יש משהו מכמיר לב במעקב אחר אנשים שעבודתם, שליחותם ופרנסתם מוקדשות להגנה על נתניהו. אלה שרואים איך מפעל חייהם, שכולו אמונה באיש אחד קורס. ה"ביביזם" אינו תמיכה בהשקפה או באידיאולוגיה, אלא התעקשות דוגמטית להעריץ טוטאלית אדם שמחדליו, קוצר ראייתו וניתוקו מהמציאות הביאו לאסון הגדול בתולדות הציונות.

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

פיתוליו של נתניהו בין חוסר לקיחת אחריות לבין ציוציו הליליים מביאים את תומכיו למחוזות הזויים. כמו חברים בכת שמחויבים לתמוך במנהיגם. מתחרים ביניהם בשאלה מי יהיה הירו אונודה, החייל היפני האחרון שסירב להיכנע גם 30 שנה אחרי שמדינתו הפסידה. האירועים המטלטלים שעוברים על כולנו גורמים לאנשים לשנות מחשבה, להתאים את עצמם לסביבה המשתנה, להתעורר ולפקפק במה שהאמינו. גם אנשי שמאל וגם אנשי ימין. היחידים שאצלם לא נפל האסימון, לא החליפו דיסקט, לא עדכנו תוכנה ומסרבים לחשב מסלול מחדש, הם קבוצה קטנה ומפתיעה של מי שמפגינים נאמנות עיוורת למנהיג. הם מעבירים ביניהם חומרים, מתעטפים בצידוקים, נתמכים בטיעונים ושואבים עידוד מוראלי מבני משפחתו, שמשמשים כדמויות משנה גרוטסקיות בקרקס האיום של חיינו.

אלדד יניב, שאני עדיין לא מצליח שלא לשאול את עצמי האם מדובר באיש שפיו ולבו שווים בדיוק לחשבונית שאותה הוא מוציא בסוף היממה, אמר ש"ההנהגה המדינית מאוחדת, ההנהגה הצבאית מחוזקת ושהכל מתנהל שלב אחרי שלב, לא כמו העצות באולפנים והרעיונות החלולים של הפרשנים". כמה שעות לאחר מכן נתניהו סתר אותו כשצייץ שהצבא הוא זה שאשם.

בבוקר הוא כבר מחק. נועם פתחי חשב שנתניהו דווקא צדק בזמן שגם נתניהו עצמו חשב שהוא טעה, ואף התנצל. ינון מגל מאמין שנתניהו לא באמת אחראי כי הוא לא ידע, והאשמים הם ההתנתקות, התקשורת, האולפנים, אמנון אברמוביץ', רון פונדק, מערכת הביטחון, שקמה ברסלר, אהוד ברק והקרן החדשה, ג'ורג' סורוס, הפרקליטות ואביעד גליקמן. מבחינתו נתניהו יכול להמשיך עד שיחסל את חמאס, חיזבאללה ואיראן. רק אם הוא לא יעשה את כל זה, אז אולי שילך הביתה. בקטע ויראלי מלפני חודש, מגל שידר ב"הפטריוטים" קטע של דברי הרמטכ"ל, שבו הזהיר מפני מלחמה רב־זירתית עם נפגעים. ינון סיכם במילים “טוב, נו, אנחנו בימים של תבהלה". כל זה קורה רק בערוץ 14 ובטוויטר. 

תת־קבוצה רכה יותר היא חברי ליכוד הנחשבים מתונים שמגיעים לערוצים 11 עד 13, כמו מיקי זוהר, בועז ביסמוט ודני דנון. דנון יחסית אנמי, פלקטי. שערו שחור, מסורק למשעי, חיוכו תפל. מבטו חלול. פרצופו לא מסגיר את הלך רוחו כשהוא מגיע לאולפן. האם הוא כועס או שליו, האם הוא ער למתרחש או שרוי בהלם. יש לו פוקר פייס, אבל לא של אדם שיודע המון ולא מגלה, אלא כזה שלא יודע כלום, ולא מגלה.

שיא הקריירה הפוליטית שלו היה ב־2015, אז שימש “שר החלל" בתפקיד עמום, עד שהורחק ומונה לשגריר באו"ם. דנון מתייצב באולפנים ומחכה לתורו לדבר. הוא נעים הליכות. אינו מתפרץ ואינו מתכתש. נראה לעתים שהוא מנותק רגשית, הוא בוהה בנוכחים ומנסה להתרכז, כאילו מגלם תפקיד. אחרי ביקורת שנשמעת כלפי ראש הממשלה על ידי מרבית הכתבים והפרשנים, הוא פולט דברים כמו: “חברים, זה לא הזמן", “נדבר אחרי המלחמה", “אני לא חושב שמה שאתם עושים כאן זה הגון", “ראש הממשלה עסוק במלחמה", וכו'. לעולם אינו בא עם בשורה חדשה. הוא מנסח את המובן מאליו, אין בפיו משפט שטרם נאמר על ידי אדם אחר. מדקלם טקסט דלוח, צפוי, אפור ומשעמם.

באחת התמונות המביכות ביותר מאז החלה המלחמה ואולי מקום המדינה, הוא נצפה בוואן עם משפיעניות רשת שנסעו יחד איתו לדרום הארץ. בתוך הרכב הצטופפו דיאן שוורץ, מרינה קוזנצובה, אלה אייבינדר ועוד. חבורת נשים שבימים כתיקונם הפכו את קוד הקופון לתמצית קיומן. כולן מחייכות ומרוצות מעצמן כאילו יצאו להשקה של בושם או חזרו מטיול שנתי. נודדות עם טלפון נייד ואפוד בין אתרי התופת בדרום, מעלות סטורי, מתייגות, מקוששות לייקים מבין החורבות. באופן מדהים, אל התמונה הצטרף גם דנון ממפלגת השלטון, מגיח לפריים ימים לאחר האסון, כדי לנסות להשפיע על דעת הקהל העולמית. כך מצא את עצמו שותף לסלפי הקטסטרופה הזה. כמו דוד מנותק שנדחף. כמו מורה שנהנה בחברת הבנות המקובלות. כדי להבין איפה אנחנו חיים, שווה לבהות בתמונה הזאת כמה דקות