אם הבינה המלאכותית הייתה צריכה לתכנת את ההיסטוריה הישראלית מחדש על סמך המידע שהצטבר לאורך 75 השנים האחרונות, סביר להניח שהיא הייתה מגדירה שוב את העם היהודי כעם הנבחר, אבל לא מהסיבות שאתם חושבים עליהן.
כשהחיים הווירטואליים השתלטו על האמיתיים, אפשר רק לתהות מה חשוב באמת| טליה לוין
אפשר לומר הרבה דברים טובים על הישראלים, גם אם רובם נשענים על קלישאות שחוקות שנולדו טרום עידן הכפר הגלובלי. התקופה היפה שבה טובלרון וריבוק היו מוצרים נחשקים עבור רבים מאיתנו, שלא זכו לראות את חוץ לארץ מימיהם והתרגשו רק מלדמיין את מחיאות הכפיים כשהמטוס נוחת על הקרקע ואת השוקולד נדבק בין השיניים.
ישראל של פעם הייתה ידועה באנשיה החמים, לפני עידן האזרחים חמי המזג. כולם היו אנשי עמל, כולם קנו בצרכנייה וכולם עזרו זה לזה לקום כשמישהו נפל ברחוב.
כמות הסיפורים ששמעתי כילדה על עזרתם של הישראלים לאזרחים שמועדים על מדרכות ברחוב הייתה כה רבה, עד שברגע מסוים פחדתי שבולענים הם דבר שקורה בערים גדולות.
לצד סיפורי הגבורה על הצלת המועדים ברחוב - “רק בישראל זה קורה!" - התעופפו באוויר אגדות אורבניות על תושבי אנגליה שאומרים לך שלום ברחוב, אבל תוקעים לך סכין בגב ועל תושבי ניו יורק שרק מחכים שתיפלי ברחוב כדי לשדוד אותך. מישהו האמין שיבוא יום ויהיו פה חיסולים לאור יום, בישראל שלנו? איך לעזאזל אזרחי ישראל שעוזרים לאנשים שנופלים סתם כך ברחוב, עכשיו יורים אלו באלו?
אחרי שגדלנו וטסנו ללונדון עם חגורות כסף מתחת למכנסיים ושטרות בנעליים (יש מישהו שלא עשה את זה בשנות ה־80 בפעם הראשונה שלו בחו"ל?), גילינו את מה שהמפעל הציוני ניסה להסתיר מאיתנו במשך שנים על ידי סיפורי אימה כדי שלא נברח מפה - בחו"ל לא רק שהרבה יותר כיף, גם האנשים נחמדים הרבה יותר.
עד היום אני נפעמת מתיירים בבתי מלון במדינות זרות וגם מאלה שמבקרים בארץ, שנכנסים למעלית ומברכים זה את זה לשלום. מנהג שאני מנסה ליישם גם בתרבות המקומית ונתקלת במקרה הטוב במלמול חוזר ובמקרה הרע בגלגול עיניים. התיאוריה שישראלים הם העם הנחמד בעולם הולכת ונשחקת עם השנים, גם בקרב מי שבאמת האמין בה, והאמת מתגלה לו לאט־לאט.
טוקבקיסטים כבר רוצים לכתוב בתגובה שאני אוטואנטישמית, אבל זה באמת לא בגללכם. זה לצערי בגללי. אני, שמכירה את עצמי כ״אישה של אנשים".
כשהייתי ילדה, ידעתי שאני רוצה “לעבוד עם אנשים". באמת האמנתי שאני טיפוס של “אנשים", עד שפקדתי מופע כלשהו לפני כמה שבועות עם חברה ואז גילינו שלא רק שאיש לא יושב לידנו, אלא שקיבלנו שורה שלמה לבד. זה הוציא ממני קול צהלה חשוד מאוד ברגע שכבה האור באולם, כאילו זה עתה זכינו בשלושה מושבים במחלקת תיירים בצ'ארטר פולני רעוע. כעסתי על עצמי: מה מפריעים לי בני אדם שמגיעים לבלות כמוני? בחו"ל זה היה קורה לי?
כמה ימים אחר כך יצאנו לחופשה ולא הפסקנו להתפעל מכך שכמעט אין אנשים במלון. בכל פעם שנצפתה תנועה חשודה של קבוצת אנשים עם מזוודות ורחש באזור הקבלה, מצאנו את עצמנו מתפללים לאלוהי החופשות שהם אורחים שעוזבים ולא מגיעים, או שהם רק באים ליום כיף ולא נשארים ללילה. “יופי, הם תיירים", אבן נגולה מעל לבי וצהלתי (שוב) משמחה כשהבנתי שמדובר בקבוצה של צליינים שבאה לפקוד את המקומות הקדושים. “אני חושבת שהם לא יהודים", העזתי לומר בפורום המצומצם, תוך שאני ממלמלת שאיזה מזל שסבתא שלי לא שומעת.
לא שיש לי חלילה בעיה עם בני עמי האהובים, בני הסגולה הנבחרים כמוני, אבל מה לעשות שאנחנו קצת רעשנים, קצת לא רגישים לסביבה. כמו אז, כשבאנו לקמפינג במדבר ונתקענו בו 40 שנה.
חשבתם פעם למה אנחנו תמיד בורחים כשאנחנו מזהים ישראלים בחו"ל? אף פעם לא הבנתי למה אני בכלל צריכה לציין “הנה ישראלי", כשאני רואה מישהו משלנו במדינה זרה וגם מוסיפה “שיט". האם צרפתי אומר לאשתו “תראי, יש פה צרפתים", כשהם טסים לתאילנד? אני שמה את הראש שלי על גיליוטינה, אם אי־פעם זה קרה בהיסטוריה של צרפת.
כנראה שככה זה אצל עם שהיה מוקצה (חותמת שזה מחמת הרעש וחוסר המודעות לסביבה), ושנושא על גבו את גן הקורבנות במשך אלפי שנים ואין מספיק טיפולים פסיכולוגיים בעולם לטיפול בכזו פוסט־טראומה.
אז יכול להיות שבמקרה שלנו יש פתרון אחד, והוא לא קל. אפילו כמעט בלתי ישים. אבל כנראה לא תהיה ברירה, וקודם כל יש לתת לכולם פה שתי סטירות, ויפה שעה אחת קודם, ואז חיבוק חזק וים של אהבה עד שנתרכך. רצוי שזה יהיה מתייר.