות הברית מר ג'ו ביידן. אנשי ציבור בכירים, “נבחרי העם" ורבים מבין תומכיהם עשו אותך מטרה ללעג ולקלס, השפילו אותך על כמה מעידות, הגדירו אותך זקן סנילי, חתרו תחתיך באמצעות אישי ציבור אמריקאים הקשורים למנהיגים בולטים בפוליטיקה הישראלית. ברגע האמת, מר ביידן, הוכחת שאתה מנהיג אמיתי, תקיף כשצריך, מאיים כשצריך, תוקפני כשאין ברירה. אז שוב, סליחה ותודה.

התנצלות שנייה בפני הקיבוצניקים והמושבניקים שהוגדרו כמושחתים, גזלנים ואוכלי חינם - על ידי אותה חבורת זבל שכיסחה את ביידן. את אלו שישבו על גבולות המדינה עשרות שנים וסיכנו את חייהם הם כינו מוגלה, בוגדים, שמאלנים, אנרכיסטים, נצלנים, שודדי קרקעות ומה לא. סליחה, חברים.

2. ביום שלישי בבוקר שמתי לב לתופעה משונה: בכיתי בלי דמעות. הן פשוט נגמרו. בגילי המופלג לא זכור לי שבכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי מאז השבת השחורה ב־7 באוקטובר ועד היום. אני מבכה את הנרצחים, אני משתתף בבכי של המשפחות השכולות, אני שותף לדמעות של בני משפחות החטופים שחוזרים טיפין־טיפין ושל בני משפחות החטופים שנמצאים בהמתנה מורטת עצבים לרגע שבו יקבלו את הטלפון מהקצין המקשר, שיודיע להם שבן משפחתם ברשימת המשתחררים. 

אני חש מה עובר על בני משפחות של קרוב ל־400 פצועים באורח קשה ואנוש. אני בקשר עם בני משפחות חטופים שבמהלך הניסיונות שלהם להשיג כל שביב מידע אפשרי לגבי יקיריהם חשבו שיש לי קשרים שבאמצעותם אוכל לדלות פרט כלשהו. בצער רב אני מסביר להם שכבר אין לי קשרים ואין לי יכולת לברר ונשאר לי רק להשתתף בדאגתם, כאבם ודמעותיהם.

אני קצת מקנא באלו שמאמינים שקריאת פרקי תהילים מרפאת חולים, שהנחת תפילין חוסמת טילים ושבגימטרייה יש מסרים נסתרים, כמו למשל חרבות ברזל = 855 = יד האלוהים היתה בערבים. תעיר להם שיד אלוהים הייתה באלפי יהודים, והם יוקיעו אותך ככופר. 

אני מתעב את המתלהמים שגם אחרי המכה הנוראית שהנחיתו חמאס ושות' ו"יד אלוהים" על מדינת ישראל ותושביה, הם ממשיכים להתייהר ולהתלהם. בהבל פיהם הם מוטטו את חמאס, שיטחו את עזה, חיסלו את ראשי ארגוני הטרור ולדבריהם זה עניין של יום־יומיים, “תנו לצה"ל לנצח" ונפטרנו לנצח נצחים מארגוני המרצחים חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית ופת"ח, ונוכל לשוב ולהתיישב בחבל עזה, להקים את היישובים אחוזת שמשון, פתחת דלילה, גוש חטיף ומושב חפיף. אשרי המאמין.

מדי יום, כמו בסדרת מתח ריאליטי, אני יושב עם מיליוני אזרחים מרותק למקלט הטלוויזיה, לא מחמיץ תמונה, מבזק, דיווח טרי. עוד 48 שעות הם יועברו לידיים ישראליות, עוד שעה הם ישוחררו, עוד חצי שעה הם באמבולנסים של הצלב האדום. אופס, אוי אוי אוי חל עיכוב. חמאס מודיעים שהם דורשים דרישות, הקטארים מתערבים, המצרים לוחצים, האמריקאים לוחצים על הקטארים והמצרים, שילחצו את חמאס. עוד לא הייתה סדרת מתח כזו.

מיליוני אנשים יושבים משעות הצהריים עד שעות הלילה המאוחרות, מנשנשים, שותים, מעשנים, כוססים ציפורניים, מנגבים את העיניים מפרצי דמעות בלתי נשלטים. 

אי־שם במנהרות ובמרתפים בעזה דרום ועזה צפון, יושבים עשרות רבות של חבר'ה צעירים ישראלים. לא יודעים מה צפוי להם, הם לא רואים אור יום, לא נושמים אוויר צח, לא אוכלים סדיר, לא שומעים מוזיקה ולא צופים בספורט. צעירים שבשבת השחורה חרב עולמם. 

הכוחות המזוינים של חמאס תפסו אותם ושבו אותם במה שייזכר כפשלה הגדולה ביותר של הצבא הכי טוב בעולם, שהמודיעין הכי טוב בעולם שלו היה כמו מסומם מעוצמתו ולא קלט את הדיווחים והאיתותים לקראת האסון העומד להתרחש. ראש הממשלה ושריו שחטאו בחטא היוהרה לא חלמו בחלומות הכי קשים שלהם שכספי המימון לחמאס שהועברו באישורם מקטאר, שימשו בין השאר לרכש רכבים מסוג טויוטה, אופנועים, רחפנים, כלי שיט וטילים, שהכו את האימפריה הישראלית מכה אנושה וכואבת.

3. בהיסטוריה הישראלית אחד מסיפורי הגבורה הוא ניצחונו של דוד הנער הישראלי, רועה הצאן הקטן שחיסל ברוגטקה את הענק הפלישתי גוליית, שהיה מזוין מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק של אותם ימים. מהפך. 

המדינה עם הנשק הכי משוכלל, הלוחמים הכי מאומנים, הסייבר הכי מקצועי, אמצעי ההאזנה והזיהוי הכי משוכללים, מטוסים, צוללות, ספינות טילים, טנקים, טילים נגד כל דבר שזז ומאיים ופתאום בום - כל המערכת האדירה והמושקעת ניגפת בפני חבורת טרוריסטים רצחניים עם טויוטות ואופנועים.

אחרי ההלם הראשוני נפתחו האולפנים בפסטיבל הדברת. הפרשנות, האיומים, ההצהרות - מתחילים בשש בבוקר ומסתיימים בחצות הלילה. שלישיית בג"ג (ביבי, גנץ, גלנט) מופיעה בחולצות שחורות בפריים טיים, חוזרת על אותם טקסטים כמעט מדי יום: נכה, נמוטט, נשטח, נחסל; והבשורה, נחזיר את כל החטופים, היא הדבר היחידי שכל הצופים מתפללים שיקרה כמה שיותר מהר.

מי שהפכה לסמל החטיפה האכזרית של קשישות וילדות בגיל פעוטון וגן ילדים היא אביגיל עידן הקטנה, ילדה מתוקה בת 4 עם מבט תמים וחיוך שובה לב, שהוריה נרצחו. הסיפור שלה נגע בסבא ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית, שגילה מעורבות נדירה במאמצי השחרור שלה. הנשיא האמריקאי הקשיש, שזכה לקיתונות של שופכין מצד ישראלים צרי מוח וגסי רוח עד ל־7 באוקטובר, התגייס כל כולו לתמיכה בישראל בכל דרך אפשרית וסתם זמנית את פיותיהם של המלעיזים נגדו. 

ביידן, במסיבת עיתונאים שהוקרנה על המסכים בכל העולם, סיפר על אביגיל ולאחר שחרורה צלצל למשפחה לשאול לשלומה. אין לי ספק שבקרוב תהיה פגישה מרגשת ומתועדת בין ביידן הקשיש לילדה שנחטפה והוחזרה לביתה וטרם יודעת על האסון הכבד שהפך אותה ליתומה.
גם השבוע אני מצלצל למשפחתה של החטופה עדן ירושלמי בת ה־24 מכפר שלם בתל אביב. אחותה שני מעדכנת שאין מה לעדכן. לא הגיע מידע כלשהו. חשבתי שנגמרו לי הדמעות. אני מביט על הצילום שלה, מדמיין אותה זרוקה באיזו מנהרה מסריחה בעזה, והמעיין בעיניים מתחיל שוב לזרום.

אני פותח רדיו ונדהם מכך שהשיר המתנגן הוא שיר אהוב עליי ששר אריק איינשטיין, “האור בקצה". את המילים כתבו יעקב גלעד ויהודה פוליקר.

החיים ילדתי
זה סיפור רציני
לפעמים אני מת מפחד
מהצל של עצמי
מכל מה שסביבי
יש לפעמים רגעים שנדמה
הנה האור בקצה
ופתאום זה חושך

וגם את כמו כולם
שאיבדו את דרכם
תחפשי איזה אור בחושך
התבגרי תשתני
הזדקני ותראי
יש לפעמים רגעים שנדמה
הנה האור בקצה
מפרפר בחושך

כל הנרות
שהדלקנו בלילה
לא יגרשו את החושך הקר הזה
כל הרוחות שנשבו כל הלילה
לא יכבו את האור בקצה
לא יכבו את האור
שעולה בבוקר

תחפשי תשאלי
וגם את תגלי
התשובה עוד נישאת ברוח
יש כתובות על הקיר
בכיכר של העיר
יש לפעמים רגעים שנדמה
הנה האור בקצה
מהבהב בחושך

כל הנרות... 