הבנת האנטישמיות שמרימה את ראשה קריטית לגורלנו | שמואל רוזנר

זקי רחימי הוא סוחר סמים מטקסס. עבריין. לא "אזרח לדוגמה", כפי שכתב עליו שופט אמריקאי. זקי רחימי עומד כעת במרכזו של תיק שנדון השבוע בבית המשפט העליון האמריקאי, ומוצגת בו שאלה פשוטה: האם למדינה יש זכות למנוע מרחימי, אזרח עם היסטוריה של עבירות אלימות, לשאת נשק.

ביידן מאוכזב מנתניהו: "לוקח לו יותר זמן משקיוויתי"
אירועי האנטישמיות בלונדון מתגברים: "פחד מוות להיכנס לעיר בסופי שבוע"

תאמרו: איך ייתכן שלא?
נאמר: כי התיקון השני לחוקה מתיר לשאת נשק.
תאמרו: אבל הוא עבריין אלים!

נאמר: נכון, ומה בכך? האם מותר למדינה לשלול זכות לשאת נשק מכל עבריין? האם מותר לה למנוע ממי שהאיץ בכביש לשאת נשק? האם מותר לה למנוע ממי שהחליט לא למחזר אשפה לשאת נשק?

תאמרו: אלה לא שאלות רציניות.
נאמר: הן בהחלט רציניות. אלה השאלות ששאל שופט פדרלי, מבית המשפט לערעורים של המחוז החמישי, כאשר דחה את עמדת המדינה.

התיק נחת לדיון בבית המשפט העליון. זה מסוג התיקים שאפשר למצוא רק באמריקה. או, אם לדייק, רק במדינות שהחליטו להתנהג כמו אמריקה. שווה לעקוב אחר גלגוליו של התיק הזה, בעודנו מחלקים אלפי כלי נשק לאזרחים ישראלים, ומנסים לאזן בין שני צרכים: הצורך לשמור על שלום האוכלוסייה באמצעות הנשק המחולק, והצורך להגן על שלום האוכלוסייה מפני הנשק המחולק.

הסיפור של זקי רחימי לא שייך אלינו. הוא שייך לאמריקאים. אבל הוא מאותת לנו בחוזקה את מה שמוטב היה שנבין מזמן ולא בטוח שהבנו: לא כל אופנה אמריקאית כדאי לייבא לכאן. לא תיאוריות משפטיות, לא פופוליזם צעקני, לא ערוצים של חדשות כזב, לא רישיונות נשק לכל דורש.
את תוצאת הייבוא הראשון הרגשנו כולנו בשנה האחרונה.

בתוצאות הייבוא השני והשלישי אפשר לצפות בכל ערב, אתם יודעים איפה, ולדמיין את הנזק הפוליטי־חברתי ארוך הטווח שעוד יחולל.
תוצאת הייבוא הרביעי – אם לא ייעשה בהקפדה יתרה, ויפוקח על ידי מיניסטר שאפשר לסמוך על שיקול הדעת שלו – עלולה להוביל אותנו לאבסורד התמוה של "ארה"ב נגד רחימי". אז מה אם כך עושים באמריקה?

כולו נגדנו?

נישאר באמריקה, שבה הוכה השבוע יהודי למוות בגלל תמיכה בישראל. יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו בכלל לא מתרחש בישראל, ולא בעזה, ולא בגבול לבנון. יכול להיות שהדבר החשוב ביותר שקורה לנו עכשיו מתחולל באמריקה, בצרפת, בבריטניה, ברוסיה, בגרמניה, בקנדה.

כבר כמה שנים שהאנטישמיות מרימה ראש. כבר כמה שנים שחלקנו מבינים שנגמרה תקופה, ומתחילה אחרת. אבל עכשיו באה התפרצות – שטף אנטישמי שקשה לזכור כמותו כבר הרבה מאוד שנים. שטף שאינו מתוחם להפגנות ענק במדינות ערביות, אלא נובע ממקורות מערביים מובהקים. יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו.

ולא – זה כמובן לא נאמר כדי לטעון, אפילו לא לחצי רגע, שמה שקורה בישראל פחות חשוב ממה שנדמה לנו. מה שקורה בישראל, הקרב ההכרחי, האיום, נגד חמאס, חשוב מאוד. קריטי ממש לגורלנו. הטענה היא הפוכה: אנחנו מבינים היטב כמה חשוב מה שקורה כאן, אבל אולי איננו מבינים מספיק כמה חשוב מה שקורה שם.

אולי איננו מבינים מספיק את ההשלכות האפשריות של עולם שחוזר להיות אנטישמי כמו פעם. עולם שחוזר להיות מקום שבו אדם יכול להיות אנטישמי ועדיין להיחשב בן תרבות, נאור, מקובל בקהילתו ובחברתו, בעל השפעה. עולם שבו אפשר להכות במקל יהודי בלוס אנג'לס, להרוג אותו, בלי שאמריקה תרעד. לעולם כזה יכולות להיות השלכות רבות וחמורות על עתידנו.

תכף נסביר, אבל קודם נרגיע: לא בטוח שזה מה שקורה. יכול להיות, צריך לקוות, שמדובר בהתפרצות כואבת, תזכורת לא נעימה, אבל לא במהלך שמשנה את היחס ליהודים בשנים ובעשורים הבאים. יכול להיות שכאשר המלחמה נגד חמאס תיגמר, ומתישהו היא תיגמר, יעברו גם ימי הזעם האנטישמי, והמופרעים שעסוקים כרגע בשנאת יהודים יעברו לחפש קורבן אחר, מסיבה אחרת. כבר היו בעבר התפרצויות אנטישמיות על רקע מלחמות במזרח התיכון, שנרגעו בהמשך. אולי זה יקרה גם הפעם.

אבל אם זה לא יקרה – וכאמור, ההתפרצות הפעם נראית חמורה יותר, בהיקף גדול יותר, וזוכה ללגיטימציה ממקורות מטרידים יותר – אנחנו נכנסים למצב חדש. ננתח אותו בקיצור: עד מלחמת העולם השנייה אנטישמיות הייתה דבר מקובל בחברות תרבותיות מערביות. כמובן, לא כולם היו אנטישמים, וגם מי שהיו אנטישמים, לקו במחלה בדרגות חומרה שונות. היו שרצו להשמיד יהודים, שזו דרגה חמורה, והיו שסתם לא חיבבו יהודים, או חשבו שהם, באופן כללי, טיפוסים לא נעימים, שזו דרגה נסבלת.

מלחמת העולם השנייה, והזעזוע ממה שקרה בשואה, עשו דה־לגיטימציה לאנטישמיות. מי שהיו אנטישמים, ניסו במקביל גם לכבוש ולהחריב את העולם, כך שהאנטישמיות זוהתה עם המשטר התוקפני, האלים והגרוע ביותר בעידן המודרני – ולכן הפכה לבלתי מקובלת.

למשך כמה עשורים נעשה מסובך הרבה יותר להביע בפומבי נטיות אנטישמיות ולהיחשב לבן תרבות. למשך כמה עשורים, של הגמוניה אמריקאית פילושמית, האנטישמיות נדחקה לשוליים. לא נעלמה כמובן, לא נגמרה כמובן, אבל נדחקה לשוליים. זה היה תור זהב שאפשר צמיחה מהירה של הקהילה היהודית האמריקאית, ושגשוג חסר תקדים שלה. זה היה תור זהב שאפשר גם לכמה קהילות באירופה, ובקנדה, ובאוסטרליה, ובארגנטינה, להתקיים בתחושה יחסית של ביטחון.

לפני כמה שנים התברר שהעידן הזה מגיע אל סופו. מלחמת העולם השנייה, שבדור הקודם עוד הייתה חוויה מוחשית, הפכה בדור הזה לאירוע היסטורי, הולך ומתרחק במראה האחורית. שינויים דמוגרפיים, אידיאולוגיים וגיאופוליטיים אפשרו לאנטישמיות להרים ראש. תחילה בהיסוס, אחר כך ביתר אסרטיביות, ועכשיו – לפתע – בראש חוצות, בערים מרכזיות, בקהילות מערביות תוססות.

צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין למראה: בתי יהודים בפריז מסומנים במגן דוד. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין: אקדמאים מכובדים מביעים שביעות רצון מרצח ברוטלי של יהודים.

הנה מה שדבר כזה יכול לעשות, בנסיבות קשות. הוא יכול להקשות מאוד על תמיכה בינלאומית בישראל; הוא יכול להכשיר פעולות אלימות נגד ישראל של אויבי ישראל; הוא יכול לגרום להרבה מאוד יהודים להידרש לבחירה – האם להיות יהודים פעילים בישראל, או לחדול מלהיות יהודים פעילים במקומות אחרים. כלומר, הוא יכול להוביל, בתהליך מתגלגל, לקיומו של עולם שאין בו, או כמעט אין בו, נוכחות יהודית למעט בישראל; הוא יכול להקשות על ישראלים לבקר בחו"ל, לבלות בחו"ל, ללמוד בחו"ל. יש עוד הרבה השלכות אפשריות שנוכל למנות, אבל נעצור כאן.

וכמובן, דברים כאלה לא קורים בבת אחת, וגם אם הם קורים, זה בדרך כלל לא הכל או כלום. כלומר, ישראלים יוכלו עדיין ללמוד בחו"ל, אבל בפחות מקומות, או שזה יהיה פחות נעים, או שזה יהיה קצת יותר מסוכן, או שהם יצטרכו לבחור בין ללמוד בחו"ל ולהצניע את מוצאם, לבין לא ללמוד בחו"ל כי הם לא רוצים להיות במקום שמחייב אותם להצניע את מוצאם.

חלק מהדברים האלה כבר קורים, כפי שלמדנו משני סקרים של המכון למדיניות העם היהודי בקרב יהודי ארה"ב, בשבוע הראשון והשלישי של המלחמה. בשבוע הראשון, רק 17% יהודים לא הרגישו שום ירידה בביטחון האישי שלהם. בשבוע השלישי שיעור המרגישים בטוחים ירד ל־11%. בשבוע הראשון למלחמה, שליש מהמשיבים אמרו שהביטחון שלהם ירד (37%), בשבוע השלישי היה כבר רוב של יהודים שאמרו כך בסקר (51%).

כדי להבהיר את הנקודה: מדובר באותם משיבים ובאותן משיבות. יהודים אמריקאים שהשיבו על אותה שאלה בשבוע הראשון ובשבוע השלישי למלחמה, ועמיתי נח סלפקוב ניתח את התשובות שלהם. אותם יהודים – מרגישים פחות ביטחון. זו כרגע המגמה. וזה לפני האירוע הקטלני בלוס אנג'לס.

כמובן, השאלה היא אם זה עניין זמני – התפרצות שתחלוף, עד שתחזור במועד אחר, וחוזר חלילה – או עניין שייעשה קבוע. הצבה של רף האנטישמיות על דרגה חדשה, גבוהה יותר. השאלה היא עד כמה הרף יהיה גבוה – האם גבוה עד כדי כך שלא יהיה אפשר להזדהות כיהודי ולהיות בטוח בערים מרכזיות וחשובות, או אולי רק שצריך קצת יותר להיזהר, ולדעת שמעת לעת מישהו יגיד משהו לא נעים.

משך הזמן ודרגת החומרה יקבעו עד כמה המגמה שאנחנו חוזים בה כעת משמעותית. פתחנו באמירה קצת בומבסטית: יכול להיות שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו. התכוונו אליה ברצינות, כלשונה: לא בטוח שזה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו, אבל גם לא בטוח שלא. ובכל מקרה, זה דבר חשוב מאוד.

ברור שאנחנו, החיים בישראל, עסוקים יותר במה שקורה בחצר האחורית שלנו, בחיילים שלנו שמסכנים את נפשם, בהכרח להכריע את הרוצחים של חמאס, בשיקום שיידרש, במצוקה הנפשית שנצטרך להרגיע, בסדר החברתי החדש שנצטרך לכונן. אבל בשעה שאנחנו עושים את כל אלה, צריך להפנות כל העת חצי מבט למה שקורה במדינות כמו ארה"ב וקנדה, גרמניה וצרפת, בריטניה ואוסטרליה. זה אומנם קורה שם, אצלם, אבל יקבע גם את עתידנו ואת גורלנו.

בני מאמינים

בסקר של שנת 2021, חוקרי המכון לדמוקרטיה שאלו את הישראלים מדוע הם אופטימיים. 63% מהם, בסך הכל, אמרו שהם אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. ממוצע של יהודים וערבים. והמכון אפשר להם לומר מדוע, ואז הציג אפשרויות.

כרבע מהם היו אופטימיים בגלל החלפת הממשלה (24%). תאמרו: אה, אז שנה או שנתיים קודם, כשלא הוחלפה ממשלה, הם בטח היו פסימיים? התשובה היא: לא. שיעור האופטימיים זהה ב־2019 וב־2021. כלומר, כשאין סיבה אחת להיות אופטימיים, אולי מוצאים סיבה אחרת.

יש 17% שאמרו שהם אופטימיים בגלל אמונה באלוהים. יש שיעור דומה שאמרו שהם אופטימיים בגלל אמונה בבני אדם ("אנשים טובים").
פילוח של תשובות המרואיינים היהודים לשאלת האופטימיות בסקר של 2021 העלה כי בקרב מי שהגדירו עצמם שמאל, 41% ענו שהגורם העיקרי לאופטימיות שלהם הוא החלפת השלטון.

זה צפוי: ממשלת ימין הוחלפה בממשלת מרכז־שמאל. לכן, גם מיהודי המרכז 37% השיבו כך, ולעומת זאת בימין – רק 16% היו אופטימיים בגלל החלפת השלטון וכניסת ממשלת בנט־לפיד. מקרב החרדים, יותר ממחצית השיבו שהאמונה באלוהים, בגאולה או במשיח היא הבסיס לאופטימיות. גם שליש מהדתיים אמרו כך. אבל רק 3% מהחילונים.

ומה עכשיו? ישראל טולטלה, ונמצאת במלחמה, אבל לא איבדה את האופטימיות. או לפחות כך אומרים אזרחיה. בחודש שעבר סקרנו פעמיים במסגרת המדד, וגם המכון לדמוקרטיה סקר עם אותה שאלה. נפתח בנתונים של המדד. סקר מהשבוע השני למלחמה וסקר מהשבוע הרביעי למלחמה, וכפי שתוכלו לראות, מדד האופטימיות כמעט זהה בשני הסקרים. צריך לומר: זו בחינה של יהודים בלבד.

אם בוחנים את הסקר של המכון לדמוקרטיה לשם השוואה, ואת התוצאות של המשיבים היהודים, התוצאות, שוב, כמעט זהות. כלומר, או שכל הסקרים מקולקלים מאיזושהי סיבה, או שזה פשוט המצב: שני שלישים מהיהודים בישראל אופטימיים. למרות המכה, למרות הזעזוע, למרות שיברון הלב, למרות המחשבות המטרידות, למרות אי־הוודאות.

האם שני שלישים שמביעים אופטימיות זה הרבה או מעט? זה כמובן תלוי גם במצב וגם בציפיות. האם מה שמוזר זה לראות כל כך הרבה אופטימיים באמצע מלחמה, או מה שמוזר זה לראות כל כך הרבה לא אופטימיים (שליש) כשישראל הצעירה היא מעצמה ביטחונית וכלכלית? כל אחת ואחד עם הערכתם עד כמה מצבנו חמור, כל אחד ואחת עם הערכתם כמה לישראל יש יכולת להתגבר על האתגרים. באופן כללי, טוב למדינות כאשר אזרחיהן אופטימיים. באופן כללי, טוב למדינות כאשר אזרחיהן מעריכים נכונה את המציאות.

האם תמיד היינו אופטימיים כמו עכשיו, בלי קשר למצב? התשובה היא לא. אפשר לזהות ירידה משמעותית, בין תחילת העשור הקודם ואמצעו, לבין סופו. כלומר, מה שאנחנו רואים עכשיו הוא תוצאה של ירידה, אבל לא בגלל המלחמה אלא בגלל דברים שקרו קודם. אם צריך לנחש – אין דרך לדעת בוודאות – הירידה היא תוצאה של חוסר היציבות הפוליטית ושל העימות החברתי־פוליטי.

אם חוזרים לסקרים דומים בעשורים קודמים, אפשר לראות תוצאה דומה בסקר של מאי 1996. גם אז שיעור האופטימיים עמד על כשני שלישים, שזה נמוך לעומת השנים הטובות יותר. מה קרה במאי 1996? שאלה קלה: בחירות, ועלייתו הראשונה של בנימין נתניהו לשלטון. כלומר, זה היה החודש שבו לא מעט ישראלים הרגישו, חודשים לא רבים לאחר רצח יצחק רבין, שהמדינה נמצאת על מסלול התרסקות.

אבל – וזה אבל גדול – גם במאי 1996, וגם באוקטובר 2023, כלומר, גם בחודשים מאוד מתוחים וקשים, שיעור האופטימיים ביחס לעתיד המדינה לא צולל. אם תשוו את התשובות של ישראלים לתשובות של אמריקאים, תגלו שלעתים קרובות אנחנו יותר אופטימיים מהם (אם זו קריאה נכונה של המציאות או סתם טיפשות זו כבר שאלה אחרת).

וכמובן, צריך לבחון בדקדקנות גם את נוסח השאלות, גם את מועד השאלון, גם את התשובות המוצעות. כאשר 42% מהאמריקאים אומרים שהם "פחות אופטימיים" היום מכפי שהיו בעבר, זה לא בדיוק כמו לומר שהם "לא אופטימיים". כאשר רבים מהם אומרים שכלכלת ארה"ב תהיה "חלשה יותר" בעתיד, זה לא אומר שתהיה "חלשה". כאשר הם אומרים שבדור הבא יהיה "פחות טוב", זה לא אומר שיהיה "לא טוב".

ובכל זאת, הנתונים הובילו לא מעט גופי מחקר ועיתונאים לשאול כיצד האמריקאים איבדו את האופטימיות שלהם. ההסברים רבים: המגיפה, הקיטוב הפוליטי, אתגרים פנימיים וחיצוניים. 63% מהאמריקאים מרגישים מאוד פסימיים או די פסימיים ביחס ל"סטנדרטים המוסריים והאתיים של המדינה". מה זה בדיוק אומר? לכל אמריקאי זה אומר משהו אחר. לחלק זה אומר שהם מודאגים כי נראה להם שאמריקה נעשית שמרנית מדי, דתית מדי, גזענית מדי. לחלק אחר זה אומר שהם מודאגים כי אמריקה נעשית מתירנית מדי, פרוגרסיבית מדי, חילונית מדי.

ולמה אצלנו אופטימיים או פסימיים? הזכרנו שבמדד הדמוקרטיה ניתנה אפשרות לציין סיבות לאופטימיות. ניתנה גם אפשרות לציין סיבות לפסימיות. ומעניין שלמרות התוצאות הדי אופטימיות, התברר שלאזרחי ישראל דווקא "קל יותר להצביע על סיבות לפסימיות לגבי העתיד מאשר על סיבות לאופטימיות". מה הסיבה העיקרית? נכון ל־2021 הסיבה לפסימיות הייתה "המצב הפוליטי, הממשלה החדשה, מצב מערכות השלטון".

כמחצית המשיבים ציינו את התופעות האלה כסיבה לפסימיות, ועוד כ־20% ציינו את השסעים החברתיים, גזענות, היעדר סולידריות. כבר אמרנו: הצניחה היחסית ברמת האופטימיות התרחשה לא עכשיו, עם המתקפה הרצחנית ופרוץ המלחמה, אלא כמה שנים קודם לכן, כאשר התערערה תחושת היציבות הפוליטית. משמע – ישראלים נוטים לאבד את האמונה בעתיד כאשר נשחקת תחושת הביחד. ונדמה שהלקח ברור.

השבוע השתמשנו במחקרי ובנתוני אתר המדד, וכן בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, דיווחי הליגה נגד השמצה, העיתונים "וול סטריט ג'ורנל" וה"ניו יורק טיימס".

התמונה בכתבה פורסמה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. מערכת האתר מכבדת זכויות יוצרים ומשקיעה מאמצים באיתור בעלי זכויות יוצרים לצורך שימוש בחומרים המופיעים באתר.  אם לדעתכם נפגעה זכותכם כבעלי זכויות יוצרים בחומר המופיע באתר זה, הנכם מתבקשים לפנות באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת : [email protected]