ערב ראש השנה יש רוב של יהודים בישראל שמאמינים בתפילה. לא כולם ילכו לבית הכנסת, כמובן, אבל אפשר להניח שרבים מהם יתפללו, כל אחד ואחת בדרכם. על מה יתפללו? על ענייניהם האישיים ועל עניינינו הלאומיים. זו הייתה שנה לא טובה לישראל. והבאה מאיימת להיות גרועה ממנה. שנה לא טובה, מעשה ידי אדם.
ח"כ אייכלר נגד נתניהו: "הקב"ה הגן מהתבוללות המשטר הציוני"; קיש: "תתבייש"
"הקב"ה לא תמיד הגן עלינו על אדמת אירופה": נתניהו במסר לנוסעים לאומן
האם תפילתנו לשנה טובה יותר תועיל? היהודים בישראל, הסבורים שתפילות מועילות, נחלקים לשלוש קבוצות, שגודלן כמעט שווה. ראשונה – של המאמינים בכך שישנו אל המאזין לתפילה ועל כן היא מועילה. שנייה – של המאמינים בכך ש"התפילה משפרת את המצב הנפשי של מי שמתפלל/ת" וזו תרומתה לשיפור המצב.
שלישית – של מי שלא יודעים. כלומר, הם יודעים שהתפילה מועילה, רק לא יודעים למה. חלקם מייחסים את התועלת ל"דרך מסתורית שאיננו מבינים". חלקם פשוט מודים שהם לא יודעים. וכל הנתונים הללו נלמדים מסקר האמונה הגדול של אתר המדד וכאן חדשות, שנתוניו מתחילים להתפרסם היום.
לא שאלנו אם תפילה יכולה לסייע לריפוי של קיטוב עמוק. לא שאלנו אם תפילה יכולה לסייע לשופטים בהחלטתם ולפוליטיקאים במצוקתם האלקטורלית. לא שאלנו אם תפילה יכולה לסייע למפגינים במחאתם, ולמיואשים בתסכולם. כן שאלנו אם היא יכולה לסייע בהורדת גשם. והתשובה היא כן, היא יכולה. כלומר, יותר ממחצית של אלה החושבים שתפילה מסייעת באופן כללי, חושבים שהיא מסייעת גם בהורדת גשם. מה שאולי מסביר את הגשם שירד השבוע וצחצח את הרחובות לקראת החג.
האמונה באל, האמונה בתפילות, מתואמת עם דתיות, ועם עמדות פוליטיות וגם עם השכלה. בוחר הליכוד חילוני יאמין באל בשכיחות גבוהה הרבה יותר מאשר בוחר יש עתיד חילוני. בוחר הליכוד לא משכיל יאמין באל בשכיחות גבוהה הרבה יותר מבוחר הליכוד משכיל. במקביל לסקר המדד, נתונים שאסף הד"ר מנחם לזר – הסוקר הקבוע של "מעריב" – מלמדים על הפער בשאלות של אמונה בין מי שמתכוונים להצביע לאחת ממפלגות הקואליציה לבין מי שמתכוונים להצביע לאחת ממפלגות האופוזיציה. שמונה מכל עשרה מצביעי קואליציה אמרו לו שהם "מאמינים באמונה שלמה" באלוהים. שלושה מכל עשרה מצביעי אופוזיציה נתנו לו תשובה כזאת.
זה אומר, באופן כללי, שראש השנה יאפשר לתומכי הממשלה להתפלל ולהאמין שהתפילה תועיל; ויאפשר למתנגדי הממשלה להתפלל קצת פחות, כי הם פחות מאמינים שהתפילה תועיל. כך או כך, הבעיה שלנו דומה: איך להתפלל שיהיה טוב לכולם, אם הטוב של צד אחד משמעו הרע של צד שני, ולהפך.
אמונות
תיאודיציה, מהלך שמטרתו הצדקת האל, הוא מעשה מקובל בקרב כל המאמינים של כל הדתות. העולם מבלבל, נוכחותו של האל לא תמיד מובנת או מורגשת או ניתנת להסבר, ועל כן צריך למצוא לה הצדקות - מימי עקידת יצחק (למה שאלוהים ירצה דבר כזה?) ועד הימים הנוראים באירופה של שנות ה־30 של המאה הקודמת.
מול האפשרות של תיאודיציה, הצדקה בכל מחיר, קיימת גם אפשרות אחרת. אחת מהן היא האפשרות הגובלת בכפירה, של הודאה בכישלון האל. לא תמיד הוא מגן עלינו. לא תמיד אפשר לסמוך עליו. זה מעשה ששזור בנרטיב הציוני ומתבטא יפה בשירו של אהרון זאב "אנו נושאים לפידים". זאב היה קצין חינוך ראשי בצה"ל ושירו מושמע בטקסים רשמיים, הגם שהוא אומר "בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור". כלומר, האור הוא מעשה ידי אדם ולא מעשהו של האל.
מכאן לבנימין נתניהו, שאמר לפני שבוע את המובן מאליו כמעט לכל ישראלי: אין לסמוך על נסים, כי לא תמיד הם יבואו, ואין לסמוך על התערבות האל, כי לא תמיד יתערב (ואם יתערב, לא תמיד לטובתנו). מכאן לחבר הכנסת ישראל אייכלר, שהגיב לפני שבוע במובן מאליו בעיניים חרדיות: בין שאתם מבינים ובין שאינכם מבינים את האל, הוא תמיד שם ותמיד מגן עלינו.
ולא – זה לא ויכוח היסטורי. אין טעם להסביר לחרדים שהייתה שואה ושהציונים לא אשמים בה. ברור שהייתה וברור שהציונים אינם אשמים בה. אלא אם אתם חרדים מזן מסוים (ממש לא כולם) ועל כן אתם סבורים שהשואה היא עונש על הציונות – עונש מאת האל.
כך או כך, מדובר בדיון ללא מוצא. מי שמוכן לקבל את האפשרות של היעדרות האל ובוחן את ההתפתחות ההיסטורית בעין אנושית, רואה דבר אחד; ומי שמאמין שכל מה שקורה בעולם הוא מעשה האל, שיש לו הצדקה וסיבה - רואה דבר אחר.
השואה היא כמובן אתגר מורכב למאמינים. בסקר האמונה הגדול של אתר המדד וכאן חדשות, שכבר הזכרנו קודם, שאלנו על סדרה של אירועים את השאלה "האם בעיניך זה אירוע שמחזק או מחליש אמונה באלוהים?". שאלנו גם על השואה. רוב גדול של חילונים בישראל (65%) אומרים שהשואה היא אירוע מחליש אמונה.
רוב החרדים (56%) אומרים שהוא אירוע מחזק אמונה. מחזק? איך הוא יכול לחזק? כדי להסביר את זה צריך לצלול לנבכי אמונתם ונפשם של המשיבים. וצריך גם לומר: לחרדים יש נטייה לומר כמעט על כל דבר שהוא "מחזק אמונה". לדוגמה, 63% מהם אמרו שמגיפת הקורונה היא אירוע מחזק אמונה. לעומתם, רוב הישראלים האחרים חושבים שמגיפת הקורונה לא מחזקת ולא מחלישה את האמונה.
בעצם, העניין הוא פשוט למדי: כאשר אתם רואים חורבן, האם אתם תוהים על מעשי האל ואולי אפילו מפקפקים בו; או שמא אתם מניחים מראש שלחורבן יש סיבה, יש הצדקה, שהוא חלק מתוכנית גדולה – נסתרת מאיתנו ובכל זאת הכרחית – שיוצאת לפועל. כך ביחס לחורבן השואה, שרוב החרדים אומרים שהוא מחזק אמונה.
כך גם ביחס לחורבן בית המקדש, שרוב החרדים אומרים שגם הוא אירוע מחזק אמונה (63%). ואכן, זו עמדה קשה לפעמים לעיכול, למי שאינו מורגל בתפיסה החרדית. אבל זו עמדתם. ובראייתם, מה שאמר נתניהו הוא אכן דבר כפירה. לא מה שאמר על הנסיעה לאומן, לא העובדה שהזהיר מפני סכנת הנסיעה לאומן, את זה הם בהחלט מבינים. רק המשפט: "הקדוש ברוך הוא לא תמיד הגן עלינו" הוא הבעיה. ופתרון אין.
הדיוטות
לפעמים אין כמו לחזור לדוד בן־גוריון. גם ערב דיון חשוב בבית המשפט. גם אם אינכם עורכי דין, משפטנים, טוענים מלומדים. יש לכם אישור לחזור לבן־גוריון, יש לכם אישור להשמיע דעה. אישור ממי? מבן־גוריון! הנה, ב־1950, בנאום מוכר למדי על השאלה "חוקה או חוקים", הוא אמר כך: "זהו ויכוח נוקב על כבשוֹנה של המדינה.
בחלקו הוא דורש ידיעה מקצועית, שאינה לרבים מאיתנו ובתוכם גם לי. השתתפו בדיון זה בעלי מקצוע, עורכי דין מלומדים, ולא קל להדיוט כמוני לקחת בו חלק. אולם הנדון הוא עניין ממלכתי ובסופו של דבר חייב כל אזרח להכריע בו, וכאחד האזרחים במדינה אני רואה חובה לעצמי להביע דעתי, ביודעי מראש שעליי להתווכח עם חברים שאני יכול ללמוד מהם לא מעט בשטח זה".
הבנתם? אל תשאירו את הוויכוח למשפטנים ועורכי דין. לא מגיע להם שתשאירו אותו אצלם. אלה, המשפטנים, הכניסו אותנו לצרה הזאת ועכשיו הם חושבים שרק הם יוכלו לחלץ אותנו ממנה. אבל לא בטוח שזה נכון. גם להדיוטות יש מקום. בעיקר כאשר מדובר בדיון הנוגע ב"כבשונה של המדינה" (מה זה "כבשונה"? חפשו במילון).
ניכר במשתתפי הדיון בבית המשפט ביום שלישי, שחלקם לפחות קראו את הנאום הזה. השופט נעם סולברג אפילו ציטט פסקה מתוכו. בן־גוריון אכן לא השאיר את הוויכוח למשפטנים. מדי פעם אפילו לעג להם על עמדתם המשפטנית. בעיקר כאשר לא תאמה את עמדתו. את מנחם בגין, שתבע חקיקה של חוקה, כינה "העורך דין המלומד מר בגין" וזו לא הייתה מחמאה.
בן־גוריון התנגד לעמדתם של תובעי החוקה, כמו בגין, שסברו שאי אפשר בלעדיה. בן־גוריון התנגד גם לעמדתם של שוללי החוקה, שסברו שאי אפשר איתה, כי רק התורה היא חוקת ישראל. חוקה – קבע – היא "בכללה המצאה פוליטית חדשה, שלא מלאו לה עדיין מאתיים שנה ונתחדשה מתוך מאורעות פוליטיים מסוימים, ויש לבדוק ולבחון אם מדינתנו זקוקה לחידוש זה".
ההכרעה הייתה שישראל אינה זקוקה לחוקה. ואם זקוקה לה, אינה יכולה להתפנות לה. רובנו סבורים, בדיעבד, שזו הייתה החלטה שגויה. אבל זו חוכמה קטנה שלאחר מעשה. עובדה שעד היום לא נמצא רוב ולא נמצאה נוסחה לחוקה שאפשר להעביר – והמדינה בכל זאת קיימת ומשגשגת (אם כי, שרויה במשבר).
במקום חוקה, באו "חוקי יסוד". מה תפקידם? לשמש כחוקה בהתהוות. אם כבר אנחנו ברגע שבו מתערערות כל המוסכמות ונשברים כל התקדימים, וברגע שבו בית המשפט צריך להחליט אם כן או לא בסמכותו לפסול חוקי יסוד, אולי צריך לדבר על ההמצאה ששמה "חוקי יסוד". שיח של הדיוטות, לפני שהמשפטנים יחזרו לבמה כדי לשגע את כולנו בנפתולי פיתולים של טיעונים מלומדים.
יש לנו בעיה עם חוקי היסוד. מה הבעיה? הנה מה שכתב השופט אהרן ברק בתחילת שנות ה־90, כאשר בית המשפט העליון נתן פרשנות שמאפשרת לבית המשפט לפסול חוקים רגילים באמצעות חוקי היסוד. הוא כתב: "יש להניח ולקוות שהכנסת, כרשות מחוקקת, לא תנצל לרעה את כוחה ליצור חוקי יסוד".
תמימות? קשה לחשוד בשופט ברק בתמימות. טיפשות? בוודאי שאין לחשוד בו בטיפשות. אולי זו הייתה אזהרה: שלא תעזו לנצל לרעה את כוחכם. אם זו הייתה אזהרה, השפעתה התפוגגה. הכנסת העזה, מעיזה, ועוד תעז להשתמש בכוחה. בהיעדרו של חוק יסוד "החקיקה", שיכול היה לקבוע, לפחות תיאורטית, אילו מגבלות חלות על הכנסת בבואה לשנות חוקים או חוקי יסוד, כל שאלה שנוגעת למבנה החוקתי של ישראל נותרת ללא מענה, עד שהיא מונחת כגחלים לוהטות על שולחנם של שופטי העליון.
והשופטים אינם עיוורים. הם רואים שהכנסת מנצלת את כוחה. האם מנצלת "לרעה"? זו כבר שאלה שהתשובה עליה אינה בדיוק משפטית. זו שאלה להדיוטות, שאלה אידיאולוגית. בני גנץ הרים את ידו ורתם את משפטניו, כדי לשנות חוק יסוד שאפשר לו לשאת בתפקיד המופרך של ראש ממשלה חליפי. הנה דוגמה מובהקת לשינוי פזיז של חוק יסוד, שמטרתו פוליטית, שתוצאתו פרסונלית, ובכל זאת נעשה.
הכנסת ניצלה את כוחה, כנראה משום שסברה שהיא מנצלת אותו לטובה, ולא לרעה. השופטים אישרו שהחוק החליפי חוקי. למה? הנה השופט יצחק עמית מפסק הדין ההוא: "אין לכחד כי קיים פער בין המודל של ממשלת חילופים לבין מודל הרוטציה בתפקיד ראש הממשלה כפי שנעשה בעבר בממשלת האחדות בשנת 1984. ברם, הפער בין השניים אינו כזה שניתן לומר כי מדובר בשינוי קיצוני ומיידי של כללי המשחק".
השתכנעתם? אני לא. לטעמי, בהחלט אפשר לומר שמדובר "בשינוי קיצוני ומיידי של כללי המשחק". מה יותר מיידי מכינון ממשלה עם ראש ממשלה חליפי מיד עכשיו? ומה יותר קיצוני מהחלטה שבמקום ראש ממשלה אחד יהיו שניים?
השופט דוד מינץ היה העקבי ביותר בפסק הדין הנוגע להסדר של נתניהו וגנץ. מה אמר? כך: "לא ניתן לאחוז בחבל משני קצותיו. הכרה בסמכותה המכוננת של הכנסת לחוקק חוקי יסוד טומנת בחובה מניה וביה את ההנחה כי בית המשפט העליון מקבל עליו את מרותה של ‘הרשות המכוננת’. עלינו לקבל מרות זו בהכנעה.
הפעלת ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, בהיעדר עוגן לכך בחוק יסוד כלשהו, ובהיעדר ‘הוראת נצחיות’, יש בה אף משום סדיקת יסודותיה העמוקים של ‘המהפכה החוקתית’, ואף משום היפוך היוצרות". ובמילים של הדיוטות: בית המשפט קבע שחוקי היסוד הם כמו חוקה – עכשיו שיאכל את הדייסה שבישל.
וכאמור, כל זה היה אז, בממשלת החילופים, ועכשיו סיפור חדש. הכנסת שינתה חוק יסוד וצמצמה, או לפחות ניסתה לצמצם, את סמכותו. אם ירצה לפסול את השינוי, בית המשפט יצטרך לבנות קומה נוספת של פרשנות, ולהסביר למה הוא בכל זאת יכול לדון בחוקי היסוד ואולי אפילו לפסול אותם. כלומר, הסתבכנו, וכדי לצאת מהתסבוכת, נסבך קצת יותר.
כמובן, יש גם דרך אחרת (שגם היא תייצר קושי גדול, לפחות בטווח הקצר). לא לסבך עוד יותר, אלא לנסות לפשט. כלומר, להבין את מה שצריך להיות בשלב הזה כבר מובן מאליו: ההסדר של חוקי יסוד בנוסח הישראלי לא עובד ולא יכול לעבוד.
זה אומר אחד משני דברים: אם הכנסת יכולה לקרוא לכל חוק "חוק יסוד"; ובמקביל, אם בית המשפט יכול לפסול כל חוק, כולל "חוק יסוד" – אזי "חוק יסוד" הוא לא יותר משם גנדרני לחוק רגיל. חוק שאפשר לחוקק ואפשר לפסול. במקרה כזה, אפשר לוותר על הגנדור ולהחליט שלישראל אין חוקי יסוד, יש רק חוקים (והאם ואיך לבית המשפט תהיה סמכות לפסול אותם, זו כבר שאלה אחרת, שאפשר להכריע בדרך אחרת). האפשרות השנייה היא לחזק את חוקי היסוד, כך שיהיו חוקים שאי אפשר לשחק איתם בקלות, ואז גם לא יהיה אפשר לפסול אותם בקלות.
נניח, לקבוע שחוק יסוד יעבור ברוב של 80 ח"כים, ואחר כך במשאל עם. או משהו כזה. מה שיהפוך את חוקי היסוד לרכיב של משהו שדומה לחוקה.
כך או כך, מה שכולנו עושים כרגע הוא משחק בנדמה לי. מדברים על חוקי היסוד כאילו הם משהו – אבל הם בעצם שום דבר. כאשר לבית המשפט נוח, הוא נאחז בחוקי היסוד, כדי ליישם ביקורת שיפוטית. כאשר לכנסת נוח, היא נאחזת בחוקי היסוד כדי לנסות להימלט מביקורת שיפוטית.
לכן, ביום שלישי ישבו משפטנים ופוליטיקאים - שני בעלי המקצועות המחוכמים והמתחכמים ביותר - וניסו לשכנע זה את זה בצדקתם במיני פלפולים וטענות. וכפי שכבר אמרנו: ספק אם מישהו השתכנע. וזה לא משום שצד אחד חכם והשני טיפש, או משום שצד אחד רשע והשני צדיק, או משום שצד אחד שתלטן והשני מרדן. זה משום שחוקי היסוד שלנו תוכננו בצורה רשלנית, זכו לפרשנות מוגזמת, והצליחו לשרוד איכשהו, בעיקר בגלל הרצון הטוב של כולם.
עכשיו נגמר הרצון הטוב - ואיתו נגמרו גם חוקי היסוד. אין להם עוד משמעות.
השבוע השתמשנו בנתוני המדד,
לזר מחקרים, כאן חדשות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
[email protected]