בעת האחרונה שני אומנים ישראלים גדולים, מיתולוגיים ממש, אולי אפילו - אחרוני גיבורי הפעולה, התבטאו בנושאים פוליטיים. יהורם גאון פרסם פוסט שבו תקף את אהוד ברק, וטען שראש הממשלה לשעבר "מנסה לגרום לכל המערכות לקרוס ולהישבר, כדי לבוא ולהושיע מקריסה". הוא האשים את ברק בכך שהוא סובל לכאורה מתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, שמשמעה פגיעה מכוונת במישהו, כדי שיוכל לבוא ולהציל אותו. מנגד, שלום חנוך הופיע בהפגנה בקפלן נגד הרפורמה המשפטית, והסתפק במשפט קצר אבל ברור: "אני מצרף את קולי ואת עצמי בקריאה לחופש ולשוויון בארצי, הארץ שלנו. אני אוהב אתכם, תודה שבאתם".
אקדים ואומר, שתי האמירות לגיטימיות לחלוטין לדעתי. ובשני המקרים, אני מעריך את הדוברים על עצם ההתבטאות הברורה, בתקופה כל כך מקוטבת. הדברים של גאון נוקבים ובוטים בהרבה, כמובן, אבל הם בהחלט הולמים את טון הדברים של מושא תלונתו, אהוד ברק, שכבר שנים ארוכות תוקף את נתניהו וממשלותיו בביטויים חריפים במיוחד. "איש ריק חלול וחשוד", "מחלה אוטואימונית" ועוד ועוד, כולל שיתוף סרטון שבו נתניהו הושווה להיטלר. ועוד להגנתו של גאון יש לומר שאף על פי שהוא איש ימין, הוא לא נמנע לפעמים גם מלתקוף את הצד שלו. רק לפני כחצי שנה הוא כתב מילים חריפות על הממשלה הנוכחית, כמו "בשביל מה כל החוקים הלא חשובים האלה עכשיו, כשהארץ בוערת וכל חוק הופך עוד זרד למדורה?".
הסיבה שאני מוצא את עצמי מגן על גאון, ולא על שלום חנוך, היא שבניגוד לאחרון - שסוקר במרבית כלי התקשורת על תקן גיבור, גאון ספג התקפות רבות. גם מאנשים הדורשים שוב ושוב מאומנים לגלות "אומץ" ולהביע את דעותיהם בפומבי. כל עוד מדובר בדעות הנכונות, כמובן. שזה בדיוק כמו לדבר גבוהה־גבוהה על חשיבות הדמוקרטיה וחופש הביטוי, אבל לשלול באופן מוחלט את כל מי שמדבר אחרת. ולחלופין, לפסול כל פשרה אפשרית איתו.
כשמדובר במוזיקה הישראלית, התופעה הזאת אולי בולטת במיוחד עכשיו, אבל היא כבר ארוכת ימים. אם תבדקו כמעט כל רשימה של "שירי מחאה ישראליים" תמצאו שם אומנים כמו שלום חנוך, אביב גפן, שלמה גרוניך, אופרת הרוק "מאמי" וכו'. כולם, כבודם במקומו מונח. אבל מי שלא תמצאו שם - בהכללה - הם אומנים ימניים מהסוג הדעתני כמו אריאל זילבר, עמיר בניון, סאבלימינל ואחרים. אפילו לא נעמי שמר, שכתבה שירי מחאה ברורים נגד השמאל.
כשאומן ישראלי מתבטא בגנות הכיבוש, ממשלת ימין, הרפורמה המשפטית וכו', מגדירים אותו מיד כאמיץ או כדעתן. כשהוא עושה את זה מהכיוון ההפוך, התגובות נעות בין פשיסט ל"הוא התחרפן לגמרי". שהרי לא מתקבל על הדעת שאדם שפוי בדעתו יחזיק בעמדות כאלה. תיזכרו למשל מה קרה כשעמיר בניון הוציא את השיר "אני אחיך" באפריל 2010. השיר היה תגובה שלו לדיווחים על ארגוני שמאל שסייעו לארגונים בחו"ל להגיש תביעות כנגד פוליטיקאים וגנרלים ישראלים. וכלל מילים בוטות מאוד כמו "אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך, ואתה יורק לי בפנים". בניון הוקע מיד, וגם חווה פגיעה של ממש בהופעות. אני לא זוכר ששמעתי ולו קול אחד משמאל שהעריך את האומץ של המוזיקאי להתבטא בצורה כל כך גלויה. ולשלם על כך מחיר.
היו פה עשורים שלמים שבהם התבטאות פוליטית של אומן ממחנה השמאל לא רק שלא פגעה בו משמעותית, אלא להפך. בידלה אותו והעניקה לו הילה של הרבה יותר מעוד אומן. ע"ע יהונתן גפן ובנו אביב, שרק לאחרונה תקף את האומנים שלא מבטאים את דעתם ואמר שהם "מעדיפים להרוויח יותר כסף ויותר קהל אבל להפסיד את ישראל". מעניין מה הוא חושב על כאלה שכן מבטאים דעה, אבל מהצד ההפוך. אגב, כמעט בלתי אפשרי לאתר כאלה. עם כל הכבוד לנטלי דדון, כמובן. במדינה שמרביתה ימנית, וגם חלק ניכר מאומניה כאלה, קולם נדם כמעט לגמרי. קשה להאשים אותם.
על הסכין
- ״עיר של שקרים״ (סלקום טי־וי) היא סדרה אוסטרלית שמשלבת מתח עם הרבה הומור. סיפורה של אשת עסקים שנאלצת לברוח עם שני ילדיה לטסמניה הרחוקה והפראית, ולאמץ זהות בדויה, רק כדי לגלות שהעיירה החדשה זרועת פשעים ומזימות כשלעצמה. הסיפור מעניין, אבל הערך המוסף הוא האווירה שכורכת מסתורין, הזיה ולא מעט חיוך.
- אחרי ההצלחה הגדולה של אלבום הבכורה שלה ״sour״ שיצא כשהייתה בת 18, לאוליביה רודריגו האמריקאית היה נטל הוכחה כבד במיוחד. באלבום השני שלה, ״guts״, שיצא לאחרונה, היא פורעת את רובו. הוא מכיל כמה שירי פופ מושלמים באמת, כמו ״vampire", שמצדיקים את ההייפ. חיבור משובח של פופ עכשווי ובוהק עם אינטליגנציה. גם רגשית.
- ״Burning body״ (נטפליקס) היא סדרת מתח ספרדית חדשה, בכיכובה של אורסולה קורברו ("בית הנייר"). העלילה, המבוססת על סיפור אמיתי, עוסקת בשוטרת שבן הזוג שלה נעלם, מה שמוביל למסכת שלמה של מעשי רצח ושחיתות בתוך המשטרה. ובעיקר, מבלבלת במכוון בין הטובים והרעים בסדרה. מומלץ, ולו הודות להופעה הסוחפת של קורברו.