רוצה אדם ליהנות מחוויה של הודו בישראל, ישים פעמיו לכיוון הרכבת הקלה בירושלים בין השעות שלוש בצהריים לשש לפנות ערב. צפוף, רועש, ריחני ולפעמים קצת מאיים.
ביום ההוא עליתי לרכבת הקלה והתיישבתי ברביעייה עם הגב לנסיעה. לא יודעת מי תכנן את הרעיון של גב לנסיעה ועוד ברביעייה. אי אפשר היה להיצמד למושבים בזוגות־זוגות? באמת חסר לי בונדינג בחיים? העולם והקיבעונות העיצוביים המוזרים שלו. מצאתי את עצמי יושבת ברביעייה עם שלושה אנשים לבושים בבגדים מאובקים. חשבתי לעצמי שהם נראים עייפים ודרוכים באותה מידה. חוקי הג'ונגל וחוקי ההישרדות העירונית הם היינו הך.
לרכבת הקלה עלו שני פקחים. כל אחד מדלת אחרת בקרון, וכל אחד מהם הופקד על צד אחד. בידיהם מכשיר תיקוף שצפצופו מעורר ישנים ומקיץ נרדמים. ומשהמכשיר מצפצף כעדות לכך שמישהו מהנוסעים לא ביצע את המוטל עליו או שהמכשיר עצמו ברכבת סבל מתקלה, בידיהם גם ההחלטה מי לשבט מי לחסד. ההשפלה הפומבית והדוח הדשן בדרך. מי שפספסו בשוגג או במכוון ולא תיקפו את הכרטיס, יודעים על מה אני מדברת. ומי שלא - שלא יידעו צער לעולם.
האנשים העייפים והמאובקים ברביעייה הזדקפו, והדריכות השתלטה על העייפות. המבטים שלי ושל היושב מולי הצטלבו, והוא חייך חצי חיוך של מבוכה. השבתי לו בחיוך, והוא השפיל מבט.
הפקח הגיע אלינו. פקח מבוגר מאוד, לפחות כמו זה שישב לידי. הוא בדק את הכרטיס במכשיר התיקוף שלו. צפצוף יום הדין נשמע. ניסה שוב - ושוב הצפצוף. “לא שילמת", אמר הפקח ונקש בכרטיס על המכשיר שלוש נקישות קצובות. תק תק תק. הוא נעץ מבט באיש המבוגר, וזה בתגובה עשה תנועה שאומרת, כן שילמתי. אני עצמי ראיתי אותו מעביר את הכרטיס שלו. במו עיניי ראיתי.
חבר שלו, בעברית שבורה ובמבטא ערבי אמר: הוא אומר ששילם. חיזקתי את דבריו. ככל שיותר ניסינו להסביר שהאיש שילם ושתקלות מכל מיני סוגים, ברוך השם, לא זרות לחברת כפיר, כך הפקח התקשח יותר. התג שלו, אגב, בניגוד לתקנות, היה הפוך והוא סירב להזדהות. גם הפרטים שמסרתי לחברת כפיר, כולל מספר הקרון, מיקום המצלמה בקרון, יום ושעה, לא הועילו.
“ג'יב אל הוויה", אמר. הנה אנחנו לא רק בטיול להודו, אלא גם בפרק של "פאודה". תעודת זהות הוא רוצה. לא פחות. התחנונים של האיש הזה, למיטב הבנתי פועל שעבד מצאת החמה כמעט עד צאת הנשמה ועשה את דרכו הביתה, לא עזרו. להפך. ככל שהוא נראה אומלל יותר, הפקח שגשג יותר. כך גם מול תיירים שעוד מעיזים להגיע אלינו לארץ.
במקום לקדם את פניהם יפה, הפקחים מתעמרים בהם. אלה לא מבינים את שפתם של אלה, אבל לאחד יש כוח - דמיוני או ממשי ביד. פקח הופך לפרח רענן גם אם דקות ספורות קודם לכן ראיתי אותו מוטל על ספסל חצי מיובש. מה היה הדבר שעשה לו את זה, שהעיר אותו מנמנומו העמוק, הקיומי? המדים? הכוח שניתן בידיו, מוגבל ככל שיהיה? הצורך להרגיש קיים ולא שקוף?
סמכות והציות לה הם עניין נחקר מאוד. בין השאר אני מכוונת לניסוי של סטנלי מילגרם מלפני 60 שנה. בעולם שלאחר השואה, רבים ניסו להבין כיצד קרה שרבים כל כך התעללו למוות בבני אדם לכאורה מתוך ציות לפקודות מפקדיהם. ההסבר הנפוץ ביותר התבסס על התפיסה המקובלת באותם ימים של ציות ל"אישיות סמכותית", תפיסה שהניחה כי חוויות ילדות מסוימות של מי שגדל במשפחה טבטונית קפדנית ומחמירה גרמו לו לציית לכל הוראה.
מילגרם, פסיכולוג חברתי, חשד שההסבר מוגבל. הוא סבר שבנסיבות משכנעות גם אדם הגיוני עלול לזנוח אמות מידה מוסריות ולבצע, על פי פקודה, מעשי זוועה. כדי לבדוק זאת, הוא תכנן תרמית פסיכולוגית גדולה. הוא יצר “מכונת מכות חשמל" מזויפת אך משכנעת, גייס מאות מתנדבים והורה להם לתת מכות חשמל קטלניות, על פי הבנתם, לשחקן שהעמיד פנים שהוא מתייסר מכאבים ואפילו עומד למות. עד היכן ירחיקו לכת בני אדם המצייתים לפקודות ממי שנתפס בעיניהם כסמכות?
כששאל פסיכיאטרים, סטודנטים ותושבים כיצד לדעתם יתנהגו הנבדקים במצב המדומה הזה, כולם העריכו שאנשים לא יגיעו לסוף הסולם בעוצמת המכות החשמליות, למעט אותם טיפוסי שוליים סדיסטים.
בסדרה הראשונה של הניסויים שערך, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר - 450 וולט, אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת, חלקם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה. אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט. הממצא המרכזי של הניסוי הוא המוכנות הקיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר לפקודת גורם בעל סמכות. בני אדם מגלים נכונות למלא הוראות לא רק של “דמויות סמכותיות לגיטימיות" אלא גם של קבוצות של בני אדם רגילים.
מול הממצאים המייאשים האלו יש עוד תחום נחקר שעוסק בנורמות חברתיות, כלומר מכלול של כללים לא כתובים שמאפשרים קיום הרמוני בין בני אדם.
אני יכולה להניח בצער שיש אנשים שמלכתחילה הם מקרים אבודים. גם אם ייתנו להם תלבושת של קוף בקרקס, הם ישתמשו בה כדי להשליך בננות על הצופים. אבל רבים אחרים, כך אני רוצה להאמין, נוטים לטוב. כשישמעו על מעשה טוב אחד, ישאבו ממנו השראה.
למשל, הפקחית שהשאירה פתק בשבוע שעבר על רכב של אחד ממתנדבי ארגון ידידים, שמספק עזרה ראשונה בדרכים כמו סיוע בהתנעת הרכב, החלפת גלגל וכולי, בהתנדבות. המתנדב שכח להפעיל את אפליקציית התשלום. כשחזר לרכב, מצא טופס של דוח ועליו המילים הבאות: “בפעם הבאה בבקשה להפעיל פנגו. אין לי לב לתת לידידים דוח, ובעיקר אהבה לקב"ה".
אז הנה הצעה לחברת כפיר וחברות אחרות שעובדות במתן שירות: במקום להשקיע בתדמית ובפרסומות יקרות, תשקיעו בהכשרה שנוגעת ליחס שירותי ובהבנה ששירות טוב הופך פקח לטוב. תגמלו את הפקחים שלכם על יחס אנושי בסיסי. לא עוד ועוד דוחות. את הלא־שירותיים שחררו לדרכם בברכת שלום שלום ואל תבואו לנו בחלום, ותשקיעו בתגמול פקחיות ופקחים חביבים ומקצועיים. תודה ודרך צלחה.