רק לאחרונה אמי סיפרה לי שבמלחמת יום הכיפורים, שפרצה ימים ספורים אחרי שנולדתי, ניתק הקשר עם אבי שהוזנק למילואים למשך מספר חודשים. היא שיתפה כבדרך אגב כמו פרוטוקול: ילדתי אותך, היינו במקלט, אבא היה מנותק מאיתנו. אם לא יצאתי מדעתי אז, לא אצא מדעתי לעולם.
88,545 תינוקות חיים נולדו בישראל בשנת 1973 לנשים שכפי הנראה רבות מהן חוו בדיוק את מה שאמי חוותה. בזמן שאיום קיומי ריחף מעל מדינה שלמה, הן ישבו ומנו את הדקות עד שתגיע פיסת מידע על מה שמתרחש מחוץ למקלטים. באותם ימים הידיעות הגיעו בטפטופים ממכשירי הרדיו, כלומר מריטת עצבים כפולה: גם להינמק במקלט עם תינוקת שכמעט לא ראתה אור יום, וגם לא לדעת מה שקורה בחוץ. קחו את תחושת הבדידות של נשים אחרי לידה ותגדילו אותה. עכשיו תגדילו עוד. ועוד.
למה נזכרתי? כי קל מאוד נוכח המתרחש בימים אלו לשקוע בעצב ובתסכול, אבל בטורי זה אשתדל לספר על דברים שהם ביטוי לכוח החיים. למשל, על היוזמה של פרופ' מרשה קייטס, מייסדת עמותת אם לאם. בימים כתיקונם העמותה מתמקדת במתן תמיכה לנשים אחרי לידה מתוך אמונה שקשר בטוח שנוצר בין האמהות למתנדבות מטפח בריאות טובה ורווחה לשני הצדדים. במציאות שנכפתה עלינו לאחרונה, פרופ' קייטס יצאה לדרך עם פרויקט “אמצי אמא בזמן מלחמה", עם הכשרה שקוצרה מעשר שעות לשעתיים ומי שרוצה להצטרף מוזמנת ליצור קשר דרך האתר emlem.co.il. שלא יהיו אמהות בודדות במערכה הזאת.
המילים השגורות ביותר במלחמה הנוכחית הן “קונספציה" ו"אירוע". למיטב הבנתי, המילה “קונספציה" באה לומר “חשבנו דבר מסוים וגילינו שהתעלמנו ממה שקורה באמת", או “חשבנו על דבר מסוים כעל אמת מוחלטת שאינה ניתנת לשינוי וגילינו שאפשר לשנותו". על המילה “אירוע" בכלל אין לי מה להגיד. אפשר לחשוב שקיבלנו הזמנה חגיגית והתלבשנו יפה לקראת חלום הבלהות המתמשך הזה.
קונספציות שגויות התנפצו לנו בזו אחר זו. גילינו שבירוקרטיה אינה כוח עליון ושהכל בר שינוי. לחשוב שעד לפני זמן קצר הייתה פה מריבה איומה סביב סוגיית התחבורה הציבורית בשבת. הנה, הרכבות יצאו לדרכן ולא קרה אף אסון. להפך. סיכוי טוב שהודות לצאתן לדרך אסונות רבים נמנעו.
אני מסתכלת על שורות המתנדבות והמתנדבים שממרקים את הרצפות בבתי החולים בהיעדר כוח עבודה, ורוצה לחבק אותם. אלו הם הרי ילדות וילדים שהתייחסנו אליהם בחצי ביטול כאל “דור הטיקטוק", זה שחי ביקום וירטואלי, והנה הם עושים לכולנו בית ספר ומראים לנו כוח עבודה מהו.
“חקלאות היא הציונות של פעם. עכשיו אנחנו מגדלים הייטק והנפקות לחו"ל", אמר לי פעם יועץ בכיר של אחד השרים. הוא התייחס במישרין לכך ששדות החקלאות יובשו במשך שנים. המלחמה הזאת הזכירה את חיוניותה של חקלאות משגשגת ועצמאית ואת הצורך בידיים עובדות. “נסענו לדרום בשיירה בשבת. בהתחלה היה מפחיד, אבל לאט־לאט הרעש של הבומים נבלע בתוך העשייה. דמיינתי לעצמי שאני במחנה עבודה בתנועת הנוער", אומרת לי חברתי דפנה. “זו עבודה קשה ומספקת. עבודה קשה יש לחקלאי הדרום, והמון תוצרת חקלאית נשארת בלי שקטפו אותה".
עכשיו הגיע תורם של הפוסקים ואלו שזכו בתואר “גדולי הדור" לעשות מעשה. הגיעה השעה שיגידו לקהלם בני הישיבות שישנסו מותניים. צריכים אותם. “בל תשחית" קורה עכשיו בחקלאות, כשכל כך הרבה תוצרת נרקבת. ואם אנחנו כבר בענייני קונספציות, אלפים מהציבור החרדי ביקשו להתגייס לצה"ל, והשמיים נותרו במקומם. עוד קונספציה שהתרסקה לנו בפרצוף, תודה לאל.
עוד: בישראל עומדים מיותמים כ־180 מיליון מ"ר שתוכננו לשמש כמגדלי משרדים, זה הנתון נכון ללפני שנה, על פי מנהל התכנון. התרגלנו לשמוע שבשל הארנונה הגבוהה של משרדים לא משתלם לרשויות המקומיות להסב אותם למגורים וגם אם יש נכונות, הדבר כרוך באישורים על גבי אישורים. מי שישמע, כמה מורכב לתת אישור. הרי לשם כך האחראים על מתן האישורים מקבלים משכורת, לא? ראו זה פלא, בלי הרבה רעש וצלצולים, ועדת הבנייה המקומית ברמת השרון נענתה לבקשתו של יזם שהציע להסב בניין משרדים למגורים שיאכלסו פליטים חדשים מהדרום. כל מה שצריך זה להגיש לוועדה המקומית בקשה לשינוי שימוש או לשימוש חורג.
אגב, אחד מתחביביי הוותיקים ביותר הוא לערוך סיורים בין מבני ישיבות יפהפיים בירושלים. לצערי, חלק לא מבוטל מהם עומד ריק ולא רק בימות מלחמה. אפשר בקלות להסב אותם למבני מגורים.
ומה עוד למדתי? למדתי שאנטישמיות עדיין קיימת, ומי שרצו באמוק להוציא דרכון זר כי רעה הארץ הזאת לטעמם ועיניהם נשואות לברלין או לפורטוגל או לאיזה מקום אחר שהיה עד לא מזמן ערש האנטישמיות והספקנו לשכוח, דנ"א הוא דנ"א. אנטישמיות תהיה בכל מקום שיש בו יהודים, וגם אם נדבר במבטא גרמני ובלחש, ונגיד "שטראסה" ונאכל שטרודל, כשיחפשו אותנו בשל יהדותנו - ימצאו אותנו.
למדתי את ערכה של חברות. יהדות העולם היא הדבר החשוב ביותר שיש לנו, פרט אלינו־עצמנו. כי במקום שבו לא הייתה מדינה, הייתה ארץ, ובמקום שבו הארץ רועדת, ישנה יהדות העולם. זו שספגה עלבונות ממי שמוטב להם שייעלמו מהספר השחור של תולדות עמנו שהצטרף זה עתה למדף ספרי ההיסטוריה היהודית. יהדות העולם לימדה אותנו שלמרות הספק והתהיות, אנחנו עדיין עם. עם מפולג, משוסע, אבל עם.
הדברים האלה הם אלומות אור קטנטנות שמבצבצות מתוך סדקי הבטון ומזכירות לנו לשנות קונספציה. ובקונספציה החדשה, ליצני רודיאו יישארו ברודיאו ולא ימונו לתפקידים בעלי השפעה על גורלנו, ועשבים שוטים שצמחו ושגשגו ליד הברז הראשי ייעקרו מתוכנו.